יד המלך (לנדא) - א קלז

נעשה שומר שכר בהנאות מניעות פרוטה דר' יוסף והא דפליגי ר' אמי ור' אסי בנכסי דבעל אבדה אסורים על המודר אם רשאי לחזור לו אבדתו מחמת הנאות פרוטה דר' יוסף. כל ענין פלוגתא זו אינו רק במודר הנאה מחבירו ומשום דאנן קיי"ל כר"א דויתור אסור במודר הנאה וכיון דבמודר הנאה מחבירו, אף ויתור אסור מכ"ש דאסור ליהנות מחבירו שהדיר הנאה ממנו הנאות זה וזה גורם דלא גרע עכ"פ מהנאות ויתור והנה הא דויתר אסור במודר הנאה לא מצינו רק במודר הנאה מחבירו והטעם הוא כיון דחזינן דדעתו מרוחק כ"כ מחבירו וסניא ליה כ"כ עד שהדיר הנאה ממנו לכן אמרינן דדעת הנודר היה אף על הנאת ויתר וממילא גם על כל גרם הנאה שיבוא לו ע"י אדם זה אסר על עצמו דכיון דכל נדר בדעתו של הנודר תליא רחמנא הלכך במודר הנאה מחבירו שפיר מסתבר ליה להאי מ"ד דאין חילוק בין הנאה עצמיית. ובין הנאה של זוז"ג וגם הנאות פרוטה דר"י הוא בכלל. משא"כ בהדיר הנאה מאיזה חפץ כמו משופר וממעיין וכדומה דלא שייך ביה ריחוק הדעת אהבה או שנאה רק כח איסור אשר מילא התורה יד כל אדם לאסור איסור על נפשו וכיון דכל כחו של איסור קונמת הוא כח הקדש הרי עכ"פ לא עדיף מהקדש ואנן מצינו בהקדש גופא דזו"ז גורם מותר וכמו בשאור של תרומה ושל חולין שנפל לעיסת חולין והחמיצו שניהם דהעיסה מותרת דזוז"ג הוא ומכ"ש באיסור קונמות דודאי הנאות זה וזה גורם מותר ובאמת לא מצינו במודר הנאה מאיזה חפץ דיהיה גם הויתר אסור בו. והילכך במודר הנאה ממעיין ומשופר לא שייך כלל איסור הנאה של פרוטה דר' יוסף

ויוסבר בזה סברת מ"ד דבכל אופן מהדר ליה האבידה ומשום פרוטה דר"י לא שכיח ואיך מצינו בש"ס סברת חילוק זה להתיר באיסור קונמות הנאה דלא שכיח ולפמ"ש ניחא דודאי בעיקר איסור אשר נכלל באיסור קונם אין שום חילוק בין הנאה דשכיח או לא דאף דלא שכיח ולא היה הנאה זו בפרטי בדעת הנודר בכל זאת כיון דהנודר אסר עליו דבר זה באיסור קונם דהוא כהקדש. והקדש כולל בעצמו איסור כל הנאות בין שכיחי או לא. הרי ממילא גם הנאה דלא שכיחי אסור מצד איסור הכללי של קונם שקיבל הנודר על עצמו משא"כ בהנאות פרוטה דר' יוסף דעצם איסור הנאה הזה אינה נכלל כלל באיסור קונם ומשום דזה וזה גורם הוא ובכל איסור קונם זה וזה גורם מותר רק דבמודר הנאה מחבירו אמדינן לדעת הנודר דדעתיה היה אף על כל סוגי הנאה ובענין זה הוי האיסור של המודר הנאה מחבירו דבר היוצא מן כלל איסור קונמות ואינו מצד איסור קונמות הכללי רק מצד דעת החוץ של הנודר אשר כללו בדעתו באיסור קונמות מחמת דדעתו מרוחק כל כך מאדם זה שהדיר הנאה ממנו ובזה שפיר מסתבר ליה לזה המ"ד דכיון דפרוטה דר"י לא שכיחא ומסתמא לא אסיק הנודר מהנאה זו אדעתיה כלל בשעת הנדר ומצד קונמות הכללי ג"כ אין בו איסור דזוז"ג הוא וכיון דאין בו איסור מצד דעת החוץ של הנודר וגם מצד איסור קונמות הכללי ג"כ אינו אסור דזה וזה גורם הוא ולכן סבירא ליה למ"ד זה דהנאה זו מותרת

אחר זה נתתי אל לבי וראיתי כי מבלעדי כל זה קושיות התוס' מעיקרא ליתא דבאמת סתמא קאמר רבא דמצות לאו ליהנות נתנו. ואי לאו דהדר ומפרש לדבריו בדינא דהנודר הנאה מן המעיין דאינו טובל בו בימות החמה הוי אמרינן דסברא זו דמצות לאו להנות נתנו שייך גם בדבר, אשר חוץ לקיום המצוה יש בה הנאה להגוף דכל היכי שיש מצוה בעשיתו אזי המצוה עצמה נתנה לעול וכל ההנאות אשר ישיג העושה מצוה בעשיתה כולם כלא יחשבו ואינם נכללים באיסור הנאה וכיון דכל כחה וחילה של סברא זו לאסור עשיות מצוה באיסורי הנאה היכי שיוצא ממנה גם הנאה להגוף הוא רק מסברא דרבא בדין זה של הנודר הנאה מן המעיין דאסור לטבול בימות הקמה אף טבילת מצוה ומשום דבלעדי קיום מצות הטבילה נהנה בצינון גופו מני חום ושרב המכאיבים אותו בימות החמה ולפיכך הבו דלא לוסיף עלה ואין בסברא זו רק ענינו ממש של הדבר הלמד מיניה דהתם במעיין שניהם באים כאחד דהיינו קיום המצוה והנאת צינון גופו ובשום אופן אי אפשר להפרידם זו מזו וכפסיק רישיה יחשב ובזה שפיר אמרינן דאף דמצות לאו להנות נתנו והנאת קיום המצוה לאו הנאה הוא מ"מ כיון דבאותו זמן ובאותו מעשה של קיום המצוה באה לו גם הנאות גופו שהוא אסורה לו מצד עצמה א"כ במה עדיף כחה של קיום המצוה להיות עשיה זו מותרת מצד קיום המצוה ולהתיר גם להנאות גופו האסורה מצד עצמה ולמה לא ניזול לאידך גיסא לאסור הנאות גופו אשר יגיע לגופו אז באותו זמן מן עשיה זו מבלעדי קיום המצוה ונאסור אליו גם עשיות המצוה מפני איסור הנאות גופו שבה ולא נחשוב קיום המצוה נגד איסור הזה והנה זה שייך בענינים אשר הנאות גופו הוא ברור כל כך כמו קיום המצוה ואין לקיום המצוה יתרון מן הנאות גופו וכמו שכתב הר"ן ז"ל קרוב לסברא זו בפ"ק דנדרים ( דף ט"ו) גבי קונם הנאות תשמישך עלי וכדומה בענינים כאלה. משא"כ בהנאות פרוטה דרבי יוסף דאף דאם יבא העני אז בשעת קיום המצוה אזי יהיה עי"כ פטור מנתינה בכל זאת מי יודע אם יבא וגם לכשיבא יכול להיות רחמיו מרובים ויכאב לבו למכאוב העני ויתן לו הפרוטה אף דיפטור מנתינתו ועכ"פ אין הנאות גופו כזו ברור כל כך כמו קיום המצוה וכיון דאין הנאות גופו קשורה ומחוברת כל כך עם קיום המצוה הילכך כשאנו דנין על עשיה זו על הענין הברור אנו דנין דהיינו על צד קיום המצוה וצד של קיום המצוה בעצמה לאו הנאה הוא ואף שיכול להיות שיגיע לו הנאה באיזה דרך מצד עשיה זו בכל זאת כיון שאין הנאה זו ברור. אין אנו דנין עליה לאסור קיום המצוה על ידה וכיון דהעשיה מצד קיום המצוה שבה הרי הוא מותרת ממילא גם הנאה הבאה לגופו על ידה ג"כ מותרת. ואם איתרמי שבא לו בשעת הטבילה עני והוא אינו רוצה ליתן לו באמת יכול לפטור א"ע מכח קיום המצוה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה

ודע כי חילוק סברתי זאת שכתבתי לא מלבי הוא. כי יש לי להביא ראי' ברורה לזה מגמרא דפרק בכל מערבין (דף ל"א) דקאמר הגמרא אפלוגתא דר"י ורבנן דר' יהודא סובר דכהן יכול ליתן עירובו בבה"ק ורבנן דאסרו קסברי דאסר לקנות בית בקבר ומשום דאסור בהנאה מכלל דר"י דמתיר סובר מצות לאו להנות נתנו ואין מערבין אלא לדבר מצוה ורבנן דפליגי עליה קסברי דמצות ליהנות נתנו אלא הא דאמר רבא מצות לאו להנות נתנו נימא כתנאי אמרה לשמעתי"י ומשני אמר לך רבא אי סבירא לך דאין מערבין אלא לדבר מצוה כ"ע סבירא דמצות לאו להנות נתנו והכא בהא פליגי דר' יהודא סבר אין מערבין רק לדבר מצוה: ורבנן סברי דמערבין אף לדבר הרשות והנה לכאורה סוגיא זו תמוה דכיון דהסוגיא אזלא אליבא דרבא ובמודר הנאה ממעיין ס"ל לרבא דאסור לטבול טבילת מצוה בימות החמה ומשום. דמבלעדי קיום המצוה יש הנאה ג"כ להגוף א"כ קשה אף במערב לדבר מצוה דרוצה לילך לבית המשתה וכמו שפירש רש"י שם איך רשאי ליתן עירובו בבה"ק הלא אף דמצות לאו להנות נתנו הלא בהולך לבית המשתה הוא אוכל ושותה שמה וייטב לבו בקול כנור ועוגב אשר ישמע ואין לך הנאות הגוף מבלעדי קיום המצוה גדולה מזו אלא ודאי דהן הן הדברים אשר דברתי דאף דהנאות אכילה ושתיה ושמיעת קול כינור ועוגב הנאות גמורות הם. מ"מ אין הנאות אלה ברורים ומקושרים יחד בהליכות בית המשתה דיכול להיות. דלא יאכל ולא ישתה ולא ישמע לקול שירים ושירות רק ישמח אחרים בהיותו שמה בבית המשתה ויקיים המצוה בדרך שירות אשר ישרת המסובין או בדרך אתיקורי אשר יתיקרו בו בעלי המשתה. וכיון דקיום המצוה ברור וההנאות האלה אינם ברורים ואינם מוכרחים ומקושרים יחד עם ההליכה הלכך כאשר אנו דנין על נתינות העירוב הזה להתיר ההליכה אין אנו דנין רק מצד קיום המצוה הברור בהליכה. וכיון דמצות לאו להנות נתנו הרי מצד זה מותר הנתינת העירוב בקבר וכיון דנתינת העירוב וההליכה מותרת וכבר בא שמה לבית המשתה הרי ממילא מותר לו לאכול ולשתות שמה ולהטיב לבו כאות נפשו הגע בעצמך באם אחד נותן עירובו בבה"ק כדי לילך לבית האבל דבהליכה זו אין לו הנאות גופו מבלעדי קיום מצות ניחום אבלים:. האם נאמר דאם מצא שם מציאה בבית האבל שלא יהיה רשאי ליהנות ממציאה זו. מחמת שבא לו מחמת נתינות העירוב בבה"ק הלא זה אינו עולה על הדעת כלל וכמו כן אם נתארח שמה בבית האבל על איזה סעודה בודאי יוכל לאכול ולשתות כסעודות. שלמה בשעתו. ומשום דכיון דאין הנאות האלה ברורים המה בשעת שאנו דנין על העשיה של האיסור הנאה ואין ההנאות הגוף מוכרחים ומקושרים יחד עם העשיה זו לכן אין בידינו. לאסור העשיה ולבטל קיום מצוה הברורה מחמת ספק הנאה דאפשר להתרמות

שם באותה ההלכה וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה וא"ת והלא נהנה בשמיעת קול מצות לאו ליהנות נתנו ע"כ

והקשה הלח"מ וז"ל דהכא משמע דהתוקע לא עביד מעשה והוי קול והוא ז"ל כתב בסוף פ"ה מהלכות מעילה דקול ומראה וריח של הקדש לא נהנין ולא מועלין בו' וא"כ כיון דהוי קול ואין בו