יד יצחק (רמב"ם) מה

אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו דברי ר' יהודה הלא א"כ ממילא מוכח דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו וכדדייקא תלמודן להלן (ט"ז) והובא לעיל טעמא דבא הכתוב הא לא בא הכתוב לוקין עליו מכלל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו אבל לדברינו ניחא המנא לי'. דר"ל ועולא לשיטתייהו דסבר ר"ל ואולי כ"כ עולא דלא בא הולא תותירו לזה רק לשורפין קדשים ביו"ט דאסור וכאשר הובא לעיל בדברינו ובזה סברי כר' יהודה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ע"כ שאלו מנא לי' וכדומה מצינו בכמה מקומות בש"ס דאף דשאיל בסתימות מ"מ האמורא שלאחריו הוא הוא השואל והובא בדברינו הקודמי' ופשוט לתרץ כן

ועוד ראי' לרבי יוחנן וגדולה היא דלכן סבר לאו שאין בו מעשה אין לוקין משום דהובא באיזו מקומות בש"ס וכנ"ל דבנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם אף דהוי לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ובתמורה מפיק לה כולהו מקראי ושם (דף ג' ב') אמר לי' ר' יוחנן לתנא לא תתני וממיר משום דבדיבורו עשה מעשה וא"כ הוי נשבע ומקלל את חבירו בשם שני כתובין הבאין כאחד דלוקין על לאו שאין בו מעשה ושני כתובין הבאים כאחד אין מלמדים כידוע ולכאורה קושיא אלימתא היא לר"נ דאיך ילמוד מעדים זוממים וממוציא שם רע דלוקין על לאו שאין בו מעשה הלא נשבע ומקלל את חבירו שני כתובים נינהו ואין מלמדים רק במה שגילה לן רחמנא היינו עדים זוממים ומש"ר לבדנה ואין לומר דאין כאן אף רמז קושיא משום דהלא ר"ל בר' יהודה אמר למילתי' והלא ר"י הוא הסובר דשני כתובים הבאין כאחד מלמדי' (בסנהדרין ס"ז ב' וקדושין ל"ה א') דאינו כן דעדיין לא יצאנו ידי חובתנו בזה דא"כ מאי בעי ר"ל מאי טעמי' דר"י הלא הוא הוא בעצמו הטעם דסבר דלוקין כיון דשני כתובים הבאין כאחד מלמדים ואף דכבר הוכחנו לעיל קצת דר"ל אליבא דידי' מפרש ונאמר א"כ דהוא לא סבר כר' יהודה דשני כתובים הבאין כאחד מלמדים אדרבה א"כ חוזר וניעור דברינו הנ"ל דאיך לומד מעדים זוממין וממש"ר דחייבין על לאו שאין בו מעשה הלא נשבע ומקלל את חבירו הוי שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדים ומצאנו לרבעת"ו בשבועות (כ"א) ד"ה אמר קרא דהקשו וז"ל וא"ת ואמאי לא נפקא לן בריש אלו הן הגונין דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עניו מדאיצטריך קרח בנשבע ומקלל את חבירו בכם כדאמר בריש תמורה וי"ל דדילמא לא הוה דרשינן להכי הני קראי ע"כ והאמת דהתם אינו נצרך כ"כ תירוץ התוספות דבלאו הכי אמרינן שם דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דלעשות כתיב גבי מלקות והלא אין לך קרא מפורש מזה [וגם זה הוה סייעתא לדעת ר' יוחנן] ורק לקושיתנו נאמר כתירוצם שם לקושיתם ופשוט לנו לומר דר"ל לא סבר הני קראי להכי:

וכאשר אתינן לכל זה נאמר סברא פשוטה בעזה"ש בדעת ר' יוחנן דסבר דעקימת פיו הוי מעשה. והוא שסובר דקראי דנשבע ומקלל את חבירו אתיין לחייב מלקות עליהם אף שאין בהם מעשה וא"כ הוי תרתי כתובים וכנ"ל ובעדים זוממין ומש"ר מצינו ג"כ דחייב רחמנא ומהם לבדם יכולים ללמוד לכל התורה דהמה אינם שני כתובים הבאים כאחד כדמחלק תלמודן ביניהם במכות (ד' ד') שם. וסבר ר' יוחנן לפשיטות דאין לנו לומר דהוי ארבעה כתובים הבאין כאחד וחידוש הוא שחידשה לן רחמנא גבי כולהו כיון דנוכל לחלק ולמעט בחידושין ולומר דנשבע ומקלל הוי שני כתובין ודאי כיון דאין בהם שום מעשה כלל אבל עדים זוממין ומש"ר נאמר דבדיבורי' עביד מעשה והוי בכלל לעשות דכתבה רחמנא אם לא השמור לעשות וגו' והפלה ד' וגו' וזהו מלקות כתלמודן דאלו הן הלוקין לכן סבר ר' יוחנן בכל דוכתא דעקימת פיו הוי מעשה היכא דנעשה מעשה ע"י דיבורי' וכדברינו משא"כ לריש לקיש דלא סבר להני קראי דנשבע ומקלל לכן אינו מחלק כלל וסבר דלוקין אף על לאו שאין בו מעשה כלל. [ואף דבתורת כהנים גבי פר כהן משיח איתא בדיבורא דחובה פרשתא א' פרק א' אחר שרבינו דברים שהן כעבודת כוכבים ודברים שאינם כעבודת כוכבים למה נאמר עבודת כוכבים מעתה וכו' אני מרבה את המקלל אביו ואמו כו' ועדים זוממין ת"ל ועשה יצאו אלו שאין בהם מעשה והובא בסנהדרין (ס"ה ב') מטעם הואיל וישנן בראי' ופירש"י עיקר חיובם בא על ידי ראי' שמעידין שראו וראי' לית בה מעשה עכ"ל ולכן ממעטינן עדים זוממין מקרבן דכתיב גבי קרבן ועשה ובעדים זוממין לא נקרא מעשה הרי דעדים זוממין לא נקרא מעשה וגרע מחסמה בקול דהתם קריא ר' יוחנן מעשה משום דלא תליא בראי' יסוב דברינו אליבא דספרי המובא ברבעת"ו ז"ל בכריתות (דף א') ד"ה הואיל וז"ל ובספרי כתב עדים זוממין הואיל וישנן באם [פירוש באם לא יגיד] ומפרש בפרק שבועת העדות דאין מתחייבין אנא בב"ד ולהכי מעקימת שפתים לא מיחייבי דא"כ אפילו חוץ לב"ד נמי והגדתן לחוד דהיינו פיהם לא גרמה להו אבל בעלמא דמחייב על פי דיבורן לחוד עקימת שפתיו הוי מעשה ע"כ. וא"כ עדיין איך נלמוד ממוציא שם רע הלא התם הוי עקימת שפתיו מעשה וכן עדים זוממין הלא התם אדרבה אינו חייב אף בעקימת שפתיו רק גם בב"ד ואיך נלמוד היכא דלא נעשה מעשה כלל ואף עקימת שפתיו אין כאן ולא עוד אלא דאף לפי גירסת הספרים שלנו דגרסי הואיל וישנן בראי' מ"מ נאמר דהכוונה הוא כאשר מתפרש לפי הספרי דממעטינן מועשה אף דהוי ודאי מעשה דעקימת שפתיו מ"מ רחמנא לא אחשבה מעשה דהלא לא מחוייב רק בב"ד. כ"כ נאמר לפי הגירסא שלנו דאף דוודאי עקימת שפתים הוי מעשה אך כיון דמצורף להעקימה אף ראי' ובלעדה בלתי אפשר להתחייב לכן אמרינן דלא חייבה רחמנא קרבן על עשייתה כיון דמצורף לה גם הראי' ואף דמדברי רש"י לא משמע כ"כ כן מ"מ אינו מוכרח. דרחוק קצת לומר דלא נקרא באמת מעשה משום דתחילת הדבר בא ע"י ראי' דנא יגרע מחסימה דאין בה רק עקימה לחודה אלא ודאי נכון לומר כדברינו ואין להתעקש כ"כ בזה] וכעין סייג קצת לדעת ר' יוחנן דעקימת שפתיו גם הוא הוי מעשה ונא בעינן מעשה רבה. הוא ממתניתין דכלאים (פ"א) דתנן המנהיג סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעים ור"מ פוטר את היושב בקרון ע"כ וא"כ הלא חזינן לרבנן דאף דלא הוי התם מעשה רבה ועכ"ז מחייבי וכ"כ אולי הוי עקימת פיו כיון דגם מעקימתו הולכת הבהמה כמובן. ואולי נטה קצת לזה דעת הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ט מהלכות כלאים כת"ק דמתניתין דהיושב בקרון לוקה. אף דבאמת שמואל מפיך ותנא וחכמים פוטרים במציעא (ח' ב') ולית מאן דפליג עלי' אך לדברינו נאמר דדעת הר"מ ז"ל דשמואל סובר כר"ל אבל לר' יוחנן לא בעי מעשה ממש גם הכא חייב ועי"ש בכ"מ ונטינו קצת מדבריו וקצרנו בזה: