יד המלך (לנדא) - א קיד

המיעוט להיות כהרוב ודו"ק) והנה כל זה שייך בדבר שאין לו מתירין דבתערובות כזה אם לא ניזול בתר רובא נהיה מוכרחין לאסור הרוב ולהטותו בתר המיעוט הלכך אנו מוכרחין לבטל המיעוט ולהתירו משא"כ בדבר שיל"מ דבתערובות כזאת יש בידינו לקיים שניהם להשאיר המיעוט באיסורו וגם הרוב בלא"ה ישוב לאחר זמן להיות היתר וכיון דאין אנחנו מוכרחים בכך להפוך המיעוט ולבטלו שיהיה כמאן דליתא אין בידינו לעשות זאת מעצמינו לבטל המיעוט בהרוב נגד הודאי דהא כשאנו דנין על המיעוט עצמו יש לנו ודאי דיש בהתערובות מיעוט איסור וכיון דבדבר שיל"מ נשאר עכ"פ המיעוט במקום שהוא באיסורו ממילא יש לתערובות הזה דין קבוע ואין לו דין ביטול כלל ולכן אפילו באלף לא בטל

בזה הא דדבר שיל"מ דאינו בטל דהוא אינו אלא

מדרבנן

[וניחא וכן הוא מבואר בלשון הש"ס בנדרים דקאמר שם דבדבר שיל"מ לא נתנו בו חכמים שיעור וכן כתב הר"ן דעתו בפירוש דהוא רק מדרבנן ולפמ"ש הר"ן בעצמו הטעם של דבר שיל"מ משום דהוי מב"מ גמור הן באיכות הטעם והן באיכות האיסור והוי דומיא דדם הפר ודם השעיר ומב"מ כזה, אף לרבנן ילפינן מדם השעיר דלא בטל ולפי טעם זה מחויב. להיות דין זה דדבר שיל"מ דאינו בטל מדאורייתא דהלא דם הפר ודם השעיר לא בטל מדאורייתא אמנם לפי הטעם שביארתי ניחא דכיון דעיקר הטעם בדבר שיל"מ במין במינו דאינו בטל משום דהוי קבוע וכיון דכל דין קבוע מדאורייתא אינו רק בידוע האיסור בדוכתי' וכמו שכתבו התוספות פרק קמא דפסחים (דף ט' ) ד"ה היינו והכא עכ"פ הוי האיסור בתערובות ואין האיסור ידוע במקומו ואינו רק קבוע דרבנן הלכך שפיר גם דין דבר שיל"מ אינו אלא דרבנן והנה כל זה שייך בתערובות מין במינו דמיעוט האיסור נשאר בטעמו ובכמותו כמו שהיה קודם שנתערב ועתה בא לבטלו ולעשותו היתר נגד הודאי לכן אין בידינו לעשות ביטול הזאת. בלי סיבה המכרחת אותנו לזה משא"כ במין בשא"מ דהוא בנותן טעם ואם נתערב בתערובות כל כך על שנאבד טעמו של האיסור אז אין אנו צריכין בזה שום לתא דביטול כלל דמבלעדי ענין ביטול המיעוט האיסור נעשה מצד עצמו היתר. דכיון דנאבד ממנו עיקר טעם האיסור שהיה בו ונשתנה כל עיקר טעמו מכמות שהיה לטעם אחר ולטעם כזה אשר יש להמיעוט אחר תערובתו לא אסרה תורה כלל וגדולה מזו כתב הרר"י הביאו המג"א סימן רט"ז דחתיכות איסור שנפל לדבש אעפ"י שנמחה בתוכו כיון דדרך הדבש לחזור לדבר הנופל לתוכו לדבש כמו דבש דיינינן להו ומותר ע"כ והרר"י מיירי באין בדבש שיעור ביטול דאם היה בו שיעור ביטול מה רבותא דדבש ובכל זאת אף דאין בו שיעור ביטול כיון דאנו יודעין בבירור דדרכו של דבש להפוך טעם הדברים אשר נפלו בתוכו וממילא ידענו דהאיסור אשר נפל בו אבד טעמו הרי הוא מותר ומכ"ש בתערובות בששים דקים להו לחכמים דהחלק ששים של איסור אבד טעמו לגמרי מכ"ש שהותר האיסור מצד עצמו ולא מכח ביטולו רק מצד נפילתו וכיון דנתבאר דבתערובות מבשא"מ נהפך האיסור מצד עצמו להיות היתר מחמת שאבד טעמו של האיסור שהיה בו ובתערובות הזאת איל אנו צריכין לשום ביטול כלל. הרי ממילא כאשר אנו מתירין המיעוט של האיסור אשר בהתערובות אין ההיתר זה נגד הודאי דמה בכך שיש כאן בודאי בתערובות הזאת מיעוט אשר היה איסור טרם שנתערב מצד הטעם אשר היה בו אז הלא בכל זאת עכשיו שנתערב ונאבד טעמו של אותו המיעוט אזי מצד עצמו נהפך להיות היתר וכיון שאין בהיתר מיעוט הזה שום דבר נגד הודאי אין חילוק בין דבר שיש לו מתירין או אין לו מתירין

ולפי הסברות דברים האלה שפיר פוסק רבינו בדבר שיש לו מתירין של תערובות חמץ בפסח דבתערובות הזה אין חילוק בין, מין במינו ובין מין בשאינו מינו ובכל ענין בין במינו ובין בא''מ הוא תמיד במשהו וטעם הדבר הוא משום דשאני תערובות חמץ בזה מתערובות. כל שארי איסורים דבתערובות חמץ בתוך הפסח אף בנתערב שלא במינו בכל זאת גוף המיעוט של האיסור חמץ נשאר תמיד באיסורו ואף דע"י תערובות נאבד ובטל ממנו טעם החמץ שבו מ"מ בנתערב בתוך הפסח לא מהני שום דבר להתירו דתיכף מאז אשר היה חל עליו האיסור ברגע הראשונה של ימי המועד אזי נשאר איסורו עליו כל ימי המועד עד שיושבת ויאבד כל איסור החמץ לגמרי ועינינו הרואות דבחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו ואף דהרא"ש ז"ל אינו מתיר בחרכו רק בהנאה אבל באכילה אסור היינו משום דאחשבי' באכילתו ובאכלו ע"י תערובות לא שייך זה ודוקא אם חרכו קודם זמנו אבל בארכו תוך זמנו אסור עד שיופסל מאכילת כלב ואם לא נפסל רק מאכילת אדם באיסורו קיימי ואסור בהנאה ומכ"ש שהוא אסור באכילה ואף דבחרכו בטל צורתו וטעמו כל כך עד שבטל ממנו כל טעם חמץ לגמרי וגדולה מזו אנו רואין בחמץ נוקשה דאף דמעיקרא לא היה לו מעולם טעם חמץ גמור ובכל זאת אסור בפסח ומשום דשם חמץ עליה והתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו דריבתה התורה בפירוש דכל חמץ אסור בפסח יהיה בו איזה טעם שיהיה כל שהוא ראויה לאכילת כלב שם מאכל עליו והוא אסור וכיון דבתערובות חמץ בפסח גם במין בשא"מ דאף דבטל טעמו בכל זאת לא עדיף ביטול הטעם מהמיעוט החמץ אשר בתערובות ששים יותר מאלו היה המיעוט הזה נחרך ואיבד טעמו כל כך עד שאינו ראויה לאכילת אדם דלא היה מהני להתירו אחר זמנו ומכ"ש בנהפך טעמו של החמץ לטעם ההיתר המעורב בתוכו דלא מהני להתירו אחר זמנו וכיון דבתערובות חמץ בפסח נשאר גוף החמץ של המיעוט גם באינו מינו תמיד באיסורו ואם אתה בא להתירו אין המיעוט ניתר מצד עצמו מחמת שנאבד טעמו רק מחמת רוב ההיתר אשר בתערובות א"כ הדר דיניה כמו כל דבר שיל"מ של מב"מ בכל שאר איסורין דעלמא וכיון שיש בתערובות הזה תערובות חמץ ודאי ואף דודאי זה אינו רק מיעוט מ"מ כיון שאין אנו מוכרחין לבטל המיעוט ואין אנו צריכין לגרור הרוב בתר המיעוט דהא יש בידינו להשהותן עד אחר פסח ואז לא יתנגד דבר לא נגד הרוב ולא נגד המיעוט דהרוב יהיה מותר ואף המיעוט ישאר באיכותו שהיה הלכך דבר שיל"מ של תערובות חמץ בפסח אף במין בא"מ לא בטל וזה הוא כונת רבינו שנתן עיקר הטעם לחמץ בפסח שאוסר במשהו משום דהוי דשיל"מ ואח"ז חזר ליתן הטעם דנשתנה דין זה של דשיל"מ בחמץ בפסח מכל שאר איסורין דאינו בטל אף בא"מ היינו משום. דכתיב כל מחמצת לא תאכלו דגלי לן קרא על חמץ בפסח דלא מהני הפקעות טעמו להתירו וממילא אף במיעוט חמץ שנתערב בא"מ אף לאחר דבטל טעמו של החמץ נשאר גוף החמץ תמיד באיסור ולכן בחמץ בפסח גם בהיתר בתערובות מין בא"מ היינו צריכין לבוא לדין ביטול ברוב דמבלעדי דין ביטול. לא יתהפך להיות המיעוט כרוב וכל שאנו צריכין לבוא בו לדין ביטול אין לביטול זה מקום בדבר שיש לו מתירין וכמו שביארתי

ואי לאו דמסתפינא להגיד דבר נגד דעת ה"ה. והכ"מ זללה"ה הוי משכחינא פתרא בדרך זה שכתבתי בענין חוזר וניעור בתערובות חמץ שנחלקו בו הראשונים ודעת רבינו. נראין מדבריו ככתבן דלא אמרינן דחמץ אוסר במשהו רק בנתערב תוך הפסח אבל אם נתערב קודם הפסח כבר בטל אז ואינו חוזר וניער בתוך הפסח וכן כתב בפירוש כאן בהלכה זו חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח כו' הרי זה אוסר בכל שהוא והכונה שרצה הכ"מ ז"ל להעמיס בדברי רבינו דמה שדקדק וכתב בתוך הפסח כונתו הוא דאז אוסר במשהו לאכול התערובות אף בע"פ אבל אם נתערב קודם הפסח הרי זה מותר לאכלו אחר שעה ששית עד הערב אבל לאכלו בתוך הפסח אסור בכל ענין אף אם נתערב קודם הפסח ומשום דחוזר וניעור ומלבד דכונה זו דחוקה מאוד אלא דדברי רבינו אינם סובלים כלל כונה זו ולפמ"ש ניחא ונכון הדבר מאוד דבתערובות מין בשא"מ במשהו לא אמרינן חוזר וניעור דלפי מה שביארתי עיקר הטעם של דבר שיש לו מתירין דאינו בטל בתערובות חמץ בפסח במין בשא"מ הוא משום דהפקעת טעמו אינו מתירו ומשום דהוי כחרכו תוך זמנו ובעינן שיושבת לגמרי אבל בנתערב קודם הפסח ואבד טעמו של. חמץ אז קודם פסח דזה הוי כחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו ואף באכילה מותר ובהנאה דנקיט משום דאינו ראוי לאכילה ואף בנשאר בו טעם חמץ רק דאותו הטעם נפסל לאכילת אדם היה מותר אי לאו דראויה לחמע בו עיסות אחרות וחימוע זו לא שייך רק בדבר בעין אבל לא בדבר המעורב ואם בחרכו קודם פסח ונשאר בו עדיין טעם חמץ אי לאו הטעם דראויה לחמע בו עיסות אחרות לא היה חל עליו שם איסור כשהגיע פסח ומכ"ש בנתבטל בששים, קודם הפסח דהחמץ נימס ונימוח ונאבד בתוך התערובות כל כך עד דבטל כל עיקר טעם החמץ לגמרי דאינו חל על המיעוט הזה שם איסור חמץ כשהגיע הפסח וכיון דבתערובות של קודם הפסח אף מבלעדי דין ביטול פקע מהמיעט האיסור חמץ מצד עצמו הרי ממילא גם לכשהגיע הפסח לא שייך בתערובות הזה דין חוזר וניעור דמה בכך דהמשהו ננערת בתוך הפסח הרי בטלה הוא בששים כדין מין באינו מינו ולא שייך בזה דין דשיל"מ. דכיון דהמיעוט הותר מצד עצמו ולא מצד ביטול ואין אנו צריכין לדון בהתירו שום דבר נגד הודאי אזי הדר דינו של תערובות חמץ בזה כדין תערובות כל שארי איסורים, דאף בדבר שיל"מ מותר במין באינו מינו ואפשר דבתערובות מב"מ דלא נתבטל מהמיעוט שם חמץ