יד המלך (לנדא) - א עד

לדחה את השבת ונימהליה קודם השבת. משא"כ לאחר זמן מצותו דהיינו לאחר שמנה אף אם נאמר דגם אז חל על האב העשה כמו בשמיני בכל זאת כיון דעכ"פ עיקר מצותו בשמיני שפיר דחי את השבת ולא מאחרינן המצוה לעכבו עד אחר השבת שהוא עכ"פ אחר זמן מצותו. דלא מצינו לחלק בהכי דהרי בסוגיא שם דמנחות משני הגמרא דסבר לה כאידך דר"ש דאמר ר"ש בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואימורים כשרים כל הלילה ולא היה ממתין להם עד שתחשך ואם נאמר לחלק בענין זה בין אקדומי עשיות המצוה קודם זמן מצותו ובין אם מאחר עשיות המצוה עד אחר זמן מצותו א"כ איך מייתי הגמרא ראי' מהקטרת אימורין לקצירת העומר הא בהקטרת אימורין אם לא הי' דחי שבת היה מאמר לי' לההקטרה להקטירם אחר שבת שהוא אחר זמן מצותו ולפיכך שפיר דחי שבת ולא מאחרינן. משא"כ בקצירת העומר דהוא יכול להקדים הקצירה בערב שבת ושלא לדחות את השבת בקצירה בלילי שבת... אלא ודאי דלענין דיחוי שבת אין שום חילוק בין להקדים המצוה או לאחרה דאם רק גוף המצוה כשרה בדרך זה אזי כל טצדקי דאפשר למיעבד שלא לדחות את השבת עבדינן וא"כ גם במצות מילה למה דוחה שבת בזמנה נהי דאינו יכול למולו תוך זמנו קודם ח' דכמחתך בשר בעלמא הוא מ"מ הרי יכול למולו לאחר זמנו אלא ודאי דאחר שמנה ימים אין עוד שום חיוב עשה על האב רק דאם האב רוצה בכך יכול למולו בכדי להסיר מעל בנו לכשיגדל. עשה דחיוב כרת ולפיכך אותה העשה דמילה דביום השמיני דמוטל על האב שפיר דחי את השבת. ולא שייך בזה. דנימהליה אחר השבת דאף דהמצוה יוכל להעשות אחר שבת מכל מקום קיום העשה המוטלת על האב שוב לא יוכל עוד להתקיים אחר שבת והעיקר בידינו דעשה דמצות מילה דוחה ל"ת דשבת:

ולא דמי לקצירת העומר דאף דגם התם ג"כ הקצירה ביום הוא עכ"פ שלא כמצותו ובכל זאת אם היה הקצירה כשרה בדיעבד לא היה דוחה שבת היינו משום דהתם חיוב הקצירה וכמו כן הקטרת אימורין של תמידין מוטלים על הכלל ישראל. ואם דנין לענין דיחוי שבת הרי ג"כ על הכלל אנו דנין. וכיון דהכלל ישראל יכולין לצאת ידי חובת גוף מצות עומר עכ"פ בדרך. שלא ידחה שבת עבורם אף שבדרך הזה לא יהיה נעשה המצוה מן המובחר בכל זאת עכ"פ גוף חיוב קיום המצות האלה לא סר מהם גם שלא בזמנם. והחיוב מוטל על הכלל לקיים מצות האלה אחר זמנם כמו בזמנם. ובזה שפיר יש סברא לומר. דטוב לנו לקיים המצוה באופן זה אף שלא יהיה מן המובחר אך שלא ידחה איסור שבת החמור משא"כ בעשה דמילה דאין קיום העשה מוטל על האב רק ביום השמיני לבד ואם יעבור הזמן הזה אף דמעשה המצוה יהיה יכול להתקיים גם אחר זמנו מכל מקום קיום חיוב העשה המוטל על האב יסתלק מעליו לאחר שמונה. וכמו זר יהיה נחשב לגבי עשה זו. ואף דיש בידו גם אחר שמנה לטרוח בקיום מצוה זו בכל זאת טרחא זו אינו רק מנדבת לבו. אבל עצם חיוב העשה אשר חל על האב אין בידו אחר שמנה לקיימה עוד לעולם וכמו שביארתי דמשעבר זמנו ולא נימול ע"י האב נסתלק החיוב מעל האב וחל על הבן הילוד בעצמו רק דבעודו קטן לאו בר חיובא הוא עד שיגדל והלכך שפיר אף שעצם המעשה של מצות מילה יכולה להתקיים אחר זמנו בכל זאת עשה זו דבזמנו המוטלת ביום השמיני על האב הוא דוחה את השבת:

וראיתי בתוספות בפ"ק דקדושין דף כ"ט ד"ה אותו שהקשו דלמ"ל דרשה לפטור את האם. מחיוב עשה דמילת בנה תיפוק לי' דהוי מ"ע שהזמן גרמא. דהא קבוע לה זמן ביום השמיני ותירצו כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לא הוי מ"ע שהזמן גרמא ולכאורה דברי התוס' אלה המה נגד מה שכתבתי. דלפי מה שביארתי עכ"פ אותה העשה המוטל על האב אשר אנו דנין עליה אם גם האם חייבת בה אותו החיוב יש לו הפסק דאחר זמנו נסתלק מעל האב וממילא גם לגבי האם הוי מ"ע שהזמן גרמא ואפשר לצמצם כונת התוס' דודאי עיקר העשה ראשית הנחתה היה על האב רק ביום השמיני אך היכי דביום השמיני היה חל החיוב על האב או על הב"ד והמה פשעו ולא קיימו אז בזמנו לא פקע מהם חלות חיובם. אשר הי' חל עליהם מן יום השמיני והלאה... דכיון דעכ"פ היה חל עליהם החיוב פעם אחת מה לנו אם בפשיעותם לא קיימוהו הרי בידם לקיים אח"כ והלכך גם להלאה לא פסקה ולא נסתלק מעליהם חלות החיוב של יום השמיני עד אשר יקיימו העשה אח"כ זולת לכשיגדל הבן דאז חל החיוב על הבן בעצמו בתוספת עונש כרת. וממילא נסתלק אז החיוב מעל אביו משא"כ היכי דלא התחיל לחול עליהם ביום השמיני חיוב העשה כלל וכגון שהיה הילד חולה בשמיני אזי אף כשהבריא הילד לאחר יום שמיני בכל זאת כיון דבראשית חלות העשה אשר אינה רק ביום השמיני היה הילד חולה ולא היה להעשה מקום לחול על האב בזמנו יכול להיות דגם התוספות סוברים דשוב לא מצאה העשה מקום חיוב לחול על האב לאחר יום שמיני דתחלת חלות העשה אין מקומה לחול על האב אחר יום שמיני והלכך שפיר כיון דכל אותן שלא בזמנן שהבאתי כולן מיירי כשלא היה הילד ראוי למול בזמנו וכגון זה אין מקום להחיוב לחול לאחר זמנו על האב ולפי סברת חילוק זה שחילקתי בדעת התוספות גם במילה בזמנה אם לא היה דוחה את השבת אזי לא היה מקום להעשה לחול בתחילתה על האב דהא לא היה אפשר להאב למולו בזמנו ביום השבת ובכגון זה. אף לדעת התוספות נסתלק העשה ואין שוב עוד חלות חיוב העשה על האב לאחר זמנו ולפיכך שפיר דחה עשה זו את השבת ומשום דעשה זו לא יתקיים לאחר זמנו וכמו שביארתי אמנם כונת התוספת בתירוצם הוא על סתם חיוב עשה זו אשר ציותה התורה את האב למול את בנו דאינה מ"ע שהזמן גרמא דאף דראשית החיוב הוא ביום השמיני מ"מ כיון דאם באה העשה לידי חלות חיוב ביום השמיני והוא עבר ולא מל. לא פסקה חיוב העשה מעל האב מלמול לאחר זמנו הרי ממילא אין מקום כלל לעשה זו להיות בה הזמן גרמא דבאיזה אופן נאמר דהיום השמיני דוקא גורם המצוה דאם לא היה אנוס ביום השמיני הרי באופן זה לפי מה שביארתי אף בעבר היום ולא מל חל החיוב קיום עשה על האב אף לאחר זמנו ואם באופן דהיה אנוס מלמול ביום השמיני דלפי מה שביארתי אזי באופן זה פסק החיוב מעל האב. ואין עליו חיוב עוד לאחר זמנו. מ"מ אין בידינו לומר דבזה האופן הוי עשה שהזמן של יום השמיני גורם חיובה דהא אם נאנס ואינו יכול למולו גם ביום השמיני לאו בר חיובא הוא. דמה אית ליה למעבד הרי אנוס הוא: