יד המלך (לנדא) - א קכח

מצות אכילת מצה וממילא יליף רבינו על דרך זה גם אכילת מצוה של ק"פ ולפ"ז שיעור דברי רבינו כך הם דמ"ע לאכול מצה ובשר קרבן פסח בלילה הראשונה של פסח היינו דהנחת קיום המצות האלה הוא על אכילת מצה ואכילת בשר הקרבן דהיינו דעכ"פ מחויב לאכול בערב יום ארבעה עשר בשר הקרבן וגם מצה כמה שיש לו ואפילו אין לו רק חצי שיעור ואח"כ סיים וכשאכל כזית יצא בו ידי חובת מצוה גמורה משום דלצאת ידי עשה גמורה בעינן כזית שלם ומשום דרשה דכל שהוא משום בל תאכל חמץ

ועפ"י הדברים האלה ישבתי במועצות ודעת מה שמקשים על קושיות הירושלמי בהא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מעיקרא לא אכלו דאקריב עומר והדר אכלי ואמאי לא אכלו קודם העומר לצאת ידי חובת מצה בלילה הראשונה דליתי עשה דאכילת מצה ולידחי ל"ת דחדש ואיך היה משכחת אז בזה דחיות הלאו מפני העשה הלא ג' מאות הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה עד שבא עתניאל בן קנז וחזרן בפלפולו, וחד מינייהו היה שיעורין וממילא לא היה ידוע להם שיעור של חיוב אכילת מצה ואם יאכלו פחות מכשיעור לא יצאו ידי חובת מצה ולא שייך בו דחיות איסור חדש ולפמ"ש נתישב קושיא זו על נכון דלפי מה שחידשתי הרי באמת הנחות התורה בעיקר עשה זו דאכילת מצה היתה כמו בכל שארי עשה דאכילת מצוה. דבכולם יצא ידי חובת העשה, אף בפחות מכזית רק דבאכילת מצה יש לנו עוד תנאי אחר באכילתה לצאת בה ידי חובת מצוה גמורה דהיינו שאם היתה אכילה זו אכילת חמץ יהיה יכול לבוא באכילה זו. גם לידי איסור בל תאכל חמץ ומחמת זה בעינן במצה אכילה בכזית.. והנה חיוב כזית זה לא שייך רק השתא אשר כבר אנו בקיאין בשיעורים ואין איסור לאו גמור דחמץ ללקות עליו רק בכזית לכן גם לצאת חוב גמור דהעשה של אכילת מצה הוא ג"כ רק בכזית משא"כ אז כשנשתכחו כל השיעורין והיו קורין בתורה כל מחמצת לא תאכלו. ולא היו בקיאין בשיעורו אזי ממילא נאסר להם באזהרה זו כל משהו אשר רק שם חמץ עליו. ועיין במה שכתבתי בזה לקמן בפ"א מהלכות מגילה הלכה י"א דבכי האי הוי לכ"ע ספיקא לחומרא וכיון דהספק אסור מדאורייתא הרי ממילא כל משהו איסור אשר הוא בספק דדלמא הוא כשיעור היה נכלל אז באזהרת הלאו דאכילה של אותו איסור ואף דיכול להיות דלא היה לוקין אז על הספק כמו כן לא היה לוקין אז על הרבה יותר מכזית דהא לא ידעו שיעורו של חיוב מלקות אבל בכל זאת האיסור של אזהרת לאוי אכילה לכתחלה היה להם על פחות מכזית כמו על זית וכיון דלא היה להם אז שום חילוק בין כזית ובין פחות מכזית הרי ממילא היו יוצאין אז גם ידי חובת מצה בכל משהו אשר רק שם מצה עליה דהא גם באכילת משהו של חמץ היה יכול לבוא אז לידי אזהרת לאו דבל תאכל חמץ דהא גם משהו חמץ היה נכלל להם אז באיסור הלאו דלא תאכל חמץ ושפיר פריך הירושלמי דלמה לא אכלו כלל היה להם לאכול. עכ"פ מצה כל שהוא ואף דשיעורין נשתכחו אז והיה גם איסור לאו דחדש אסור להם אז במשהו מ"מ כיון דבמשהו מצה זו היו יוצאין אז ידי חובת עשה גמורה דאכילת מצה וכמו שביארתי א"כ ידחה עשה דמצה הלאו דאכילת חדש

ועפ"י הסברות דברים האלה אשכחנא פתרי אל מה שמסופק המשנה למלך בפ"ה מהלכות יסודי התורה אם אכל מצה שלא כדרך הנאתן אם יוצא בזה ידי חובת מצה והניח הדבר בספק: ולפי מה שהסברתי הרי מבלעדי זאת שאכילה שלא כדרך הנאתן לא מחשיב אכילה בלא"ה. אינו יוצא באכילה זו ידי חובת מצה דכיון דאינו יוצא רק באכילה כזו שאם היה חמץ היה יכול לבוא בה לידי עבירת לאו דבל תאכל חמץ ואם אכל מצה שלא כדרך הנאתן אף דהיה אכילה לענין מצה מ"מ אינו יכול לבוא באכילה זו לידי עבירת לאו דחמץ דאף אם מה שאכל כעת היה חמץ הלא בחמץ ודאי אינו לוקה על אכילה שלא כדרך הנאה ולא קרינן באכילה זו שאיסורו משום בל תאכל חמץ וממילא אינו יוצא בה גם ידי חובת מצה וכמו שביארתי

הלכה ה' העושה עיסתו מן החטים ומן האורז אם יש ה' טעם דגן יוצא בו ידי חובתו בפסח ע"כ

וכתב הראב"ד ע"ז והוא שיהיה בו כזית דגן בכדי אכילת פרס והרב המגיד הביא בשם הרמב"ן דבדיוקא נקט הגמרא חטים ואורז והוא עפ"י הירושלמי פרק ו' דחלה דחטים גוררים את האורז ומדין גרירה נגעו בו ואפילו לית ביה כזית בכא"פ יוצא בו יעו"ש והנה ידעתי כי אינני כדאי להכריע בין ההרים הרמים האלה אמנם לפענ"ד דברי הראב"ד נכונים וברורים לדינא דהן אמת דסברת גרירה זו הובא בכמה מקומות בירושלמי אמנם יגענו ולא מצאנו טעם נכון וסברא מספקת לענין גרירה זו דמה בכך דהרגשת הטעם של שניהם שוים וגוררים זו את זו הרי בכל זה גוף מין האורז אינו מין דגן ואינו ראוי לצאת ידי חובת מצה רק בחמשת מיני דגן בלבד והיכן מצינו דניזול בכגון זה בתר טעמא אם גוף הדבר הוא מין אחר שאינו יוצא בו מן התורה אמנם הנראה לי בזה דהנה גם לשיטת הראב"ד קשה דכיון דלדעתו בעינן כזית בכא"פ א"כ למה ליה להירושלמי טעמא דגרירה תיפוק ליה כיון שיש בהתערובת כזית בכא"פ וגם יש לו טעם דגן ואנן קיי"ל דטעם כעיקר דאורייתא ובאיסורין כהאי גונא הוי טעמא וממשו ולוקין עליו וממילא בחיוב עשה ראוי לצאת בו וגם מבלעדי טעמא דגרירה הלא מאי איכפת לן תערובות האורז אשר עם הדגן הלא מרגיש טעם כזית דגן בכא"פ ולמ"ל להירושלמי טעמא דגרירה ואף אם היה מעורב דגן כשיעור זה בכל שאר מיני מאכלים אחרים שאינם גוררים את הדגן היה ראוי ג"כ לצאת בו אכן תוכן הענין זה הוא דמסתבר ליה להירושלמי דשאני תערובות דגן לצאת ידי חובת מצה מכל שאר עניני טעמו וממשו וטעם כעיקר האמורים בגמרא בתערובות כל איסורים כולם דבכל מיני תערובות איסור. כיון דידעינן מנזיר או מגיעולי מדין דטעם כעיקר הוא דאורייתא שוב אין אנו צריכים רק הרגשת טעמו של האיסור בהתערובות אבל לא איכפת לן אם יורגש בהתערובות עוד איזה טעם אחר חוץ הטעם של האיסור ולפיכך בכל תערובות איסור אם אנו מרגישין טעם האיסור עם טעם ההיתר הרי כל התערובות אסור משום טע"כ וכמו בנזיר ששרה ענבים במים ויש בהתערובות טעם ענבים גם טעם המים ובגיעולי מדין אסרה התורה לבשל בהקדרה של עכו"ם ומשום טעם האיסור הנבלע בהקדירה ואף דיהיה נרגש בהתבשיל אשר יבושל בהקדרה גם הטעם של ההיתר אשר יבושל בה מ"מ אסרה, התורה משום טעם כעיקר משא"כ לצאת בו ידי חובת מצה דהרי אנו רואין דאין יוצאין במצה מבושלת אעפ"י שלא נימוח ומשום דטעם מצה בעינן וכמו שאמרו בפרק כיצד מברכין ( דף ל"ה) ואף דהחוש מעיד בכל הדברים המבושלים דע"י הבישול אף דנשתנה יטעמו מכמות שהיה בעודו חי אבל מ"מ לא פקע טעמו מיניה ואמאי לא יהיה יוצא בו ידי חובת מצה וע"כ צריכין אנו לומר דלצאת ידי חובת אכילת מצה יש ענין נוסף בהרגשת הטעם דבעינן שיהיה בה טעם מצה כהויתו כמו שהוא חי בלי שום שינוי ומשום דהקפידה התורה שיהיה טעמה של מצה זו אשר יוצא בה ידי חובת אכילה כטעמו של. אותו לחם עוני ממש שהיה בהבצק שהוציאו ממצרים אשר אפו אותו עוגות מצות אבל מצה מבושלת אף דע"י הבישול לא פקע טעם מצה מיניה בכל זאת. עכ"פ אין לו עוד אחר הבישול טעם זה שהיה לאותו מצה שאפו מהבצק שהוציאו ממצרים וכיון דאנו רואין דמצה מבושלת אף דאין בה רק טעם מצה לחוד ובכל זאת מחמת שאין לה טעם מצה זו שאכלו בצאתם ממצרים אין יוצאין בה וכמו שאמרו שם בסוגיא פרק כיצד מברכין דטעם מצה בעינן וליכא ומכ"ש היכי שיש עוד בהתערובות הרגשת איזה טעם אחר ממין המעורב עמו אף דגם טעם מצה נרגש ג"כ בו מ"מ אין הרגשת טעמו של מצה זו אשר בהתערובות כמו טעם מצה בעינא לחוד דהא גם טעם המצה נשתנה. ע"י תערובות טעם אחר המורגש בו ואנן טעם מצה לחוד בעינן ולא עדיף השתנות טעם מצה זו אשר נשתנה. ע"י התערובות מהשתנות טעם מצה מבושלת דבכל התורה כולה לא מצינו בשום איסור ולא בשום מקום שיהיה נגרע בשום ענין טעם דבר מבושל מטעם חי זולת בברכה לבד באם אישתני לגריעותא, ומ"מ במצה מבושלת אינו יוצא בו וברייתא שלימה שנינו המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין יוצא בו ידי חובתו הרי לך בפירוש דהטעם אשר הוא חייב עליו באכילת איסור חמץ אינו מועיל במצה לצאת בו ידי חובתו ומכ"ש דהדין נותן שלא יהיה יוצא במצה באם הוא בתערובות שום דבר אחר וגם חלה גמרינן לחם לחם ממצה וממילא ראוי הוא שכל דגן. אשר הוא בתערובות איזה מין מאכל אחר יהיה כמו כן פטורה גם מחלה וכמו דאינו יוצא בו ידי חובת מצה ולפיכך הוכרח הירושלמי ליתן הטעם דבתערובות חטים באורו יוצא בו ידי חובת מצה משום דהחיטים גוררים את האורז ובדוקא נקט, העושה עיסתו מן החטים ומן האורז דאם יש בו טעם דגן אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. דדוקא בתערובות כזאת של חיטים ואורז לבד מהני טעם הדגן שבתוכו משום דבתערובות הזאת דיש בו כזית דגן בכא"פ וגם טעם מצה לא נשתנה כל עיקר דהא החיטים גוררין אם האורז ויש לשניהם טעם אחד ואינו מרגיש בו