יד המלך (לנדא) - א טז

בדעת רבינו דשלא כדרך הנאתן אין בו איסור כלל מדאורייתא רק מדרבנן וכן הסכים המ"ל כאן באמצע אריכות ענינו בד"ה אבל שלא כדרך הנאתו וז"ל וחלוקה זאת נוחה לי דכל שהוא שלא כדרך הנאתו אין איסורו אלא מדרבנן וכמו כן כתבו התוספת בהדיא בפרק שבועות שתים דף כ"ג ד"ה אהתירה. דכל שלא כדרך הנאתן אפילו איסור בעלמא ליכא מדאורייתא רק מדרבנן וא"כ יהיה תמוה גמרא ערוכה בפרק כל שעה דפריך הגמרא לרבי אבהו והרי דם דאמר רחמנא לא תאכל ותנן דמוכרין דם שפך קדשים לגננין ולזבלין בהן שדות ומשני דשאני דם דאיתקש למים ומאי קושיא והלא ההנאות של הגננין שמזבלין שדותיהן בדם השפך הנאות זבל גופא הוי שלא כדרך הנאתן וכמו שכתבו התוספת בגמרא ע"ז פרק כל הצלמים דף מ"ג ד"ה אמרי ובפרק כל שעה דף כ"ח ד"ה ותנן וגם מבלעדי זאת יכול להיות הא דמוכרין לגננין היינו גננין נכרים דלהם אין איסור בהנאות עצם הדם. והנאות דמי המכירה שלוקח הישראל מהנכרים הקונים אין ג"כ איסור דהנאה זו של מכירה ונתינה הוי שלא כדרך הנאתן ולדעת רבינו אין במכירה זו של איסורי הנאה שום איסור מדאורייתא ואמאי לא יהיה רשאין למכור לגננין ואין לומר דהרי עכ"פ המכירה אסורה מדרבנן ובברייתא דמוכרין לגננין מותרים למכור אף לכתחלה דז"א דהלא הא דמוכרין לגננין בדם קדשי' מיירי ודלמ' בקדשי' לא גזרו ושלא כדרך הנאתן מותר בקדשים לגמרי אף לכתחלה ועכ"פ מנא להו להגמרא להקשות גם הא דפריך שם לר"א מהא דלא יושיט אדם אמ"ה לנכרי משום ולפני עור לא תתן מכשול הא לאו הכי שריא ומאי פריך והלא התם נאמר בפירוש דמיירי בנכרי ואי לאו אזהרה דולפני עור לא תתן מכשול לא היה איכפת לן כלל גוף העבירה דעבר הנכרי ולא היה לר' אבהו רק מצד איסור הנאת המכירה של הישראל דמכר או נתן האמ"ה להנכרי והישראל נהנה במכיר' או הנתינה זו והרי לדעת רבינו גם להישראל אין בדרך הנאה דמכירה או נתינה שום איסור מדאורייתא כלל ומשום דהוי שלא כדרך הנאתן ולפיכך שפיר הוכרחה הברייתא דלא יושיט להביא טעם האזהרה משום דולפני עור ושני תמיהות האלה מרפסין איגרין לדעת רבינו כפי מה שפירשו ה"ה והמ"ל טעמו של רבינו בזה. עוד תמוה להפלא לפי מה דכיילו ה"ה והמ"ל בדעת רבינו דכל דבר מאכל שנהנה ממנו שלא כדרך אכילה הוי שנא כדרך הנאתן וממילא כל הנאות לבד הנאה דבדרך אכילה מותרים לגמרי מן התורה א"כ איך משכחת באמת ההיקש דהקשה התור' דם למים דמה מים מותר בהנאה אף דם מותר הלא באיזה הנאה מיירי ההיקש אי בהנאה שלא כדרך האכילה הלא כל הנאות האלה בכל איסורי הנאה הם מותרים ואם על הנאה דבדרך אכילה בא ההיקש להתיר הלא הנאה כזו בלא"ה אסורה עכ"פ משום איסור אכילה שבו

ולולי דמסתפינא להגיד דעתי נגד ה"ה והמ"ל הוה אמינא את הנרא' בעיני בכוונת רבינו בדין זה דכתב במכר או נתן איסורי הנאה דאינו לוקה דלא עלה על דעתו כלל בהלכה זו כל ענין זה דשלא כדרך הנאתן ולא עלה על מחשבות רבינו כלל לסתום או לפרש בכל פרק שום ענין משלא כדרך הנאתן דבפרק ח' מהלכות מ"א אין שם מקומו כלל רק בפי"ד מהלכות מ"א שם קבע מקומו גם שם פירש כל ענינו של שלא כדרך הנאתן איך ומה היא ושמה לא חשיב רק אכילת חמין עד שנכוה גרונו או שעירב לענה וראש בתוך האיסור גם הסריח והבאיש וכדומה שנפשו של אדם קנה מהם אבל מהנאות מכירה ונתינה לא זכר ולא פקד מאומה וזה מורה לנו בפירוש דגם רבינו סובר דהנאות מכירה דרך הנאה מיקרי וכסברת רש"י דהנאה זו מביא לידי אכילה ומכ"ש הנאת הדלקה או משיחת עורות דהנאות אנה בפני עצמם דרכי הנאות הם וכדעת רש"י ואין שום מחלוקת בין דעת רש"י ורבינו בזה והא דכתב רבינו דאם מכר או נתן איסורי הנאה דאינו לוקה טעמו וכוונתו הוא דמסתבר ליה לרבינו דאף דלוקין על איסורי הנאה וחייב מלקות על הנאה כמו על אכילה בכל זאת אין חיוב מלקות רק על איסור הנאה הבא מלא יאכל וכמו בחמץ בפסח ושור הנסקל וכדומה דמשמעות הקרי דלא יאכל י לאסור כל ענינים המביאים לידי הנאות אכילה הוי כמו אם היה מפורש איסור הנאה בהדיא וממילא לוקין על הנאה כמו דלוקין על עבירת כל לאוין המפורשים בתור בהדיא וכמו כן איסור הנא' דע"ז דהוא מקר' דלא ידבק בך מאומ' מן החרם ואזהרה זו כוללת בין אכילה ובין הנאה וממילא לוקין על ההנאה ומשום דאיסוריה מפורש בקרא ועיין בתוספת פרק כל הצלמים דף מ"ג ד"ה אמרו דכתבו דבע"ז אף בנהנה שלא כדרך אכילתן לוקה והארכתי בזה לקמן פ"ג מהלכות עכו"ם ומשום דכתיב בע"ז לא ידבק בך מאומה מן החרם ומה לי שנהנה כדרך הנאתו או שלא כדרך הנאתו הרי עכ"פ דבק בו מאומה מן החרם משא"כ כל איסורי הנאה הבאים לרבי אבהו מקרא דלא יאכל לא תאכל לא תאכלו אף דלר' אבהו כל הני אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע בכל זאת כיון דלא מוזכר בתורה בכל אלה שום רמז על איסור הנאה ואפיקתיה רחמנא לאיסור הנאה בלשון אכילה הרי הורה לנו התורה בזה דעכ"פ אין לוקה על איסור הנאות האלה לרבי אבהו רק בהנאה שהוא דרך אכילה אבל כל שארי הנאות אם מכר או נתן להאיסורים האלה וכמו כן אם הדליק או משח בהן עורות אע"ג דכל הנאות האלה חשיבי כדרך הנאתן ובאיסורי הנאה דנפקא מלא יאכל וגם באיסור הנאה דע"ז לוקה על כל דרכי הנאות האלה בכל זאת באיסורי הנאה הבאים מקרא דלא יאכל לא תאכל לא תאכלו אין לוקה רק על הנאה דדרך אכילה אבל כל שאר דרכי הנאות אין בהם רק איסור לבד אבל מלקות אינו חייב עליהם ולפיכך אחר שקבע רבינו בפ"ח מהלכות מ"א הל' ט"ו דעת רבי אבהו להלכה דכ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע קבע תיכף אח"ז בהל' ט"ז דכל מאכל של איסורי הנאה האלה דעלייהו קאי אם נהנה ולא אכל דאינו לוקה ולפי ביאור כוונה זו יתישבו דברי רבינו לנכון ואין שום מחלוקת כלל בין רש"י ורבינו דהא דפירש רש"י דמכירה הוי דבר המביא לידי אכילה קאי על איסור חמץ הבא מן לא יאכל ובזה אף רבינו מודה דלוקה על הנאה דמכירה אבל באיסורי הנאה הבאים לרבי אבהו מלא תאכל לא תאכלו גם רש"י מודה דלא מהני הא דהמכירה מביא לידי אכילה להיות לוקין עליו וכסברת רבינו דלהכי אפיקתיה רחמנא לאיסור הנאה זו בלשון אכילה לומר דאינו לוקה רק על הנאות אכילה ממש ולפ"ז פריך שפיר בגמרא לרבי אבהו מהא דמוכרין לגננין דבברייתא זו מתיר לכתחלה למכור הדם לזבל השדות וגם בברייתא דלא יושיט אמ"ה לנכרי לא איירי לענין מלקות רק לענין איסור לכתחלה ומשום אזהרה דולפני עור ואיך מתיר הברייתא לכתחלה למכור הדם לזבל השדות והלא לרבי אבהו הדם אסור בהנאה והמכירה עכ"פ דרך הנאה הוא ואף דאין לוקין על הנאות מכירה היינו משום דנפקא איסור הנאתו מלא תאכל אבל בכל זאת עכ"פ איסור דאורייתא אית בהו ואף בדם קדשים לא היה המכירה מותר לכתחלה וגם בברייתא דלא יושיט שפיר פריך הגמרא למה ליה טעם מאזהרה דולפני עור תיפוק ליה דלכתחלה בלא"ה המכירה והנתינה אסור מצד איסור הנאה דאסור להישראל

ואל תשיבנו על מה שפירשתי דרבינו קאי על איסורי הנאה דמייתי לרבי אבהו מלא יאכל ולא תאכל ולא תאכלו והלא באמת אין איסורי הנאה האלה לר' אבהו מצוים כלל וכקושית הגמ' במסקנת הסוגיא דהשתא דאותבינן כל הני תיובתא ומשנינן להו מאי איכא בין חזקיה ובין ר' אבהו' דאין מזה שום תפיסה עלי דהנה באמת מצינו חמץ נוקשה בפסח דמייתי מקרא דכל מחמצת לא תאכלו לחזקיה מותר בהנאה ולרבי אבהו אסור בהנאה ובחמץ נוקשה לא מצינו שום דרשה דגילה לנו התורה שיהיה מותר בהנאה וכן הרגישו התוספת שם בסוגיא פרק כ"ש דף כ"ג ד"ה מאי בינייהו והניחו בתימה אכן אם אנו חייבים למשכוני אנפשן ליישב תמיהת התוספת בכדי להצדיק דברי הגמרא שם בסוגיא ולא ישאר שום דבר אשר לרבי אבהו יהיה איסור הנאתו מלא יאכל או מלא תאכל ולא תאכלו בכל זאת לא תשוב תלונה זו עלי לבד כי אם על רבינו בעצמו שקבע בהל' ט"ו דעת רבי אבהו לפסק הלכה דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ולמאי הלכתא קבע לכלל הלכה זו בספרו ומאי נפקא מיני' לדידן אם הלכה כרבי אבהו הלא לא מצינו שום דבר שיהיה אסור בהנאה מחמת דעת רבי אבהו זו ורבינו בעצמו הביא כל הני דאותבינהו מינייהו בגמרא לרבי אבהו ושנינהו וסיים שם בעצמו דכל אלה מותרים הם בהנאה מדברי קבלה שהובא דרשות עליהם מן התורה להתירם בהנאה והנה על דברי ר' אבהו עצמו המובא בגמרא כבר תירצו שם בגמרא דיש בזה נ"מ לר"א דסבר חולין שנשחטה בעזרה לאו דאורייתא וכמבואר שם בסוגיא אבל רבינו סובר דחש"ב דאורייתא ולמאי הלכתא ולאיזה ענין כתב דין זה דרבי אבהו הלא לא מצינו שום איסור הנאה היוצא לדינא מדרשת אלה דרבי אבהו וע"כ צריכין אנו לומר דכיון דהלכתא כרבי אבהו העתיק רבינו ההלכה כהויתה ואף דאין בה נ"מ לדינא וכמו דאין בגוף הבאת ההלכה שום נ"מ לדינא כמו כן הביא גם ההלכה השניה אחריה לבאר היטב דעת רבי אבהו אף דגם בהביאור אין שום נ"מ לדינא בכל זאת כתב רבינו לבאר הענינים כאשר המה דהיינו גם לדעת רבי אבהו דנכלל גם איסור הנאה בלא יאכל לא תאכל לא תאכלו ז"א רק על ההנאה שהיא דרך האכילה אבל שאר דרכי הנאות אף דבכל איסורי הנאה דרך הנאה מיקרי ולוקין עליהם בכל זאת אין הלאו דלא יאכל לא תאכל לא תאכלו כולל הנאה כזה לרבי אבהו ללקות עליהם

הלכה י"א ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ע"כ

הנה. מה שכתב רבינו עוסק בתורה מוכתר בתפילין זה הוא מסוף פרק בתרא דיומא דף פ"ו דקאמר שם הגמרא היכי דמי חילול השם אמר ר"י כגון אנא דמסגי ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין הרי מוכח דהחיוב הוא על כל ת"ח שיהיה מוכתר בתמידיות בשני כתרים האלה אבל מה שכתב רבינו שהת"ח יהיה כל היום עטוף בציצית זה לא מצינו בשום מקום כלל ואדרבה דבפרק התכלת דף מ"א קאמר שם הגמרא דאף אם ציצית הם חובת גברא היינו דווקא בעידנא דמיכסי בטלית דבת חיובא הוא