יד המלך (לנדא) - א כח

האומנין דהלא אין שני אלה דומים זה לזה כלל דבאומנין לא שייך הטעם שלא יהיה כבוד רבו יותר מכבוד שמים משא"כ בתלמיד לפני רבו יש לומר שיש אזהרה על כך שלא לעמוד יותר משני פעמים האלה שחרית וערבית שנראה כמיקל בכבוד שמים

וראיתי בש"ע יורה דעה בהגה"ה סימן רמ"ב סעיף ט"ז שכתב שם וז"ל י"א דאין אדם חייב לעמוד לפני רבו. רק שחרית וערבית ונרשם ע"ז טור בשם הרמב"ם והנה בטור הובא דברי רבינו ככתבו וכלשונו כאן דאין אדם רשאי לעמוד בפני רבו והרמ"א שינה בהגהתו וכתב דאינו חייב והש"ך ס"ק ל"ו עמד ע"ז והביא בשם הסמ"ג והב"ח דגם המה כתבו דכוונת אינו רשאי היינו שאינו חייב והנה כל חילם של הסמ"ג והב"ח הוא ג"כ מהא דכתבו התוספת גבי אומנין דאין רשאין לעמוד ממלאכתן אבל לפמ"ש אין מבעלי אומנות שום ראיה לתלמיד בפני רבו אמנם מדברי רבינו נראה בעליל דדעתו הוא דכוונת אינו רשאי האמור בתלמיד לפני רבו הכוונה הוא דמוזהר שלא לעשותו ומשום טעמו האמור בצדו שלא יהיה כבוד רבו יותר מכבוד שמים. דהנה לעיל הלכה ב' נאמר דין זה דבעלי אומנות ושם שינה רבינו הלשון לפרש כוונת הגמרא וכתב דאין בעלי אומנות חייבים לעמוד ולא כתב כלשון הגמרא דאינן רשאין בכדי שלא נטעה בכוונת רשאי כסתמו בכל מקום דיש איסור בדבר וכמו כן בפ"ו דעירובין הלכה י"ב שינה ג"כ לשון המשנה בתיבת רשאי וכתב דאומדין כמה אדם רוצה ליתן בעד שור זה להעלהו עולה שאינו חייב בה ואף דהתם אין מקום לטעות כלל בכוונה אחרת בתיבת רשאי בכל זאת אחז רבינו בצדק דרכו לבאר הכל בלשון קל שהרגילו בו בני אדם. וכאן בתלמיד היושב לפני רבו כתב רבינו לשון המימרא כאמור בגמר' דאין התלמיד רשאי ולא שינה לפרש ולכתוב שאינו חייב בו הרי אנו רואין דבכוונה לא שינה רבינו הלשון משום דדעת רבינו הוא באמת דכאן יש אזהרה דאינו רשאי לעמוד אף אם התלמיד רוצה לעמוד ומשום דנראה כמיקל בכבוד המקום ודעת הרמ"א בהגה"ה דכתב בשם רבינו דתלמיד אינו חייב לעמוד אבל אם רוצה רשאי לעמוד יותר צ"ע

מה שהביא הרמ"א אחר זה בהגה"ה זאת דדוקא בבית הרב אבל בפני אחרים שאינן יודעים שעמד לפניו חייב לעמוד בפני הרב בכל פעם ונרשם ע"ז ב"י בשם התוס' והלא בעיקר הדין שהביא בריש ההגה"ה בשם הרמב"ם. דאין התלמיד רשאי לעמוד לפני רבו יותר משני פעמים ביום שם באותו מקום בהלכה זו בעצמו דקדוק רבינו דין זה בפירוש דהוא רק בתלמיד היושב לפני רבו תמיד הרי ממילא באינו יושב לפניו תמיד חייב לעמוד בכל פעם ומשום חשדא וא"כ למה חלק הרמ"א ההגה"ה זו לשנים דהראשונה שלא לעמוד יותר משני פעמי' ביום הביא בשם הרמב"ם והחלק השני דחשדא בשם התוספת ומרדכי ואפ"ל דכיון דהא לדבבאו פנים חדשות לבית הרב דאף ביושב לפני רבו תדיר חייב לעמוד מפניו בכל פעם מזה לא הוזכר כלל ברבינו רק בתוספת לבד לכן הביאו בשם התוס'. אמנם גם זה תמוה דלמה השמיט הרמ"א להביא עיקר חילוק זה דבאינו יושב תמיד לפני רבו מחויב לעמוד פעמים הרבה והביא הא דפנים חדשות אשר לא הביאו התוספת לעיקר רק לנטפל לדין דאינו יושב תמיד דפנים חדשות הוי כאלו אינו יושב לפניו תדיר אבל חילוק זה דיושב תמיד הביא התוספת לעיקר ומפורש גם בהלכות של רבינו גם הב"י כשהביא בשם התוספת הא דפנים חדשות לא הזכירו רק לבסוף אבל בתחלה התחיל בעיקר החילוק של התוספת דכל דין זה אינו רק ביושב תמיד לפני רבו. והרמ"א השמיט עיקר חילוק דין זה מכל וכל ובפרט דלא מצינו בשום פוסק שהביא דין זה דר' איבו אמר רבי ינאי דאין לעמוד בפני רבו יותר משני פעמים ולא הביא תיכף החילוק זה בצידו זולת הרמ"א לחוד בהגה"ה זו אך הוא לבדו לא הביא רק להא דפנים חדשות לבד ומהא דאינו יושב לפני רבו תמיד לא הזכיר ועיין בהרי"ף והרא"ש דהשמיטו לגמרי להא דרבי איבו אמר רבי ינאי וכתב הרא"ש דמסתבר ליה להרי"ף דרב אשי היה מסדר בכוונה להסמיך למימרא דרבי איבו הא דרבי אלעזר דכל ת"ח שאינו עומד לפני רבו נקרא רשע להורות לנו דר"א פליג אמימרא זו דרבי איבו והלכתא כרבי אלעזר אמנם הרמ"א בהגה"ה שתפס בזה דעת רבינו והתוס' היה לו להביא דעתם בשלימות כאשר הוא וצ"ע

הלכה י' תלמידי חכמים כו' ואין מחייבין אותו ליתן מס בין שהוא מס הקצוב על כל בני העיר בין שהוא מס הקצוב על כל איש ואיש ע"כ

הנה הרמב"ן בחידושיו בפ"ק דב"ב כתב דהוא דוקא כשהציבור פורעין המס כולם ביחד סך כולל בעד כל אנשי העיר והמה בעצמן פוסקין ביניהם כמה שיגיע לכל אדם פרטי.. דבאופן זה אין פוסקין על הת"ח אבל אם ציוה המלך שיתן כל אחד כסף גולגלתו אין העמי הארץ פורעין בעד הת"ח וכן דעת ר"ת שכתב בפירושו וז"ל כל אלה שיש עליהם דבר קצוב כמס כסף הגלגולת או כטקסא דארעא ומעריכים על כל או"א ומקבצין ביניהם אין להת"ח לסייעם כלום הרי שהורה ר"ת שאין ת"ח פטורים רק כשהמלך תובע מכלל סך קצוב והקהל מעריכין על הפרט ומקבצים יחד לסלק להמלך גם הרב הנ"י הסכים כן וכן דעת הר"ן הביאו מרן הב"י סימן רמ"ג וראייתם של הפוסקים האלה הוא מהא דפרק זה בורר דף כ"ה דברחמי קיבל עליו כרגא דרב פפא כולה שני ואיך היה יהיב רב פפא כרגא והלא אחד מן החכמים הגדולי' היה אלא ודאי דכרגא אשר היה מוטל על העיר מאת המלך היה בפירוש על כל או"א מאנשי העיר ולכן אי לאו דקיבל עליו בר חמא ליתן כרגא בעדו היה רב פפא מחויב בעצמו ליתן כרגא ודעת רבינו פה אף שכתב דגם כשהוא קצוב מעל כל איש ואיש פטור הת"ח בכל זאת יוכל להתבאר כוונתו דהקהל בעצמם המה מעריכים ביניהם להטיל דבר קצוב על כל איש ואיש אבל המלך לא הטיל רק על כלל העיר ביחד וכדעת הפוסקים שהבאתי אמנם בפירוש המשנה בפ"ד דאבות על הא דאישתמש בתגא חלף כתב רבינו וז"ל וכן הורה ר"י הלוי זללה"ה במקום שהיה לת"ח אחד גנות ופרדסים שהיה חייב בעבורם אלפים זהובים ואמר שיפטור מתת בעבורם וזהו ד"ת כמו שפטרה התורה מחצית השקל מן הכהנים ע"כ והנה בהא דסמיך רבינו פטור ת"ח מן המסים מפטור נתינת מחצית השקל של הכהני' הורה דעתו בזה דאף ממסים אשר ראשית הטלתם הוא על כל איש פרטי וכמו מחצית השקל אשר מוטל על כל איש ליתן כופר נפשו והכהנים פטורים מזה כמו כן גם בהטלת המסים כהאי גוונא הת"ח פטורים וכן הסכים הרא"ש ז"ל ובפרק זה בורר כתב הרא"ש על הא דבר חמא דקיבל על עצמו פירעון הכרגא עבור רב פפא דהיינו שדיבר בעדו אל המלך ובלא"ה פטירי רבנן מכרגא ולא הוי שוחד מאוחר עכ"ל הרא"ש ז"ל וכן הביא הטור לדינא סי' רמ"ג בשם הרמ"ה גם רבינו ירוחם בסוף ספר משרים כתב שלזה הסכימו כל כל גדולי אחרונים וצ"ע לדינא

פרק ז' הלכה ד' מהו המנהג שינהג המנודה בעצמו ושנוהגים עמו כו' ואם מת בנידויו ב"ד שולחין ומניחין אבן על ארונו ע"כ

זה הוא מפרק ואלו מגלחין דף ט"ו מנודה שמת ב"ד סוקלין את ארונו ר' יהודא אומר לא שיעמדו עליו גל של אבנים כגלו של עכן אלא ב"ד שולחין וסוקלין את ארונו ללמדך שכל המתנדה ומת ב"ד שולחין ומניחין אבן גדולה על ארונו והנה רבינו פוסק כר' יהודא משום דלפי משמעות הברייתא לא פליג ר' יהודא ארבנן כלל רק שהוא מפרש דעתם דרבנן דהא דקאמרי רבנן סוקלין את ארונו אין המרגמה כגלו של עכן רק דבהנחת אבן אחד סגיא אמנם בפ"ה דעדיות משנה ו' פליגי ג"כ ר' יהודא ורבנן בעובדא דעקביא בן מהללאל דאמרו רבנן דנידוהו את עקביא בן מהללאל מפני שסיפר אחר מטתן של שמעיה ואבטליון וכשמת שלחו ב"ד וסקלו את ארונו ור' יהודא אמר ח"ו דנידוהו את עקביא דאין עזרה ננעלת על שום אדם ירא חטא כעקביא אלא את מי נידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנט"י וכשמת שלחו ב"ד והניחו אבן גדול על ארונו ללמדך שכל המתנדה ומת ב"ד סוקלין את ארונו והנה במשנה זו מחולקים ר"י ורבנן בהלכה למעשה ושינה כל אחד לשונו דרבנן אמרו לסקלו את ארונו ור"י אמר דהניחו אבן גדולה ובלשון זה ממש שנו רבנן ור"י כל אחד משנתו בברייתא דמ"ק ומזה נראה בעליל דר"י אינו מפרש דברי רבנן דהא במשנה דעדיות לא שייך כלל לומר דר"י מפרש דברי רבנן דר' יהודא פליג התם אדרבנן וכמו כן פליגי גם לענין סקילת ארונו של כל מנודה אם סגיא בהנחת אבן אחד או סקילה גמורה באבנים הרבה בעינן. ולפ"ז תמוה על רבינו דלמה תפס להלכה לשון של ר' יהודה נגד דעת רבנן וכתב דמניחין אבן על ארונו ופקחתי עיני וראיתי מה שיש להעיר בלשון המשנה דעדיות ובברייתא דפרק אלו מגלחין כאשר הובא הא דר' יהודא דשולחין ב"ד להניח אבן על ארונו נסתיים בשניהם ללמדך שכל המתנדה ומת בנידויו ב"ד סוקלין את ארונו. והנה סיום זה של ללמדך אין לו שום פירוש וכונה דהלא ר' יהודא קאמר מפורש דין זה דהנחת אבן ובין אם נאמר דפליג אדרבנן או דמפרש דברי רבנן עכ"פ הוצרך ר' יהודה להשמיענו דין זה דהנחת אבן כמו כל שארי דינים השנוים בכל הברייתות ואיזה ענין ללמדך שייך כאן הלא כל הדינים שבתורה בכתב ושבע"פ כולם באים ללמדינו ולהורות הדרך אשר נלך בה והמעשה אשר נעשה וביותר קשה על סיום ללמדך דמתניתן דעדיות דהתם היה מעשה רב ובודאי לא היה שם כונת של הנחת האבן בכדי ללמדנו על העתיד רק דהיו מחויבין לעשות כך משום דהדין הוא כן גם בפ"ב דברכות דף י"ט הביא הגמרא שם הא דמפקפק בנט"י חייב נידוי מהא דר"י דנידוהו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנט"י והובא שם ג"כ משנה זו דעדיות ובסיום זה דללמדך וכאלו זה ענין דללמלך היה מקומו אחוז וקשור במלתא דר' יהודא אלה ומלבד שאין לסיום זה מצד עצמו שום כונה וכמו שכתבתי אף דלשון