יד המלך (לנדא) - א קלב

הלאו שכבר עבר עבר ובשום אופן אין עוד מקום בזה לקיים שניהם וגם מבלעדי זאת לא שייך בקיום המצוה בדיעבד אפשר לקיים שניהם הגע בעצמך באם אחד יצא ידי חובת עשה דאכילת מצה בליל ראשון של פסח באכילת כזית מצה של טבל ועבר כל הלילה ולא אכל מצה אחרת זולת מצת טבל לבד ואם נאמר דלא יצא במצה זו משום מצוה הבאה בעבירה הרי אי אפשר לקיים העשה זו עוד דכבר עבר זמנה ובדלא אפשר לקיים העשה זולת עבירת הלאו הרי נדחה הלאו מפני העשה וממילא אין כאן עבירה כלל משא"כ בלאו דאיסור גזל דלא שייך בו שום דחיה מפני שום עשה בשום צד דלאו זה אינו נדחה לעולם מפני קיום איזה מצוה שבתורה דאם אין לאחד מצה או אתרוג אעפ"י שיש להשני הוי לגבי אותו אדם שאין לו כמו אם לא היה שום מצה ואתרוג בעולם כלל ולא שייך בלאו זה שום לתא דדחיה כלל. וכיון דעבירת הלאו דאיסור גזל אינו נדחה לעולם מפני שום עשה הרי אין שום אופן כלל שיהיה עבירת הגזל זה בהיתר ואם עבר וגזל לא ימלט בשום דרך שלא יהיה האיסור בעצם העשיה הלכך אם קיים איזה מצוה במה שגזל הרי באה המצוה ע"י עבירה ובטל העבירה את המצוה ולא יצא ידי מצוה כלל ולפיכך שפיר לא הובא פסול זה של מצוה הבאה בעבירה רק בעבירת גזל לבד אבל לא בכל עבירות שאר איסורים ולפ"ז מיושב תמיהת התוספות על נכון דשפיר אצטריך בטבל דרשה דיצא זו שאיסורו משום בל תאכל טבל דאי לאו דרשה זו היה יוצא עכ"פ בדיעבד במצה של טבל ומשום דבטבל וכל שאר איסורים כדומה לא שייך כלל פסול זה של מצוה הבאה בעבירה וכמו שכתבתי

והנה שמתי אל לבי גוף החילוק הזה שחלקתי. דבכל שארי איסורין כיון דשייך דחיה בעצם עשיות האיסור כשאי אפשר לקיים העשה בדרך אחר לכן אף כשאפשר לקיים העשה בדרך אחר ועבר וקיים המצוה בדרך דחיות הלאו תו לא הוי מצוה הבאה בעבירה לפסול גוף המצוה והביאני סברת חילוק זה לידי ספק כללי בדחיות עשה את ל"ת דכללא כייל לן רשב"ל דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אפשר לקיים שניהם. ולא לדחות הלאו מפני העשה מוטב ובאם לאו תבוא עשה ותדחה ל"ת אם הכונה הוא על הדחיה לכתחלה דאם אפשר לקיים שניהם. אין רשאי לדחות לכתחלה הלאו מפני קיום העשה, וכן משמע לשון מוטב דקאמר רשב"ל דהמשמעות הוא דהדרך הטוב והנכון הוא לקיים שניהם ולא לדחות הלאו מפני קיום העשה אבל אם עבר ודחה הלאו מפני קיום העשה קיים בדיעבד העשה כתיקונו או דנאמר דהכונה הוא דבאפשר לקיים שניהם באופן זה. לא נדחה כלל הלאו מפני קיום העשה ואם עבר וקיים העשה בדרך דחיות הלאו הוי כמי שלא קיימה להעשה כלל דבדרך זה לא ציותה לו התורה לקיים העשה כלל וכמו שדרש ר' אילא בירושלמי דכתיב אלה המצות אם עשיתן כמצותן הרי הן מצות ובאם לאו אינן מצות רק דבירושלמי נאמר זאת לגבי לאו של איסור גזל דלא שייך בו דעשה דוחה את הל"ת וכמו שביארתי אמנם באיסורי שארי לאוין דבאי אפשר לקיים שתיהן נדחה הלאו מפני קיום העשה יכול להיות דגם באפשר לקיים שתיהן ועבר וקיים בדרך דחיות. הלאו נדחה בדיעבד הלאו מפני העשה והמצוה דעביד עביד

וראיתי בגמרא פרק שני דיבמות (דף ך') דפריך הגמרא לרשב"ל דכל מקום דאפשר לקיים שניהם לא דחינן הלאו מפני העשה מהא דקיי"ל ביבמה דאם בעלו קנו ופירש רש"י אלמא דמדאורייתא רמיא קמיה למדחי הלאו ואמאי והא אפשר בחליצה ומשני דחליצה במקום יבום לאו מצוה יעו"ש ומקושית הגמרא זו מוכח דכונת רשב"ל הוא דהיכי דאפשר לקיים העשה שלא בדרך דחיות הלאו אזי אין בדרך הדחיה שום קיום עשה כלל ואם עבר ודחה הלאו אף שנעשה ע"י כך מעשה העשה אין קיום מצות עשה בידו ומשום דכיון דאין מצות התורה לקיים עשה ע"י דחיות איזה לאו אם יש דרך לקיימה מבלעדי דחיות הלאו לכן אף בדיעבד לא נתקיימה מצותו דהא אם בעלו קנו בדיעבד הוא ומ"מ פריך הגמרא מיניה וזה הוא ראיה שאין עליה תשובה אמנם בפרק התכלת (דף מ') פליגי ב"ש וב"ה בסדין בציצית וקיי"ל כב"ה דמחויבין והרי אמרו דחיטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר ואף דאפשר לקיים שניהם ולמיעבד במינן והנה בחוטי צמר בשל פשתן יש לומר דהוי אי אפשר לקיים שניהם ומשום דבכל אופן נדחה בהבגד פשתן הלאו דשעטנז עכ"פ בחוטי התכלת דאי אפשר להיות במינן ולכן גם בחוטי צמר לבן נדחה ואף דחוטי לבן אפשר במינן וכמו כן כתבו התוס' שם בסוגיא אבל אכתי בחוטי פשתן בבגד צמר דאינו מוכרח בו דחיות הלאו בשום צד דהא יכול להיות כל החוטין של תכלת ושל לבן הכל משל צמר ואמאי פוטר בו חוטי פשתן הא אפשר במינן ובתוס' שם בסוגיא ד"ה כיון התעוררו בזה ותירצו וז"ל כיון דמדאורייתא שריא ורבנן הוא דגזרו משום דאפשר לקיים שניהם אבל מדאורייתא שרי דכלאים הותר ממש אצל ציצית ולאו משום דחיה והא דמסקינן לעיל דחוטי פשתן פוטרים בשל צמר היינו מדאוריתא ע"כ הרי לך דעת התוס' דהא דלא דחינן הלאו היכי דאפשר לקיים שניהם כל עיקרו אינו אלא דרבנן אבל מדאורייתא כל קיום עשה דוחה הלאו והלאו הוי כאלו לא היה כלל וממילא מדאורייתא אף באפשר לקיים שניהם לא משניחינן על דחיות הלאו כלל וזה הוא ממש נגד הגמרא דפ"ב דיבמות מהא דאם בעלו קנו שהבאתי ואין לומר דכונת התוס' לא קאי רק על דחיות הלאו של כלאים לבד דהותר לגמרי בכל אופן מדאורייתא וכן משמע קצת דקדוק לשונם דכלאים הותר ממש אצל ציצית ולאו משום דחיה דאי אפשר לומר כן דע"כ אין שום חילוק בין דחיות הלאו דכלאים בציצית לשאר דחיות כל שארי לאוין שנדחים מפני עשה דהא בריש יבמות (דף ד') יליף הגמרא מכלאים בציצית דבעלמא אתי עשה ודחי לא תעשה ואם היה איזה חילוק. בין היתר כלאים בציצית לדחיות כל שארי עשה ול"ת. האיך מצי יליף מיניה בעלמא ועל כרחינו צריכין אנו להסביר בכונת התוס' דפרק התכלת שלא יהיו נגד הגמרא דיבמות דמסתבר להו להתוס' דכל עשה. דיש עכ"פ אופן אשר יוכרח דחיות לאו זה נגד העשה זו וכמו דבכלאים בציצית מוכרחת הדחיה עכ"פ בבגד פשתן בחוטי התכלת וכדומה בכל דחיות עשה את ל"ת היכי דיש אופן בקיום העשה אשר אין בה דרך שיהיה אפשר לקיים שניהם וכיון דכלל זה הוא בידינו דהלאו נדחה מפני עשה על כן הוי מדאורייתא זה הלאו. לגבי קיום העשה זו כמאן דליתא וכיון דהלאו הוא. כאילו אינו הרי ממילא מדאורייתא באפשר לקיים שניהם מותר לקיים העשה בדרך דחיות הלאו דנגד העשה זו הוי הלאו כאלו לא היה. רק דרבנן גזרו באפשר לקיים שניהם דמחויב למיהדר על כך ולקיים העשה בלתי דחיות הלאו והנה זה הוא בכל דחיות עשה את לא תעשה משא"כ בהא דאם בעלו קנו שפיר פריך הגמרא לרשב"ל דאמאי קנו דהתם תכונת הלאו והעשה כאשר הם המה תמיד על מצב כזה דלעולם אפשר לקיים שניהם בחליצה ולא משכחת שום אופן שלא יהיה אפשר לקיים שניהם דאם אי אפשר בחליצה הרי כל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום וכיון דבעשה זו אפשר לקיים תמיד שניהם ממילא אינו מוכרח בעשה זו דחיות הלאו בשום דרך דבכל חיי"ל ביבמה יש בו דרך להוציא ידי חובת עשה בחליצה ובכגון זה מעולם לא הותחל כלל להיות נדחה הלאו מפני העשה והלאו קאי וקיימי כמו שלא במקום יבום ושפיר פריך לרשב"ל דאמאי אם בעלו קנו ומשני דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא והוי כמו אי אפשר לקיים שניהם ולפי דברים האלה יצא לנו דבכל מצוה העוברת כמו עשה דאכילת מצה וכדומה דיש אופן עכ"פ שלא יהיה לו בערבי פסחים מצה אחרת רק מצה של טבל ומבלעדי דחיות איסור טבל יהיה אי אפשר לקיים העשה כלל ואי לאו דרשה זו דאין יוצאין במצה של טבל מפני שאין איסורו משום בל תאכל חמץ היה נדחה הלאו של איסור טבל מקמיה העשה של אכילת מצה וממילא אף באפשר לקיים שניהם היה נדחה בכך מדאורייתא הלאו זה בפני העשה לענין זה. שלא יהיה בו הפסול משום מצוה הבאה בעבירה. ולכן שפיר היה מוכרח הגמרא להביא הטעם דאין יוצאין במצה של טבל משום שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אמנם לענין ישוב תמיהת התוס' אין אנו צריכין לכל זה דהא עכ"פ באי אפשר לקיים שניהם בודאי היה נדחה הלאו דטבל מפני העשה דאכילת מצה וכפום כללא דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת ואי אפשר, לקיים שניהם. דאתי עשה ודחי ל"ת ולכן שפיר צריך דרשה דיצא זו שאיסורו משום בל תאכל טבל דהשתא הוי פסולו בגופו ואף באין לו מצה אחרת אין יוצאין במצה זו ידי חובת אכילת מצה כלל

ולפום הצעה זו דבכל שאר איסורין לבר מגזל לא שייך כלל מצוה הבאה בעבירה על כרחך עלינו לומר דהכלל הזה דכלל רבינו כאן דכל שמברכין עליו בהמ"ז יוצאין בו ידי חובת מצה לא קאי רק על מצה גזולה לבד אבל מצת טבל ומעשר אינן כלל מן טעם זה דמצוה הבאה בעבירה רק משום דרשה. דאין איסורו משום בל תאכל חמץ וכמובא בגמרא אמנם עדיין גם בגזולה נשאר תמוה מה שהקשתי דלמה כתב רבינו במצה גזולה הטעם משום מצוה הבאה בעבירה והוכרח רבינו לסמוך בטעם זה על הירושלמי ולמה לא הביא הטעם משום ג"ש דלחם לחם מחלה האמור בש"ס דילן גבי מעשר שני דלר' מאיר דממון גבוה הוא אין מעשר שני חייב בחלה וגם אין יוצאין בו ידי חובת מצה ומג"ש דלחם לחם ואף רבנן דפליגי עליה דר' מאיר במ"ש משום דסבירא להו דמעשר שני