יד המלך (לנדא) - א כב

עצומה ויתירה השגתו במדת ענותנותו וכמו כן לפי ערך גדולתו של מרע"ה כן היה ערך ענותנותו והנה הכתוב העיד ולא קם עוד נביא כמשה בישראל והיה ערך גדולתו יותר מכל אדם אשר על פני האדמה,. וגדולה יתירה כזו לא היה נחשב לכלום בעיניו להתגאה בה הרי ממילא היה ענותנותו יותר מענות כל אדם אשר על כל פני האדמה דכיון דאין באפשרות לשאר בני אדם גדולה ומעלה כל כך הרי ממילא אין באפשרות לשאר בני אדם לענוה יתירה כזו דכל שאר ענוי ארץ אם היו זוכים למעלה גדולה כמרע"ה היה עולה גם רוחם גבוה למעלה ויצדק בזה מה שתמוה על לשון הכתוב שהיה עניו מכל אדם אשר על פני האדמה ולשון דעל פני האדמה מורה על מציאות מין האנושי בכללי שלא היה ויהיה עניו עוד כמותו ולפי מה שהסברתי יובן לנכון דכיון שהבטיחה התורה שלא יקום עוד נביא כמותו ושכל ימות העולם לא יזכה ילוד אשה למעלה כזו אשר ידעו ה' פנים אל פנים א"כ ממילא לא יהיה באפשרי למצוא כל ימות עולם בילוד אשה מידת ענוה כמרע"ה

הלכה ד' לעולם ירבה האדם בשתיקה ולא ידבר אלא דברי חכמה או בדבר שצריך לו לחיי גופו אמרו עליו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטלה כל ימיו וזהו שיחות רוב כל אדם ע"כ

הכסף משנה ציין ע"ז בזה הלשון בפרק הישן דף כ"ח מצאתי כן על ריב"ז אבל על רב לא ידעתי כעת מקומו ובתשובת מקום שמואל סימן ס"ה כתב דאין ספק דהוא מפ"ק דחגיגה על פסוק מגיד לאדם מה שיחו אמר רב אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת דינו והנה נעלם מהרב הזה גמר' דסוף פרק הרואה דף ס"ב עובדא דרב כהנא דאמר דמי פומיה דאבא כמאן דלא טעים טעמא דתבשילא וגם על רבינו תמוה מעובדא זו ודוחק לומר שהיה צריך לדבר עם אשתו כל כך בכדי לרצותה דעכ"פ שיחה בטילה הוא כדמפרש רש"י שם שיחה בטלה של ריצוי תשמיש

הלכה ו' אסור לאדם להנהיג א"ע בדברי חלקות ופיתוי ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו ע"כ

זה הוא במקומות הרבה בתלמוד בבלי וירושלמי דמידות חנופה שנוא ומתועב מאוד לפני המקום ב"ה וכך אמרו חכמים כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם ומביא אף לעולם וסמכוהו אקרא דכתיב חנפי לב ישימו אף ואמרו דאין מקבלין פני השכינה דכתיב כי לא לפניו חנף יבוא וראיתי נרמז ענין זה בדרשת חז"ל כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים וכוונתם הוא לנו דעבודת השם אינו כעבודת עבד אל אדוניו דהאדון צריך לעבודתו של העבד לא כן האדון ה' ב"ה כל בריות מעלה ומטה כולם צריכים אליו אבל הוא יתברך ויתעלה אינו צריך לבריותיו וכל כוונת המקום אשר קרבנו לעבודתו היינו שהוא קנה אותנו ועבדי ה' קראנו שלא נהיה עבדים לעבדים כי אם עבדיו אנחנו אזי אין בידינו למכור את עצמינו לעבדים עול לשום דבר זולתו וזאת היא עיקר עבודת ה' האמיתיות שלא לישא לבבינו ונפשינו בלתי לה' לבדו ובדבר אשר איננו ישר בעיני ה' ב"ה לא נשא פני שום בריה כי כל נברא גם הוא עבד השם כמונו ומשום דכל חנופה ונשיאות פנים עבודת עבד הוא לכן כל המחניף לבו"ד הרי הוא עבד לעבדים ועינינו הרואות את אשר סמכו חז"ל על קרא דכרום זולת לבני אדם דמה כרום הזה נשתנה לכמה גונים כך משנצרך אדם לבריות פניו משתנות לכמה גונים ואם המה אמרו כן על הצטרכות ממון די מחסורו אשר יחסר לו מה יענו כת החנפים אשר כל תהלוכותיהם ועניניהם ופעולותיהם הוא רק להשתבח מבני אדם הלא אין לנו נצרך לבריות גדול מזה כי מה לי אם אחד צריך לבריות אל ממונם או שהוא צריך לכבודם להשתבח בתהלתם ובפרט כי דרכי בני אדם חלוקות לכתות שונות ואם אחד רוצה למצוא חן בעיני כולם אזי הוא מוכרח לשנות א"ע בכל פעם דלכל כת צריך להראות א"ע כאחד מהם ולכן מילא את ידו הרב החסיד בעל הו"ה בספרו הנעים לחרוץ ענינו של החונף כעובד ע"ז ואנו אין לנו ששום מקום בדברי חז"ל שיהיה החונף כעובד ע"ז אבל הכונה בזה הוא דפעולות החונף ועבודתו היא זרה ממנו דהוא בעצמו רצונו הפנימי איננו מסכים לעשיותיו אשר יוכרח לעשות ללכת בדרכי האנשים אשר רוצה להחניפם ופעולות האלה עבודת פגול המה המקריב אותו לא יחשב וכמאמרם ז"ל דלסוף נופל בידו על כן יכל אדם הירא וחרד על נפשו צריך לפלס מעגלותיו ולהשים אורחותיו כל איש כאשר ישר בעיניו כי הוא המסילה הישרה ודרך הנכון לעלות בית אל ואם כי יש בזה הרבה דרכים לאין מספר בכל זאת מחוז חפץ כולם אחת הוא ושם העיר מיום ה' שמה וכאשר ישים האדם אהבתו ויראתו של הבורא יתברך אליו למטרה והיה על מצחו תמיד אז יהיה נכון לבו בטוח כי לא ימוט לעולם ולא ימעדו קרסוליו ובכל דרך אשר הוא הולך שמה לא ימוטו פעמיו

שם באותה הלכה ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת עכו"ם כיצד לא ימכור לעכו"ם בשר נבלה במקום בשר שחוטה ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה ולא יסרהב בחבירו לאכול אצלו והוא יודע בו שאינו אוכל ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע בו שאינו מקבל ולא יפתח לו חביות שצריך לפותחן למכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו הוא פותח וכן כל כיוצא בזה ע"כ דינים אלו משני ברייתות המה הובאו בפרק גיד הנשה דף צ"ד והנה בברייתא ראשונה של סעודה ותקרובות ופתיחות חביות הובא גם הא דלא יאמר אדם לחבירו סוך לי שמן מפך ריקן ובברייתא השניה דבשר נבילה ומנעל מתה הובא גם הא דלא ישגר אדם לחבירו חביות יין ושמן צף על פיה והדבר תמוה שרבינו צירף להביא בדין זה ענינים שונים משני ברייתות נפרדים ולמה השמיט הא דסוך שמן מפך ריקן. וגם הא דחביות יין ושמן צף על פיה והנראה לי בזה דמסתבר ליה לרבינו דכיון דבברייתא השניה מייתי על הא דלא ישגר חביות יין ושמן צף על פיה מעשה באחד ששלח לחבירו חביות כזה והלך וזימן אורחים עליה ונכנסו מצאה שהיא של יין וחנק א"ע הרי הראה לנו המשנה דעיקר הטעם דלא ישגר חביות כזה הוא רק מפני הסכנה אבל לא מפני גנבות דעת ולכן הביא רבינו לדין זה דלא ישגר בפ"ז מהל' ברכות הל' י' גבי שאר ענינים כיוצא בו וכתב שם הטעם בפירוש בכדי שלא יתבייש ולפיכך לא הביאו כאן דכאן מיירי באיסור גגבות דעת ולדעת רבינו לא שייך בזה איסור גנבות דעת כלל דמסתבר ליה לרבינו דאיסור זה דגנבות דעת הוא רק היכי שלא יתודע לחבירו אמיתת הענין איך הוא ויהיה ערמימותו נשאר מוחלט בדעת חבירו אבל היכי שיתודע ויתגלה שקרו לחבירו אין בזה משום גנבות דעת כלל ובחביות יין ושמן צף על פיה הרי יראה חבירו דהוא יין ולפיכך לא הביא רבינו גם האיסור של סוך שמן מפך ריקן משום דדחה רבינו דין זה האמור בברייתא בשם יחידאה מקמיה סתמא של אידך ברייתא של איסור יין ושמן צף על פיה מפני הסכנה אבל גנבות דעת ליכא בכי האי גונא ומשום דיתודע שקרו והכי נמי גבי סוך שמן מפך ריקן יתגלה שקרו דחבירו יהיה רואה דאין שמן בפך ואנו רואין דהטור בח"מ סי' רכ"ח דהביא איסור זה דלא ישגר חביות יין ושמן צף על פיה משום גנבות דעת הרי מסתבר ליה דגם בהאי גונא שייך איסור גנבות דעת ומסתבר ליה דמעשה הסכנה שהביא הברייתא בזה לאו בדוקא הוא ולפיכך שפיר הביא הטור גם איסור דסך שמן מפך ריקן ועוד יותר מזה מוכרעין דברי אלה בלשון הב"י בש"ע ח"מ סי' זה דבסעיף ו' הביא האיסור של גנבות דעת בסירהוב הסעודה וריבוי תקרובת ותיכף אח"ז בסעי' ז' הביא איסור של סוך שמן מפך ריקן לדין בפני עצמו ולמה לא כללו יחד עם סירהוב וריבוי תקרובות כאשר נכללו שלשה דברים האלה יחד בברייתא אמנם לפמ"ש ניחא דאף דגם הב"י סבירא ליה כדעת הטור דגם ביתודע שקרו לחבירו שייך ג"כ גנבות דעת ולא כדעת רבינו בכל זאת חילק סוג זה דגנבות דעת בסוך שמן מפך ריקן מגנבות דעת דסירהוב וריבוי תקרובות דבהני יוחלט כן בדעת חבירו ולא יתגלה ערמימותו לעולם ובשתי אלה וכדומה הוי גנבות דעת לכ"ע על כן חלקו הב"י להביא הא דסוך שמן לדין בפ"ע להשמיענו דגם בכה"ג שייך גנבות דעת ודלא כדעת רבינו

ובדברינו. אלה ניחא דקדוק עצום שיש לדקדק בסוגיא בפרק גיד הנשה שהבאתי דרצה הגמ' לאוקמי מתניתן דשולח ירך לנכרי במקום שאין מכריזין והא דחתוכה אסור משום גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל אחר ואב"ע משום דגניב ליה לדעתיה. דנכרי דסבור שהגיד כבר נלקח מתוכו וכדשמואל דאמר שמואל דאסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת נכרי והלא אף לתירוץ הראשון דגזרה שמא יתננו לו בפני ישראל אחר אנו מוכרחים ג"כ לאיסור זה של גגבות דעת דאל"ה מה בכך דיתננה לו בפני ישראל אחר הלא במקום שאין מכריזין אכתי איך יסמוך הישראל אחר דכשרה היא הלא יוכל להיות בכל זאת דהישראל קנה טרפות במקולין ונותנה לעכו"ם ואף אם אמר לו הישראל הנותן להעכו"ם דכשירה הוא הלא מבלעדי איסור גנבות דעת אין לו לישראל האחר לסמוך גם על אמירת הישראל דדילמא שקר הגיד לו ונתן לו טריפה בחזקת כשרה בכדי להחזיק לו טובה יותר וכיון דגם בתירוץ הראשון על כרחך ידע מגנבת דעת מה חידש לנו התירוץ השני אמנם לפמ"ש ניחא דבתירוץ הראשון לא ידע הגמרא רק מאיסור גנבות דעת ליתן לו טרפה בחזקת כשרה דזה לא יתודע להעכו"ם לעולם משא"כ ליתן לו עם גיד בחזקת מנוקרת