יד המלך (לנדא) - א עא

לזו דבחולה שנתרפא והיוצא מבית האסורים נאמר בהם כי בסיבת חטאם בא להם הצרה הזאת דבחולה כתיב אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו וביוצא מבית האסורים נאמר כי המרו אמרי אל ועצת עליון נאצו לא כן בהולכי מדבר וביורדי הים לא הוזכר בהם שום חטא כלל משום דחולה ומי שהוא בבית האסורים שתי אלה בודאי אשמים הם וחטאם גרם להם שיצאו מן הכלל ובסיבת חטאם בא להם הצרה הזאת ולכן כל ענינם מצד עצמם סכנה הוא ומידת הדין מתוחה נגדם מחויבים לברך על הצלתן לא כן הולכי המדבר ויורדי הים שתחלת ביאתן לכך היה עפ"י דרך העולם והסכנות המצוים בהם המה ג"כ עפ"י חוקי תהלוכות הבריאה אם לא סכנת הים בספינת יונה דהיה ג"כ דבר היוצא מן הכלל ולכן באמת היו מרגישים כי בשלהם הרעה הזאת. אבל בסכנות הרגילות בים ובמדבר אין מהם הוכחה כי היו באו לסיבת איזה חטא כלל ולפיכך לא הוזכר בשתי אלה שום עון וחטאת כלל

לי להביא ראיה לדברי אלה דהנה רבינו הוסיף בשתי אלה ביורדי הים והולכי דרך על הנאמר בגמרא דבגמרא סתמא נאמר דהולכי המדבר ויורדי הים חייבים לברך ורבינו הוסיף וכתב יורדי הים כשעלו והולכי דרך כשהגיעו לישוב ולשון הכתובים הנאמרים בענין זה מורים כאמור בגמרא דבמדבר כתיב וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב ואף כשעדיין לא באו וביורדי הים כתיב יקם סערה לדממה ויחשו גליהם וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם ואף כשעדיין לא הגיעו למחוז חפץ שלהם והנה אם נאמר דיורדי הים והולכי המדבר אינם מחויבים בהודאה רק על הצלה מאיזה סכנה שהיה בהם שפיר שייך לומר דתיכף כשניצולו מהסכנה אף שעדיין לא הגיעו ליבשה או לישוב חייבים לברך אבל אם נאמר דכל הולכי דרכים ועוברי ימים, אף כשלא היו באיזה סכנה מיוחדת מחויבים להודות על עת היותם במדבר או בים. א"כ בעודם עדיין במדבר או בים אין מקום להודאה כלל דבכל רגע ורגע מוטל עליהם חיוב הודאה מחדש ולמה לא נאמר בגמרא הזמנים הקצובים לחיוב ההודאה בעת היותם במדבר או בים אם בכל יום ויום או בכל שעה או בצאתם ממדבר והים ובואם ליבשה ולישוב אלא ודאי כמו שכתבתי

אמנם מה ששינה רבינו לשון הגמרא והוסיף מדעתו לכתוב בשתי אלה כשעלו מן הים או כשהגיעו ליבשה נראה לי דאין כונת רבינו דבעודם במדבר. או בים אין עדיין חיוב הודאה עליהם אלא דגם רבינו סובר דעצם חלות חיוב ההודאה חל עליהם תיכף כשיצאו מצרת הסכנה. אך דכונת רבינו הוא. דכיון דצריך להודות בפני עשרה. ובודאי הנך עשרה צריכין להיות חוץ מאותן האנשים אשר החיוב ההודאה עליהם וכן מורה לשון הכתוב דכתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו ובעודם במדבר או בים אין שם עשרה להודות בפניהם דהא גם אותן עשרה. אשר יודו בפניהם המה מחויבים הודאה על עצמן ואין כאן עשרה אחרים להודות בפניהם ולכן כתב רבינו זמן ההודאה על צד היותר נכון בהגיעם לישוב או ליבשה דמצוי שם תמיד עשרה להודות בפניהם אבל לענין גוף חלות חיוב ההודאה באם איתרמי כך דאחר צאתם מהסכנה פגעו מיד בעשרה אחרים אשר התלוו עמהם ללכת בחברותם ואותן העשרה לא היו עמהם בסכנה ובפרט לפי מה שביארתי דאין חיוב הודאה בשתי אלה בים ובמדבר רק אם היו בסכנה וניצולו ואם אותן העשרה אשר פגעו בהם אחר צאתם מהסכנה לא היו הם באותו הסכנה אזי גם רבינו סובר דמברכים ברכות הודאה בפניהם בעודם בים ובמדבר

ודע כי הטור בסימן שהבאתי כתב הא דקאמר הגמרא וצריך לאודוי' קמיה עשרה אין זה מעכב בדיעבד ואם בירך שלא בפני עשרה אין צריך לחזור ולברך וכתב הב"י עליו דלשון צריך משמע שיש עיכוב בדבר. והנה מעובדא דרב חנא בגדתאה ורבנן דאמר להו רבי יהודא פטרתון יתי מלאודיי' ופריך הגמרא והא אמר אביי דבעי אודויי באפי עשרה ומשני דהוי בי עשרה והרי האי עובדא דיעבד היה ומאי פריך הגמרא מדאביי אלא ע"כ מדפריך הגמרא מוכח מזה דאף בדיעבד מעכבים עשרה ושפיר פריך הגמרא דאיך קאמר להו רבי יהודא פטרתון יתי מלאודויי והא בלא"ה כל שלא היה בפני עשרה צריך לחזור ולברך אמנם מגמרא דפ"ק דגיטין דף ה' משמע דלשון צריך לכתחלה הוא דקאמר שם הגמרא גבי צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אי מהאי ה"א צריך ואי לא אמר כשר קמ"ל הרי לך בפירוש דלשון צריך ואינו צריך הנאמר בגמרא הוא לכתחלה אבל בדיעבד אינו מעכב גם הבאר שבע בתשובותיו החליט כן והביא ג"כ ראיה זו מפ"ק דגיטין שהבאתי. והנה מדברי הרב בעל בא"ש משמע דהוכיח כן מדיוקא דרישא דקמ"ל דאין צריך לכתחלה וגמרינן מזה בעלמא דכל צריך לכתחלה הוא אמנם בתוספת ריש פ''ק דחולין דף ג' ד"ה אין הוכיחו מסוגיא זו דגיטין ממש להיפך דמדאיצטריך דיוקא דרישא לאשמועינן דאינו צריך דסיפא לכתחלה הוא אבל אי לאו דיוקא דרישא ה"א דאינו צריך דסיפא הוא כמשמעות סתם לשון דאין צריך האמור בגמרא בשאר מקומות, דהוי בדיעבד והקשו על סוגיא זו דגיטין ממתניתין דע"ז דאין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אעפ"י שיצא ונכנס מותר והאי צריך בודאי לכתחלה הוא דהרי לבתר דמדחה הגמרא מי קתני מניח המניח קתני דיעבד הדר פריך מהא דאין השומר צריך להיות יושב ומשמר גם בתירוצם שם החליטו התוס' דכל צריך בדיעבד הוא והא דאין השומר צריך להיות יושב ומשמר משמעותו לכתחלה הוא משום דקאי ארישא דקתני שם דבעיר שכולה עכו"ם אסור עד שיהיה שם שומר והדר תני אין השומר צריך להיות יושב ומשמר משמע שבא לפרש דיוצא ונכנס חשוב כשומר גמור והיינו כשומר דרישא יע"ש ולפי החלטות תוספת זו גם הא דצריך לאודיי קמיה עשרה בדיעבד הוא ואם בירך שלא בפני עשרה צריך לחזור ולהודות ודלא כדעת הטור

שוב ראיתי בגמרא פרק היה קורא דף ט"ו גבי הקורא את שמע צריך להשמיע לאזנו דקאמר הגמרא שם ואי אשמועינן דהלכה כרבי יהודא שאמר משום ר"א בן עזריה ה"א צריך ואין לו תקנה קמ"ל הרי לנו דהיכי דלא איתפרש בהדיא הוי כוונת צריך בדיעבד וכן בפרק מי שהוציאוהו דף מ"ח גבי חרם שבין שני מצודות צריך מחיצה של ברזל להפסיקו קאמר ג"כ הגמרא שם ודלמא צריך ואין לו תקנה ושתי סוגיות אלה דפרק היה קורא ודפרק מי שהוציאוה המה ג"כ נגד המשנה דאין השומר גם מגמרא דנזיר דף מ"ו יש הוכחה מבוררת דצריך בדיעבד משמע דמייתי שם הגמרא ברייתא דנזיר ממורט ב"ש אומרים אינו צריך להעביר תער על ראשו וב"ה אומרים דצריך להעביר תער על ראשו ואמר רבינא מאי אינו צריך לב"ש אינו צריך ואין לו תקנה הא לבית הילל צריך ויש לו תקנה ואם נאמר דכל צריך אינו רק לכתחלה א"כ למה היה צריך רבינא לסיים דלב"ה צריך ויש לו תקנה הלא ממילא ידעינן מלשון עצמו דהא כל האמור בגמרא אם אינו מעכב בדיעבד הרי לא משכחת כלל דלא יהיה לו תקנה אלא ודאי דכל צריך מעכב בדיעבד ושפיר השמיענו רבינא דצריך הנאמר כאן לב"ה יש לו תקנה וכל אלה המקומות המה נגד המשנה דאין השומר צריך להיות יושב ומשמר דמשמעות צריך זה הוא לכתחלה וכקושית התוספת ממשנה זו אסוגיא דפ"ק דגיטין וצריכין אנו ג"כ לפרש כונת משנה זו משום דקאי ארישא וכמו שתירצו התוספת אבל בכל ענין שתי הסוגיות האלה מורים דגם שם בפ"ק דגיטין הוי כונת הגמ' דקמ"ל בדיוקא דרישא להורות לנו על אינו צריך דנאמר בהדיא בסיפא דכונתו הוא לכתחלה ואי לאו דיוקא דרישא הוי סתם משמעות אינו צריך על דיעבד וכדעת התוס' אשר הוא נגד דעת הטור

ושמתי עיני וראיתי ברש"י שם בפרק היה קורא בתחלת הסוגיא שהבאתי שכתב וז"ל וכל צריך לכתחלה משמע אבל בדיעבד שפיר דמי וזה הוא כדעת הטור ודלא כדעת התוספת ובאמת גם בפ"ק דגיטין רמז רש"י על דיעה זו ודחק לפרש הא דאי מההיא היינו מדיוקא דרישא, ה"א דיעבד אבל לכתחלה צריך שיאמר ולכן קתני בסיפא בהדיא דאינו צריך לומר. וכל אינו צריך כונתו הוא לכתחלה ולדעת רש"י והטור צריכין אנו לפרש. כונת שתי הסוגיות האלה דבפרק היה קורא קאמר הגמ' כן דרך ה"א דסלקי אדעתין דצריך ואין לו תקנה וכן בפרק מי שהוציאוהו קאמר הגמ' בלשון ודלמא צריך ואין לו תקנה דבאמת נדחה כל דין זה דהפסק מחיצה של ברזל מהלכה ואנן קיימינן כר' טבלא דקולא הוא שהקילו חכמים במים אבל גם שתי סוגיות האלה סוברים דאליבא דאמת כל צריך ואינו צריך לכתחלה הוא וגם בסוגיא זו. דפ"ק דגיטין קאמר ג"כ הגמ' דרך ה"א דאי מההיא ה"א דאינו צריך בדיעבד לכן איצטריך דיוקא דרישא להורות לנו הכונה האמיתי דאינו צריך דהוא לכתחלה ולפי מסקנות שתי הסוגיות האלה ניחא מתניתין דאין השומר צריך להיות יושב ומשמר דלכתחלה הוא, ואין אנו צריכין לתירוץ של התוספות דקאי ארישא רק לפום הה"א של הסוגיות האלה דהוי סלקי אדעתין דצריך כונתו בדיעבד ואז היינו צריכין להשות הה"א זו עם המשנה. דאין השומר ולדחוקי דמשנה זו קאי ארישא אבל לפום האמת אין אנו צריכין לזה כלל ומשנה זו דאין השומר מלתא באפיה נפשיה הוא ולא קאי ארישא כלל ואולם סוגיא דנזיר נצב כמו נד נגד דעת רש"י והטור ובכל אופן דברי רש"י צ"ע דלמה ליה לרש"י לדחוקי נפשיה לפרש בסוגיא דפ"ק דגיטין דכונת הגמ'. דאי מההיא קאי אדיוקא דרישא הלא מה אולמיה סוגיא זו דגיטין מהני שני סוגיות דברכות ודעירובין ולמה בשתי סוגיות אלה לא איכפת ליה לרש"י כלל