יד המלך (לנדא) - א קכ

אינו חייב עד שיהיה עמו בעזרה ור' יוחנן סובר דאעפ"י שאין עמו בעזרה וקאמר הגמרא דבהתראות ספק קא מיפלגי ופירש רש"י דמלקות ליתא רק בהתראה וכי מתרין בו על לא תשחט על החמץ אי חזינן חמץ גביה הוי התראה ודאי ואי לא התראות ספק הוא ואפילו אישתכח דהו"ל בביתו כיון דאנן לא ידעינן לאו התראה הוא שיכול המותרה להכחישנו ולומר שוגג הייתי. ואכתי קשה דמה בכך דהחמץ עמו בעזרה הא. אכתי יכול להיות דביטל החמץ ובין לר"י ובין לרשב"ל איך משכחת כלל מלקות בלאו זה ואף אם ה"ס שמיה התראה היינו דוקא בדבר שחיוב המלקות יתברר לבסוף ע"י עדים משא"כ הכא דלא יתברר לעולם דבעל החמץ יכול לומר שביטלו בלב וכמו דביטול בלב מועיל לפטרו מלאו דב"י כמו כן מועיל הביטול לפטרו מלאו דלא תשחט על חמץ דם ובקי דהא כשביטלו לאו דידיה הוא. ואף אם הודה מעצמו דלא ביטלו הרי אין אדם לוקה ע"פ עצמו וגם בקונה חמץ לאחר שש לא משכחת מלקות לר"ש דסובר דלפני זמנו אינו עובר עליו ומותר בהנאתו וממילא דלר"ש יכול לבטלו כל יום ארבעה עשר עד הערב ואף דבזמן היתר הנאה דהחמץ הוא ברשותו לא מהני אז ביטול בלב ובעינן הפקר גמור אכתי יכול לומר דהפקירו בפה דלדעת רוב הפוסקים מהני הפקר אפילו בינו לבין עצמו ואיך משכחת כלל מלקות בלאו זה אלא ודאי דחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות דאף דהוי שלו מטעם גורם לממון בכל זאת אינו יכול לבטלו ושפיר משכחת מלקות באם היה לו ברשותו חמץ כזה של אחרים והוא קיבל עליו אחריות. זה הוא תורף דברי הש"א שם בתשובה שהאריך שם. והנה סברא זו היה כל כך מוחלט בדעת הש"א. עד שהניח זאת להנחה פשוטה וקיימת דכל מלקות בלאו דלא תשחט על חמץ לא משכחת רק בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות והיתה זאת אצלו ליסוד מוסד כל כך. עד שבנה עליו כמה בנינים נשגבים כמבואר למעיין בתשובותיו בדיני חמץ ואנכי נפלאות הוא בעיני דזה גופא מנא ליה ואיך היה פשוט לבעל ש"א דבר זה דלאו דלא תשחט על חמץ קאי גם על חמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות ואדרבא מסוגיא זו שם בפ"ק דפסחים (דף ה"א מוכרע להיפך דאף למ"ד דבר הגורם לממון כ"ד לא היה עובר בקבלות אחריות על לאו דב"י ומשום דהדר בעינא רק דגלי רחמנא קרא דלא ימצא דאף דהדר בעינא בכל זאת עובר עליו על לאו דב"י אבל איזה ענין יש לקרא דלא ימצא עם לאו דלא תשחט ובפרט כפי העולה על דעת ש"א דכוונת קרא דלא ימצא חוק הוא בתורה לחומר ענינו של חמץ לעבור עליו בקבלות אחריות על לאו דבל יראה והנה חומרא זו שייך בעבירת הלאו דב"י דעלה קאי חומרת הכתוב דלא ימצא אבל לענין עבירת הלאו דלא תשחט דאין ללאו זה שום ענין כלל עם לאו דלא ימצא ודאי אנו קיימינן כפי הה"א של הגמרא דהואיל וכי איתא הדר בעינא לא מהני קבלות האחריות להיות כשלו ואף אם בעלמא דבר הגורם לממון כ"ד הכא בחמץ לא הוי כממון ומשום דהדר בעינא וכמו דקאמר הגמרא לענין הלאו דב"י אי לאו קרא דלא ימצא ומה שהביא הש"א שם בתשובה סימן ע"ז טעם לדבריו אלה דגם בקבלות אחריות על חמץ של אחרים עובר בלאו דלא תשחט משום דלא כתיב בלאו זה לך וגם לא נאמר חמצך ונסתייע לזה מלאו דב"י וז"ל דהא ודאי כמו שעוברין על חמץ כזה בלאו דב"י משום דגבי אזהרת דלא ימצא בבתיכם לא כתיב לך למשמע דאפילו בשל אחרים עוברים בב"י היכי דקיבל עליו אחריות ה"נ כתיב לא תשחט על חמץ ולא כתיב על חמצך דמשמע אפילו לאו דידיה עובר עליו ע"כ ואנכי נוראות נפלאתי על פה המתגבר בתורה כמותו איך נעלם ממנו מסקנת הסוגיא דגמרא במקומו שם בפ"ק דפסחים דמסיק הגמרא דכתיב לך לך תרי זימנא ושדיוהו חד על לא ימצא ופירשו רש"י ותוספת שם דאפילו במצוי אצלך בעינן דוקא לך והא דבקיבל עליו אחריות עובר היינו מחומר גוף יתורא דקרא דלא ימצא אבל לא מחמת מניעות אמירות לך וכן מורה לשון הסוגיא שם דקאמר הגמרא הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כ"ד היינו דאיצטריך לא ימצא אבל למ"ד דכממון דמי לא ימצא למה לי הרי לך בפירוש דכל איסור דב"י בקבלות אחריות הוא רק מחמת יתורא דקרא דלא ימצא ולא כמו שעלה במחשבה לפני הרב בעל ש"א דהוא ממניעות אמירת לך וכדעת הש"א היה ההוי אמינא דגמרא אמנם כאשר הקשה הגמרא כלפי לייא נדחה זאת והגמרא מסיק דנאמר לך לך תרי זימנא וחד לך קאי אלא ימצא

אמנם גוף קושיות הש"א לא ידעתי מה קול הרעש הזה הלא גם הוא בעצמו הביא דמשכחת מלקות בלאו דלא תשחט בקנה חמץ לאחר שש ודחייתו שדחה לזה לא הבנתי דמה בכך דלר"ש דסובר דחמץ לפני זמנו מותר יכול לבטל אף לאחר שש בכל זאת אין זה ה"ס דשמא ביטלו אחר קנייתו לאחר שש דהלא דבר זה מבואר ומוכרע בהכרעת הדעת והסברא דאין ביד האדם לעשות שתי פעולות הפכיים מתנגדים זה לזה בנושא אחד ובזמן אחד וא"כ משכחת לה דקנה החמץ לאחר שש באותו רגע ממש של שחיטת הפסח ובאותו רגע של הקניה והכנסת החמץ לרשותו בודאי אין בידו להפקירו ולהוציאו מרשותו ואף דיכול להפקירו אח"כ מ"מ ברגע זו של הקניה והשחיטה אם היו שניהם ברגע אחת אי אפשר כלל שלא יהיה החמץ הנקנה אז ברשותו והרי הוא עובר על לאו דלא תשחט: ולדעתי יכול להיות דגם רש"י ז"ל הרגיש בזה ורמז ע"ז בלשונו הזכה להורות לנו אופן המלקות של הלאו דלא תשחט הוא בקנה חמץ בשעת השחיטה דרש"י פי' שם במתניתין בפרק תמיד נשחט (דף ס"נ) וז"ל וחייב מלקות. על לא תשחט בהדי לאו דבל יראה ואיכא מלקות נמי דשחיטה ע"כ ואנחנו לא נדע מה רצה רש"י בזה ובפרט דהדבר ידוע דעל לאו דלא יראה. אין לוקין כי אם בקנה חמץ ולדעתי היתה זאת. כונת רש"י גופא לרמוז לנו דכמו דבלאו דב"י לא משכחת בו מלקות כי אם בקנה חמץ כמו כן על לאו דלא תשחט ג"כ לא משכחת מלקות כי אם בקנה חמץ ואז באו שני חיובי מלקות על השני לאוין דבל יראה ולא תשחט בפעם אחת

גם הראיה השלישית שהמציא הש"א להוכיח סברתו דאם נאמר דגם לענין זה. הוי דבר הגורם לממון כממון דיכול לבטלו ולהפקירו א"כ קשה לר"ש דסובר דחמץ לאחר זמנו מותר א"כ הוי כל חמץ דבר הגורם לממון והלא באוכל חמץ של הקדש בתוך המועד דלמ"ד דבר הגורם לממון כ"ד הרי זה מעל ואף דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ובפסח אינו בר דמים כלל ובכל זאת מעל משום דאחר הפסח יהיה בו שיוי דמים והרי גם לר"ש גם חמץ של הדיוט יש בו אחר הפסח שיוי דמים וממילא גם חמץ של הדיוט בתוך המועד יש להבעלים בו זכות גורם לממון. וא"כ יהיה מהני לר"ש ביטול לכל חמץ בתוך הפסח אלא ודאי דלענין ביטול לא הוי דבר הגורם לממון כממון ואני תמה על רוחב לבבו של הרב הבש"א ועוצם כחו ובפרט במלתא דתליא בסברא דאיך היה פשוט בעיניו לדמות בחמץ גורם לממון של הדיוט לגורם לממון דהקדש הלא אף למ"ד דדבר הגורם לממון כ"ד בכל זאת לא עדיף עכ"פ זכות זה של גורם לממון מן ממון גמור, ואם הפקיעה התורה זכות של בעלים מגוף הממון של דמי שויא החמץ ואפקעתא דמלכא הוא וכך גזרה התורה דזולת ענין עבירת הלאו דב"י אין החמץ ברשותו של אדם ואם גוף הממון של החמץ אינו ברשותו איך יהיה הגרם דממון ברשותו הגע בעצמך דאם בא אחד ושרפו לחמץ חבירו בתוך המועד דפטור מלשלם וכמאמרם דהכל מצווין לבערו האם נאמר דלר"ש יהיה השורף חייב לשלם לבעל החמץ זכות גורם לממון אשר לו בהחמץ הזה דבשרפתו גרם לו היזק. לאחר המועד אלא ודאי דחמץ בפסח אין לו שום לתא דדמים כלל לא מצד עצמו ולא מצד גרם דידיה והרי ר"ש דסובר דדבר הגורם לממון כ"ד הוא עצמו סובר בפרק מרובה דכל העומד לפדות כפדוי וכל העומד לזרוק כזרוק דמיא וכל העומד לשרוף כשרוף דמי ואף דכל הני האמור שם בפרק מרובה במלתא זו דר"ש אין בהם המצוה רק בגוף הפדיה והזריקה והשריפה אבל בכל אלה אין החיוב מוטל עליו בכל רגע ומכ"ש בחמץ בפסח דהחיוב מוטל עליו בכל רגע לשרפו ואין לך עומד לשבות ולשרוף גדול מזה ובהגיע ימי הפסח אזי גוף החמץ ודמי שויו וכל זכות ממון שבו יהיה דרך גרם או באיזה דרך אחר הכל כאשר לכל הוא כאבוד וכלה דמי ואין שום שארית ממנו להיות ברשותו עוד זולת לעבור עליו בב"י חקקה התורה דרך חוק שיעבור עליו אבל לענין ביטול אין עוד דבר ושום זכות ברשותו שיהיה בידו לבטלו וזהו כונת הגמרא דאם בא ושרפו בתוך המועד פטור לד"ה ומשום דהכל מצווין עליו לשרפו ולבערו וכיון דעומד לביעור ולשרפה הוי כשרוף ואין בו בעד מה לשלם בשרפתו משא"כ בהקדש דאף בתוך המועד יוכל לעכב החמץ ברשות הקדש ומעולם לא היה עומד לשרפה כלל ומצד ההקדש היה עצם החמץ ממון גמור יחשב וכן נאמר בפירוש בהגהות מרדכי בפרק איזהו נשך הובא בהגהות השניות אחר פרק הזהב בשם פירוש הקונטרס וז"ל ואע"ג דחמץ אסור בהנאה הקדש לאו בר מיעבד מצוה הוא רק משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומישראל אין קונה עליו בתוך הפסח ומחמת זה ממילא בתוך הפסח אין בו שיני ממון גמור דבתוך הפסח אין מצוי שום קונה עליו אבל לענין גורם לממון אין לך גורם לממון גדול מזה דהא יכול להשהותו ולמכרו להישראל אחר הפסח ולפיכך שפיר מעל האוכלו משא"כ בהדיוט דאסור להשהותו ועומד לשרפה איזה מקום יש לגרם ממון אשר בו אחר הפסח לעשותו כממון בתוך הפסח:

הלכה