יד המלך (לנדא) - א קיב

הנה מרן זקני בתשובותיו סימן ך' השיב על מי שמת בע"פ אחר חצות והניח אחריו חמץ אשר לא ביטלו אם מותר החמץ הזה ליורשיו אחר הפסח והאריך שם בעוצם שכלו העמוק ורוחב בינתו עד שהעלה לדינא וז"ל בסוף התשובה ומעתה איש ישראל שהיה לו חמץ אף שלו ממש ועבר ולא ביערו קודם הפסח אפילו לא ביטל ג"כ ומת בתוך הפסח והבנים. ודאי אינם יורשים אז שהרי בפסח אסור בהנאה ואינם עוברים על בל יראה ובצאת הפסח כבר מת זה העובר לא קנסו חכמים כלל ומותר להבנים בשלמא אם לא מת העובר בבל יראה עד ליל מוצאי יו"ט כיון שהיה חי רגע אחת במוצאי פסח כבר חל עליו הקנס חכמים ונשאר באיסורו לעולם אפילו מת אח"כ לא הותר להבנים אבל אם מת בפסח עצמו לא חל הקנס כלל. דאז צריך להיות תחילת הקנס על הבנים והם לא חטאו כלל עכ"ל והנה אם אמנם כי אא"ז הגאון זללה"ה תמך היסודות של חידוש דין זה בסברות וראיות חזקות כראי מוצקית בכל זאת אנכי בעניותי לא כן עמדי דמסתימות הלשון של כל רבותינו הראשונים בדין זה משמע דאין חילוק בין הוא בעצמו או יורשיו אחריו דבכל ענין קנסוהו חכמים לאסור החמץ אחר הפסח ומשום דהקנס הוא על החמץ דאותו חמץ אשר עבר עליו איזה ישראל על ב"י אזי החמץ הזה אסרוהו בהנאה לכל אדם כדין ערלה וכלאי הכרם דרבנן וכן מורה ג"כ לשון רבינו בדין זה וכמו שהרגיש בזה גם מרן זקני בעצמו וכן כתב הר"ן ז"ל בפירושו הביאו הכסף משנה וז"ל והא דקנסו רבנן לאו לדידיה דוקא דעביד איסורא קנסו אלא לכ"ע נמי קנסו הרי שביאר דבריו בהדיא דהקנס הוא על כל העולם ולמה ישתנו בזה יורשיו דלא עליהם יהיה הקנס. ומה שעלה על דעת מרן זקני זללה"ה להסמיך דין זה לכוין מלאכתו במועד או לצורם אוזן הבכור ולהמוכר עבדו לחוץ לארץ לא ידעתי מקום הראיה כלל דבכל הני תלת לא שייך לומר דקנס האיסור חל על החפץ דהא גם בעודו הנקנס עצמו בחיים אין הקנס נוגע רק אליו לבדו ולא לשום אדם אחר דבמכוין מלאכתו במועד הפקירו חכמים אותה מלאכה וכל הקודם זכה בה ומותרת לכל הזוכה מלבד לבעה"ב המכוין מלאכה זו לו לבדו אסורה גם בצורם אוזן הבכור הגם דלא שייך בזה לומר דאחרים מותרים לשוחטו דהלא גוף השור אינו שלהם דהא נשאר שייך לבעליו ואם הבעלים הרשהו לאחרים לשוחטו הרי הם באי כחו של הבעלים. והרי הם כמותו אבל בכל זאת גוף האיסור של הקנס אינו חל על האחרים רק על הבעלים העושים המום לבד ובאמת אם עברו הבעלים ושחטוהו על מום זה הרי בשרו מותר באכילה לאחרים וכן הביא הש"ך בי"ד סי' שי"ג ס"ק ב' בפשיטות ואצ"ל במוכר עבדו לחוץ לארץ דגוף קנס זה לא פגע ולא נגע רק להמוכר עצמו והלכך בכל אלה דהקנס הוא רק על העובר עצמו על כן שפיר עלה על דעת הגמרא להסתפק בזה אם יש להיורשים לענין הקנס דין מורישם העובר וגם עליהם חלה הקנס או שדין היורשים כדין שאר כל אדם וכמו דמותר לשאר כל אדם כמו כן גם עליהם לא התחיל לחול הקנס כלל משא"כ בחמץ בפסח שהקנס שקנסוהו חכמים לאסור החמץ בהנאה איסור זה שוה לכל נפש הישראלי, ואין חילוק בין הבעלים לאחרים ואף אם הבעלים השליכו החמץ חוצה כדין איסורי הנאה אסור לשום ישראל לזכות בו וליהנות ממנו ואף דאינו מגיע מזכיה זו שום הנאה משום צד אל הבעלים גזרת חכמים כך היה וא"כ למה יעדיפו כח היורשים בזה מכל שאר בני אדם זרים שיהיה מותר להם החמץ

ובהסברת דברים האלה נסתר ממילא הסברא שהמציא מרן זקני ז"ל לחלק דאם מת העובר בתוך הפסח מעולם לא היה חל על החמץ הזה הקנס של החכמים דתוך המועד לא שייך ההפקר שהפקירו אותו החכמים דבלא"ה הפקרא דמלכא הוא אז אשר התורה בעצמה אסרוה בהנאה והילכך כי מת תוך המועד הרי הוא מת קודם שחל הקנס על חמצו ולאחר המועד אשר אז זמן הקנס לחול אין אז שום אדם אשר חטא אשר יקנסו אותו החכמים זה הוא תורף סברתו שם כמבואר למעיין בדבריו:

אבל לפי סברת זקני זאת גם באחד שהניח חמצו ולא בטלו עד תוך המועד ובתוך המועד השליכו לחוץ לכלבים דפקע אז עבירת הלאו דבל יראה האם נאמר דכיון דתוך המועד לא חל עדיין הקנס ואם נשאר החמץ מונח בחוץ במקום הפקר עד אחר המועד דמותר לישראל לזכות בו אחר המועד וליהנות אז ממנו ומשום דאותו ישראל הזוכה לא עבר על החמץ בבל יראה ומלבד דזה לא יעלה על הדעת כלל דהלא אנו רואין בגר שמת. דלא התיר הירושלמי לזכות בחמצו אחר המועד רק דוקא במת קודם הפסח אבל במת תוך הפסח אסור לזכות בחמצו אחר המועד ואף דגם בגר אין אחר המועד על מי לחול הקנס דהזוכה בו אחר המועד לעולם לא עבר על בל יראה על חמץ זה והגר שעבר עליו אינו בעולם בעת חלות הקנס ובשעת עבירת הלאו של הגר היה. על החמץ הפקרא דמלכא אלא ודאי דהאי סברא ליתא ובין העובר קיים לאחר הפסח או שמת בתוך הפסח בכל ענין כל חמץ אשר עבר עליו בר ישראל פעם אחת בלאו דב"י קנסו חכמים לאסור החמץ הזה בהנאה לכל בר ישראל לאחר המועד ואף שהעובר איננו בעולם אז בעת חלות הקנס [ועיין בתשובות מרן זקני סי' ט"ו שהשיג שם על הפ"י במה שכתב שחמץ אינו חייב להשביתו מן העולם ואם ישליכנו בעין להאכילו לכלבים שאינן שלו סגיא וכתב עליו זקני הגאון ז"ל וז"ל א"כ סובר הפ"י אפילו לא יאכלוהו הכלבים ג"כ אינו עובר בבK יראה ודבר זה טעות הוא דמה לי אם השליכו לכלבים או אם הוא בביתו הלא בכל מקום שהוא אינו ברשותו אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ובכל מקום שהוא עשאו הכתוב כן רק דכונת רש"י דיאכלנו לכלבים וכשהכלבים אוכלים אותו דאז שפיר הוא מושבת מן העולם ע"כ. והנה אין דעתי מכרעת אכן לדעתי דעת הפ"י צודק בזה דכי הוציאו מרשותו והשליכו לכלבים במקום הפקר האף דאין בזה השבתה עדיין מן העולם הרי באמת לא קיים בזה עשה דתשביתו אבל לענין עבירת הלאו דבל יראה. נראה הדבר ברור דמזמן השלכה והלאה אף דלא אכלוהו הכלבים שוב אינו עובר עוד על חמץ זה בבל יראה דכיון דאינו מונח ברשותו והוא מונח הפקר במקום שאין שום רשות עליו הרי אין מקום בזה כלל לומר דבכל רשות אשר הוא ברשותא דמרא איתא דהא אינו מונח בשום רשות כלל ואנן חזינן דבבתים וגבולים בעינן בכל חד לימוד בפני עצמו שהוא עובר עליו כשמונח חמץ באחד ממקומותיו הללו ואי לאו כל הני רבויא ה"א דדוקא בבתים עובר בבל יראה אבל לא בגבולין וא"כ כשמונח לא בבתים ולא בגבולין רק במקום הפקר דעכ"פ אין לנו על מקום זה שום לימוד שבעליו אשר השליכו שם יהיו עוברים עליו וכיון דלימוד בפני עצמו אין לנו ע"ז ומבתים וגבולים ג"כ אין בידינו בשום אופן ללמוד מקום הפקר הרי ממילא אין בידינו לבדות איזה עבירת לאו מעצמינו שיהיה עובר עליו וכיון שאינו עובר על חמץ זה בבל יראה ממילא. גם עשה דתשביתו לא שייך בו דהיכן מצינו שיהיה חל עשה דתשביתו בתוך המועד בלתי הלאו דב"י

שוב שנית מה שחידש מרן זקני ז''ל בגזל חמץ. ועבר עליו הפסח דקיי"ל דהגזלן יכול להחזירו לנגזל לאחר הפסח ולומר לו הרי שלך לפניך דבאם החזירו החמץ מותר בהנאה להנגזל דכיון דאין האיסור הנאה קנס להגזלן והנגזל לא עבר על בליראה על חמץ זה ואין לנו על מה לקנוס להנגזל. אין בחמץ זה דין קנס לכן מותר בהנאה לנגזל לאחר הפסח. ורצה להסתייע מזה לנידון דידיה דכמו כן בהיה לו חמץ. שלא ביערו ולא בטלו ומת בתוך ימי הפסח דהחמץ מותר בהנאה ליורשיו לאחר הפסח ומשום דהיורשים לא עברו בב"י והמוריש איננו בעולם למקנסיה. ודין היורשים כדין הנגזל לענין זה יע"ש בתשובה.. והלה חידוש הדין שחידש בחמץ שמותר להנגזל לאחר הפסח אף שיש כמה סוגיות בצורות ונשגבות. אשר עומדים לנגד דין זה בכל זאת גוף הדין וסברת מרן זקני נכון וברור במושכלות הראשונות ועלינו למשכוני נפשין לישב כל הסוגיות האלה ולקיים דין זה אמנם מה שדימה מרן זקני לזה להתיר חמץ גם להיורשים אם מת מורישם תוך ימי הפסח אין שתי הענינים האלה דומים כלל דאף דהדבר נכון דבתוך הפסח הפקרא דמלכא הוא ואין הקנס חל רק אחר הפסח מ"מ עיקר חלות הקנס הוא מחמת האיסור דב"י אשר עברו על חמץ זה תוך ימי הפסח רק דפעולת זה הקנס נמשך עד אחר הפסח והנה בגזל חמץ אף דהגזלן עובר בתוך הפסח בב"י והיה חל עליו אז הקנס בכל זאת. אין כח בכל עיקר עבירת איסור זה שעובר הגזלן לאסור החמץ שאינו שלו וכמו שכתב מרן זקני בתשובה דהרי לא עדיף איסור זה. דבל יראה ממשתחוה לבהמת חבירו לשם ע"ז דהוא נהרג על לאו דע"ז והבהמה אינה נאסרת ומשום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואיך יאסר עבירת דבל יראה אשר עובר הגזלן חמצו של הנגזל והלכך שפיר החליט מרן זקני ז"ל דכיון דתיכף בשעת עבירתו של הגזלן. דהיינו בתוך ימי הפסח לא היה בכח עבירת הגזלן למשוך אחריו הקנס. לאסור החמץ על הנגזל לאחר הפסח ואף בלאו הפקרא דמלכא לא היה חל על החמץ הזה מעולם שום איסור להנגזל מכח קנס של עבירת הגזלן ועל הגזלן בעצמו ג"כ לא היה שייך קנס מעולם דמה קנס שייך בדבר שאינו שלו וכיון דאין בחמץ זה מקום לקנס משום צד לכן שפיר יש סברא לומר דנשאר החמץ בהתירו אחר הפסח להנגזל משא"כ ביורשים דעכ"פ בשעת עבירתו של הלאו דב"י שעבר המוריש בתוך ימי הפסח היה כח אז בעבירת הלאו למשוך אחריו הקנס שקנסו