יד המלך (לנדא) - א סב

הלכות מזוזה פרק ה' הלכה י"א המשכיר בית לחבירו על השוכר להביא מזוזה ולקבוע אותה כו' מפני שמזוזה חובת הדר ואינה חובת הבית וכשהוא יוצא לא יטלנו בידו ויוצא ואם היה הבית של עכו"ם הרי זה נוטלה כשיוצא ע"כ

זה הוא מגמרא סוף פרק השואל ומפשטת לשון הגמ' משמע שהוא חייב ליטלה בידו כשיוצא בכדי שלא יניח דבר שבקדושה בידי עכו"ם דאם נאמר דכונת הגמרא נטילתה בידו אינה חובה רק רשות לא היה צריך הגמרא להשמיענו דבר זה כלל דמלתא דפשיטא הוא דאינו מחויב להניח מזוזה שלו בידי עכו"ם אמנם בירושלמי מסכת פאה מצינו דמייתי עובדא בארטבן דשלח ליה לרבי מרגניתא ושלח ליה רבי חדא מזוזה. ואם ארטבן זה עכו"ם היה הרי מוכח דמותר להניח מזוזה ביד עכו"ם דהא רבי שלח לו במכוון מזוזה לידו הן אמת שמצינו שם זה של ארטבן בגמ' פ"ק דיומא דף ט' מעשה בארטבן שהיה בודק מזוזות בשוק העליון של ציפורי ופשטת העובדא מורה דישראל היה אך בכל זאת משמעות עובדא דירושלמי מורה דאותו ארטבן הנזכר אצל רבי עכו"ם היה ולא היה יודע כל ענין מזוזה כלל,. עד שהודיע לו רבי גודל ענינה ויוקר ערכה ועיין ברש"י ביומא פרק ראשון שהבאתי ואפשר דגם זה ארטבן של הירושלמי הוא עצמו ארטבן האמור בגמרא דידן בפ"ק דיומא ועי"ז ששלח לו רבי מזוזה והודיע לו עוצם יקר ערכה איגייר על ידי כך ולעוצם חשיבות מצוה זו בעיניו שבעבורה נתגייר. נעשה הוא בעצמו בודק מזוזות וכן מצינו בפ"ק דע"ז בעובדא דאונקלס בר קלונקס דשדר קיסר גונדא דרומאי אבתריה דחזי מזוזתא אפיתחא אותיב ידיה עליה ואיגיירי כו' וכן מורה תכונת הלשון, של שתי עובדות האלה כי מהות שניהם מעובדא דמזוזה המה ושתיהם על שם אחד נאמרו ואם אמנם דבעובדא דגמ' בבלי פירש רש"י דשם של מגיה ספרים נקרא ארטבן בלשון הגמ' בכל זאת בעובדא דירושלמי לא שייך פירוש זה והדבר רחוק דיתרמי העובדא דבי רבי במזוזה באיש כזה אשר שם הפרטי שלו יהי' כשם הכללי של בודק מזוזות וגם מהות שני עובדות מורין כי האיש הזה הנקרא ארטבן האמור בשניהם עשיר היה דבעובדא דירושלמי שלח לרבי דורון מרגניתא מערך רב ובעובדא דגמרא דידן נתן לקסדור אלף זוז ולפי תהלוכות מנהג העולם קשה הדבר על בעל מלאכה של הגהות מזוזות הבא בשכרו שיתן לקסדור אלף זוז ע"כ קרוב הדבר בעיני כי שני העובדות באיש אחד היה ואיגייר אח"כ וכונתו בבדיקות המזוזות היה רק לשמים. ולא ע"מ לקבל פרס כלל כי עשיר היה ולפי שהיה רבי בטוח בתום לבבו של ארטבן זה האמין בו למסור מזוזות בידו גם קודם שנתגייר ולולי דמסתפינא לשלוח יד בגרסות ישנות הייתי אומר דבעובדא זאת ששלח לו מרגניתא והשיב לו מזוזה הגרסא הנכונה הוא רב ולא רבי וזה ששלח לו המרגניתא היה אדרכון ולא ארטבן ואדרכן זה היה אהובו של רב ומצינו בפ"ק דע"ז דהיה משמשו של רב וכשמת אדרכן אמר עליו רב נתפרדה החבילה ותכונת הגמרא שם מורה דאדרכן זה איגייר דהגמרא מביא שם שתי אלה ביחד דאנטונינוס שמשיה לרבי אדרכן שמשיה לרב כי שכיב אנטונינוס אמר רבי נתפרדה החבילה כי שכיב אדרכן אמר רב נתפרדה החבילה וזה מורה דמהות ותכונה אחת היה לאנטונינוס ולאדרכן וכמו דרבי גייריה לאנטונינוס כמו כן גייריה רב לאדרכן והמזוזה ששלח לו היה אחר גיורתו ועיין בנימוקי יוסף בהלכות קטנות דמפרש גמרא זו דפרק השואל דנוטלו ויוצא היינו שרשות בידו ליטלו ומיירי אף בדירות שרגיל העכו"ם להשכירם לישראל ואשמועינן דאפ"ה מותר לו לאותו ישראל היוצא משם ליקח המזוזה עמו ואינו חושש ליהודים אחרים אשר יבואו אחריו, לדור בדירות האלה דכיון דהמה ישכרו הדירות מעכו"ם ידעו בודאי דעליהם לקבוע המזוזה בעצמן וצ"ע לדינא:

הלכות ספר תורה פרק עשירי הלכה ט' כל הרואה ס"ת כשהוא מהלך חייב לעמוד מפניו ויהיו הכל עומדין עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו ע"כ

זה. הוא בעיא בפ"ק דקידושין דף ל"ג ופשיט להו רבא דאם מפני לומדיה עומדין מפניו לא כ"ש אמנם הא דכתב רבינו כשהוא מהלך זה לא מוזכר בגמ' ורבינו כתב כן מסברא דנפשיה כיון דכל קימה מקמיה ס"ת לא ידעינן רק מקימה דקמיה ת"ח וכשרואה ס"ת עומדת או מונחת במקום אחד הוי כמו אם רואה ת"ח יושב במקומו ובאמת לא מצינו גם קימה לפני ת"ח ונשיא ואב"ד רק כשרואין אותו הולכין לפניהם אבל בשאחד יושב ורואה את הת"ח עומד במקום אחד אף בתוך ד' אמותיו אינו חייב לעמוד מפניו

והנה בפרק בתרא דמכות דף כ"ב, קאמר שם הגמ' כמה טפשאי הני דקיימי מפני ס"ת ולא קיימי מפני ת"ח וזה הוא היפך הק"ו דעביד הגמ' בפ"ק דקידושין ובחידושי מוהרי"ט לקידושין התעורר בזה ודחק שם בתירוצו והנראה לי בזה דהנה על כרחך כונת הגמרא בפרק בתרא דמכות הוא. על הני טפשאי אשר לא ידעו ולא יבינו כלל מחיוב עשה זו דקימה בפני הת"ח. דאלת"ה איך קראו הגמ' אותם טפשאי בשביל שהחשיבו יותר לכבוד תורה מכבוד ת"ח ואינם עומדים מפני ת"ח והלא בזה שאינם קמים לפני ת"ח עוברים בשאט נפש על עשה דאורייתא ואין זה טפשות רק שרירות וזדון לב אשר השיאו לכך אלא ודאי דהגמ' מיירי ממחוסרי ידיעה אשר לא ידעו כלל מעשה דקימה בפני ת"ח ואנוסים המה בכל קיום עיקר עשה זו. רק דמדעת עצמם המה יחשבו לכבוד התורה כל כך. עד שקמים בפניה ויקילו בכבוד ת"ח כאשר ידמו בנפשותם כי המה בני אדם בשר ודם כמותם ואין להם יתרון במעלות לימוד התורה אשר בהם מבני אדם זולתם ולכן קראה להם הגמ' טפשים דאף דאין להם דעת תורה והם אנוסים בקיום חיוב עשה המוטל עליהם מן התורה מ"מ כיון שיש להם עכ"פ דעת עצמם דהיא דעת נוטה לעמוד מפני ס"ת מפני חשובתה ביותר היה להם זאת מדעת עצמם לעמוד בפני הת"ח דהא תועלת הת"ח לעמי הארץ הוא הרבה יותר מן ס"ת בעצמה דדברים שבכתב בלי הקבלה המקובל ביד הוגיה ולומדיה אין לה מצד עצמה שום פירוש וכונה כלל ומייתי הגמ' דוגמתה של גודל כח הקבלה דהא כתיב בתורה ארבעים יכנו, ואתו רבנן ובצרי להו חדא ואם היה מקיים עשה זו ככתבה ולשונה האמור בתורה והיה לוקה ארבעים היה עובר על לאו דלא יוסיף להכותו דהרי באמת לפי הקבלה אינו רשאי להכותו יותר מל"ט מלקות וכמו כן הוא בכל התורה שבכתב רובה ככולה דאי אפשר להתקיים כלל בלתי התורה שבע"פ אשר היא מקובלת ביד החכמים מדור דור עד משה רבינו ע"ה והנה כל חשיבות הזה של הת"ח יותר מהס"ת הוא דוקא אל הע"ה עפ"י דעת נוטה שלהם אבל התורה בעצמותה באמיתת מעלתה יקרה הרבה מהת"ח. והת"ח בעצמם. אשר יודעים חין ערכה פרושים וטעמיה המה אינם נצרכים רק להתורה בעצמותה. ולכן להת"ח בעצמם מאוד יקרה בעיניהם כבוד התורה הרבה יותר מכבוד עצמן וכל הכבוד שלהם אינם רק מצדה במה שלומדים ומקיימים אותה וכמאמרם ז"ל אי לאו האי יומא דקא גרם כמה יוסף איכא בשוקא: והנה לפי הצעה זו הנה דיעות בני אדם חלוקים זה מזה כי לפי דעת התורה. אשר היא מסורה בידי החכמים עפ"י אמיתת כל ענינים כאשר המה יקרה הרבה מאוד ערך התורה מערך החכמים בעצמם. אבל עפ"י דעת נוטה המסורה לההמון מחויב להיות ערך כבוד החכמים יותר יקר בעיניהם מערך התורה עצמה כי המה צריכים אל החכמים יותר מאשר הם צריכים אל התורה בעצמה