יד המלך (לנדא) - א סד

הן אמת דיכול להיות דרבינו לקח זאת מדברי הגמרא פרק התכלת דף מ' דפריך הגמרא אהא דהטיל לבת ג' והשלימה אח"כ לד' פסולה משום תעשה ולא מן העשוי ומי אמרינן תעשה ולא מן העשוי והאמר רבי זירא הטיל למוטלת כשירה אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי מתקיף לה רב פפא וממאי דגברא לאוסופי קא מיכוין דלמא לבטולי קמיכוין דבל תוסיף ליכא מעשה איכא הרי רמז לן הגמרא החילוק בזה בין מתכוין לבטולי ובין מתכוין לאוסופי. אמנם בגוף הפירוש של דברי הגמרא אלה גופא עדיין יש לדון הרבה,. ועיין מה שפירש רש"י על הא דהשתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי דבניחותא קאי דמפני שעבר על בל תוסיף לכך לא הוי שעת הקשירה השניה מעשה וממילא כי חתך הראשונות להכשיר את השניות לא הוה זה מן העשוי ופירוש זה של רש"י הוי ממש היפך ממשמעות דעת רבינו אכן מבלעדי אשר עדיין לא נודע לנו מרבותינו פירוש ברור בכוונת הגמרא הזאת הנה תמוה מאוד לכל הפירושים ובפרטית לדעת רבינו דפוסק לעיל בסמוך הלכה י"ב דציצית שעשה ישראל בבגד שלא בכוונה כשירה. הרי דעת רבינו דכל העשיה וקשירת הציצית בהבגד לא בעי כוונה כלל ואיך תהיה הכוונה אשר כל עיקרה אינה צריכה כלל פועלת להכשיר או לפסול גם תרתי בלבי לסקל דרך נכון בפירוש סוגית הגמרא דפרק הנחנקין אשר תחלת המאמר של הגמרא נראה כסותר לתכליתו דראשית הקושיא דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי מורה בפירוש דאין כח בלאו זה דבל תוסיף לפסול גוף המצוה והדר קאמר דגרוע ועומד הוא והלא כל הגירעון אינו רק מחמת הלאו דבל תוסיף הרי לך דעבירת הלאו דבל תוסיף גורע לפסול גוף המצוה וליכא למימר דכוונת הגמרא דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי היינו דאין בזה לאו דבל תוסיף כלל דא"א לומר כן דהא למ"ד דלולב אינו צריך אגוד גם ארבעה מיני חיוב שבלולב המה מפורדין זה מזה ועיקר המצוה רק לקיחתן ביד בין אגודין ובין מפורדין ובכל זאת אם הוסיף מין אחר בלקיחה זו אף דגם אותו מין הנוסף ג"כ בלחולא קאי. והוא נפרד מן הד' מיני חיוב מ"מ הרי הוסיף. עכ"פ במצוה לקיחה ועבר בזה על לאו דבל תוסיף וכמו כן ממש הוא בציצית אם קשר עליון לאו דאורייתא אזי עיקר המצוה הוא רק בתליות החוטין בהכנף ואם הוסיף בתליות החוטין מכדי חיובו הרי הוסיף על המצוה ועבר על בל תוסיף ואף אם החוטי ההוספה לחודא קאי ולא קשרו בחוטי החיוב מה בכך הלא אם קשר עליון לאו דאורייתא גם חוטי החיוב נפרדים זה מזה ואינם קשורים יחד בהבגד אלא וודאי דכוונת הגמרא הוא דאם כל אחד לחודא קאי אף דעבר בזה על לאו דבל תוסיף בכל זאת אין כח בעבירת הלאו דההוספה לפסול את גוף המצוה ומשום דההוספה הוא בפני עצמה ואין לה חיבור כלל עם חיוב המצוה וכן משמע מלשון רש"י שהבין כן בכוונת הגמרא וזה סותר צד השני של הקושיא דגרוע ועומד הוא. והנה הראב"ד דחק ליתן טעם בציצית דהא דגרוע ועומד הוא משום חציצה אבל מה יענה הראב"ד ז"ל לתפילין ולולב דאף דגם בלולב חציצה פוסלת בכל זאת הלא עיקר פסול החציצה בלולב הוא שלא יהיה דבר חוצץ בין היד ובין הארבעה מינים אבל לא בארבעה מינים עצמם ובחציצה זו של היד אין חילוק בין אם לולב צריך אגוד או לאו ועל מה ולמה שקלי וטריא הגמרא שם גם בלולב אם צריך אגוד או לאו ואדרבה מהא דלולב מוכח דלא כסברת הראב"ד דהוספת מין אחר לא חשיב חציצה דאלת"ה הא גופא יהיה קשה על הגמרא דמה פריך בלולב דאם סובר דאין צריך אגוד האי לחודא קאי והאי לחודא קאי ומה בכך דלחולא קאי הלא הוספת מין אחר פוסל משום חציצה בין הד' מינים ובין לקיחת היד דבלחציצה זו של היד והמינים אין חילוק אם המינים בעצמם צריכין אגוד או לא אלא ודאי דההוספת מין אחר לא חשיב חציצה לגבי היד וכמו דלא חשיב חציצה לגבי היד כמו כן לא חשיב חציצה גם בציצית בין החוטים והקשר. ומלבד זאת לא ידעתי מאין לקחו הראב"ד ז"ל כל עיקר דין זה דחציצה פוסלת כלל בין החוטים והקשר ונ"מ לדידן דקיימינן דקשר עליון דאורייתא ובחציצה גמורה מנא ליה להראב"ד דיש קפידא בחציצה בין החוטים והקשר כלל

והנה בעיקר נושא הענין שאנו דנין עליו אם הלאו דבל תוסיף פוסל גוף המצוה דקדקתי בדברי הגמרא ממקום שהבאתי עליו דאין לעבירת הלאו עם פסול המצוה שום שייכות כלל דהגמרא חשיב התם לתנאים של זקן ממרא דהוא דוקא בדבר שעיקרו מד"ת ויש בה להוסיף ואם הוסיף גורע ואם היה זה לכלל בידינו דכל עבירת לאו דבל תוסיף פוסל גוף המצוה לא היה שייך כלל לחשוב תנאי זה. דאם הוסיף גורע לתנאי בפני עצמו דהלא בתנאי דאם יש בה כדי להוסיף בלבד סגי דבכל מצוה אשר שייך בה. לאו דהוספה אזי ממילא כל הוספה גירעון הוא דעבירות לאו בל תוסיף עצמו גורע להמצוה ופוסלה ומדחשיב הגמ' לזה דאם הוסיף גורע לתנאי בפ"ע אזי מורה זאת בפירוש דיש מצות. דיש בהן להוסיף ובכל זאת אם הוסיף אין הלאו דההוספה. גירעון להכשר המצוה גופא ומשום דכללות. הלאו דבל תוסיף אשר עובר בכל הוספה על כל מצוה אין גוף המצוה נפסל בכך והא דבתפילין יש דין זקן ממרא ומשום. דע"י זה דמוסיף הוא גורע לגוף המצוה. הרי אנו רואין דבתפילין גורע הלאו דבל תוסיף לגוף המצוה נראה לדעתי לחדש טעמו ופירושו דסוגיא זו דבפרק הנחנקין דלאו משום עבירת הלאו דבל תוסיף וגם לא מחמת טעמא. דחציצה גורע ההוספה לגוף המצוה רק כמו דאנו רואין במגרש בשני גיטין. דהגט פסול ומשום דספר אחד אמר רחמנא ולא שני ספרים וכמו בדיבק שתי שופרות ותקע בהם דפסול ומשום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות ובאתרוג גופא קאמר הגמ' בפרק לולב הגזול לנקוט תרי ותלת פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ובאמת אם לקח שני אתרוגים ונתכוין לצאת בשתיהן וגם בכל הני דוכתא דמיעט רחמנא גבייהו אחת ולא יותר אם נטל יותר פסול אף בדיעבד ועיין בתוספות פ"ב דסוטה דף י"ח. דלאו דוקא במספר של אחד רק כמו כן כל היכי דמצינו פרוט בתורה מספר ידוע הן בפירוש או עפ"י איזה דרש אמרינן דקפיד רחמנא על אותו המספר דוקא ולא יותר והלכך בתפילין דגלי רחמנא במלת טטפת שיהיו הפרשיות במספר ארבעה ואצ"ל בלולב דכתב רחמנא בפירוש מינים ארבעה גם בציצית דרשו במנין החוטין גדיל שנים גדילים ארבעה אמרינן בכל הני דקפיד רחמנא. דלא יהיה בהם יתרון. על מנין דמפורש או מוסמך בתורה ואם הוסיף על המנין הקצוב של כל אחד מהם הרי נפסל עיקר המצוה בכך ולא משום עבירת הלאו דבל תוסיף רק משום דלא קיים המצוה כרצון התורה וכמו בגירש בשני גיטין דבזה לא שייך כלל עבירת הלאו דבל תוסיף ובכל זאת אין האשה מגורשת ומשום דלא נתקיים בנתינת גט כרצון התורה אכן בכל הפסולים האלה אשר המה ע"י יתרון המספר שהוסיפו על מנין התורה אין בכח היתרון הזה לפסול את העיקר רק דוקא היכי דהיתרון זה הוא מחובר אל העיקר באחת משני דרכים. או ע"י חיבור גמור דהיינו שהיתרון הוא דבוק ומחובר להעיקר ע"י קשירה ותכיפה אשר מצד חק התורה באותה מצוה או שהכונה של העושה פעולות המצוה היה כוללם יחד בכונתו להיתרון והעיקר למספר אחד והיו לאחדים בידו ואף באותה מצוה דלא בעינן כונה לשמה. בכל זאת כונת מצוה עכ"פ בעינן ואם היה כונתו של העושה המצוה על היתרון כמו על העיקר שוב לא היה כונתו ועשיתו כגזרת התורה אמנם לענין גירעון פסול ההוספה הנצרך. לתנאים של זקן ממרא יש חילוק בין שני סוגי צירופי יתרון מספר האלה דצירוף הבא מכח חיבור הנעשה עפ"י חק התורה אזי פסול הצירוף הזה בא מכח תכונת המצוה עצמה וממילא גם הפסול הבא ע"י הוספה של הוראות זקן ממרא הוא ג"כ בתכונת הוראתו בעצמו אמנם הצירוף הבא ע"י כונת העושה המצוה אף דגם צירוף זה פוסל המצוה. בכל זאת אין פסול זה בכלל פסול הגירעון הנצרך בדין זקן ממרא ומשום דאין גירעון הזה בא מחמת הוראתו לבד רק מחמת כונת הצירוף של העושה המצוה ולפי הנחה זו עולה דברי הגמרא דפרק הנחנקין הכל כהוגן דחשיב הגמ' שם התנאים של זקן ממרא שהוא דוקא בדבר שעיקרן מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין דעיקרו מד"ת דכתיב לטוטפות ופירושו מד"ס דהיינו ארבעה בתים אמרה תורה ולא חמשה ויותר ואם עשה יותר וחיבר היתרון והעיקר בהמעברתא יחד אזי נפסל גם העיקר דארבע בתים אמרה תורה ולא חמשה ויותר ופריך הגמ' והאיכא לולב דאם הוסיף על הארבעה מינים אזי עובר בבל תוסיף וההוספה הוי גירעון לפסול המצוה על ידה דארבעה מינים אמרה תורה ולא יותר ומשני דמאי קסבר אי קסבר לולב אין צריך אגוד האי לחודא קאי והאי לחודא קאי. ואף דלענין פסול כולל אותם כונתו של הנוטל המנטלים והמנשאים כל החמשה מינים כולם יחד לשם מצוה להרבות ע"י כך מספר המינים הכתובים וקצובים בתורה ולפסול הנטילה בכך מכל מקום כיון דאין הפסול בגוף רק מכח כונתו של הנוטל ומבלעדי כונה זאת הנטילה בעצם כשירה הוא לכן אין גירעון פסול כזה בגדר תנאי דזקן ממרא דגירעון פסול זקן ממרא צריך להיות בפסול תמידי מחמת הוראתו המקולקלה לבד אבל בלולב אם אין צריך אגוד אזי עיקר הפסול של יתרון המספר שהיה על הוראות הזקן ממרא אינו על פי הוראתו לבד דהא בהוראתו לבד אין עדיין היתרון מצורף ומחובר אל העיקר ולא היה עדיין בכח יתרון המספר של מין הנוסף לפסול את העיקר לולי כונת הנוטלו אשר מצרפן יחד לצאת גם בהיתרון וע''י כונתו