יד יצחק (רמב"ם) לד

מדעתו היינו בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא ומייתי סייעתא לזה ומנא תימרא דבעינן עומד בצד שדהו דתניא הי' עומד בעיר ואומר יודע אני שעומר שים לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה יכול לא יהא שכחה ת"ל ושכחת עומר בשדה בשדה ושכחת ולא בעיר ופריך תלמודן הא גופא קשיא אמרת יכול לא יהא שכחה אלמא הוי שכחה ונסיב לה גמרא בשדה ושכחת ולא בעיר אלמא לא הוי שכחה אלא לאו הכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח אין שכחה מ"ט דכיון דקאי גבי' הוה לי' חצירו וזכתה לו. אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה מ"ט דליתי' גבי' דלזכי לי' ופריך תלמודן ממאי דלמא גזירת הכתוב היא דבשדה ניהוי שכחה ובעיר לא ניהוי שכחה ופירש"י ז"ל דילמא גזירה הכתוב היא דמשמע דבשדה יהא שכחה אבל משבא בעל הבית לעיר אין שכחתו ושכחת פועלים כלום וה"ק יכול יהא שכחה ת"ל כו' עכ"ל. ומסיק תלמודן אמר קרא יהי' לרבות שכחת העיר ע"כ לשון תלמודן ופירש"י. והי' מההכרח להביא כל דברי סוגייתן] ותמהו רבותינו בעת"ו ז"ל על פירש"י ז"ל וז"ל ד"ה דילמא גזירת הכתוב הוא פירש"י ונגרוס יכול יהא שכחה ותימא לפי שרוצה לסתור ראייתו מגיה הברייתא. ותו מה מתרץ לרבות שכחת העיר. והלא בברייתא יליף דזכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה דקתני יודע אני שפועלים שכחוהו והכא דדריש לרבות שכחת העיר יעמיד בשכוח מעיקרו עי"ש שפירשו שנא כדעת רש"י ז"ל ולכאורה פלא היא על רבינו הגדול ואמרנו דדבר גדול דיבר האדון רבינו זה דבסוטה (מ"ה א') איתא תניא ושכחת עומר בשדה פרט לטמון דברי ר' יהודה וחכמים אומרים לרבות את הטמון ופריך תלמודן ע"ז עי"ש ומסיק דלר"י אתא בשדה לרבות שכחת קמה ולרבנן כנ"ל לרבות את הטמון וא"כ שפיר קאמר רבינו דקושיה תלמודן הכא דגם בברייתא בוודאי מיותרת בה תיבה אחת וצריך לומר יכול יהא שכחה דכיון דרבנן ור"י מצרכי להאי בשדה בסוטה שם. איך נוציא א"כ ממנה עוד דרשה דבשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסו' שכוח לא להוי שכח' אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה כדדייק רב יהודה ממנה. דעל זה בוודאי מיבעי' לי תיבה מיותרת בקרא לדרשה והוא הבשדה והלא אינה מיותרת כלל אבל לפי פרכת תלמודן דנימא דבשדה ניהוי שכחה ובעיר לא ניהוי שכחה לא יקשה כלל קושיתנו דאיצטריך קרא הנ"ל. דע"ז לא איצטריך באמת שום יתור כלל רק ממשמעותא נדע למעט עיר כיון דכתיב בקרא שדה לבד מאין נודע שכחת עיר ולא דמיתור ניפוק זה. וע"ז תירץ אמר קרא יהי' לרבות שכחת העיר וא"כ לכאורה הוי כמעט כשני כתובים דסתרי אהדדי דמתחילה כתיב בשדה וממשמעותא משמע דלא בעיר ואח"כ כתיב יהי' לרבות שכחת העיר א"כ שדה דכתב רחמנא למה לי לא נכתוב לא שדה ול יהי' ואף דמצרכינן לר"י לשכחת קמה ולרבנן לטמון הוי למכתב בהדיא ולא לכתוב כעין סתירה ושני תיבות כמובן. אלא ודאי דמשמעות הכתוב דושכחת היינו אתה תשכח. וכן הוא האמת דכל מקום דכתיב כעין זה היינו אתה וסתם שכחת בעל הבית היינו מעיקרא ועל זה יסבו דברי תלמודן כאן וגם פירש"י ואין צריך לפנים. וממשמעותא דכתיב ושכחת בשדה ממילא נדע דאבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה כיון דכתיב יהי' לרבות שכחת העיר אך מיהי' עדיין לא נדע באולי רק שכוח מעיקרו לבדו אבל משמעותא דושכחת בשדה דמשמע שכוח מעיקרו שדה הוי שכחה וזכור ולבסוף שכוח אין שכחה נדע ממילא דבעיר גם זה הוי שכחה וכנ"ל. ורק יען דרבותינו בעלי תוספות ז"ל לא נחתי לזה לכן הארכנו בזה להראות איך צדק בפירושו רבן של ישראל. ובזה אם כן נחו שתי קושיות של רבעת"ו דלא משום שרוצה לסתור ראייתו מגיה הברייתא רק משום דבשדה אינו מיותר כלל. וכן קושיתם השני' דנאמר יהי' לרבות שכוח מעיקרו וזכור ולבסוף שכוח לא ליהוי שכחה לא קשה כ"כ דמאין נוציא כזה מושכחת לומר דאיירי בזכור ולבסוף שכוח הלא אדרבה משמעות דושכחת להיפך משמע וכשוט בעזה"ש

וכאשר בא לידן דברי רבינו הר"מ בהלכות אבידה פי"ז הלכ' ג' הנ"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו שמקורו מדברי ר"י שבתלמודן דמציעא (דף י') ורמי בר חמא הביא סייעתא לזה בתלמודן ח' ממתניתין דתחילת מציעא ורבא דחי לההיא סייעתא. לכן נתבונן מעט ליישב בזה דעת רש"י ז"ל ממה שהשיגו רבעת"ו ז"ל והן הנה דברי רמי בר חמא שם אמר רמי בר חמא זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאי ס"ד לא קנה חבירו תעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע ולא יקנה לאזה ולא זה אלא לאו ש"מ המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אמר רבא לעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והכא היינו טעמא מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' תדע שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור ושותפין שגנבו חייבין ופירש"י ז"ל ואלו שותפין שגנבו והאחד הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו אמרינן בב"ק (דף ע"ח) דחייבין ע"כ]. מ"ט לאו משום דאמרינן מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ש"מ. ורבעת"ו ז"ל שם השיגו על פירש"י הנ"ל וז"ל ד"ה ושותפין שגנבו פירש בקונטרס שהוציא לדעתו ולדעת חבירו כדאיתא בב"ק (דף ע"ח) ואין נראה דהתם בטביחה איירי וטביחה אפילו אמר צא וטבח לי חייב דדרשינן (שם ד' ע"א) תחת לרבות השליח אלא שותפין שגנבו שהגביהו שניהם ע"כ. והנראה בדעת רש"י ז"ל ליישב דבריו הקדושים דשם בתלמודן איתא ת"ר הגונב הקטעת וכו' ושותפים שגנבו פטורים והתניא שותפין שגנבו חייבין אר"נ לא קשיא כאן בשותף שגנב מחבירו כאן בשותף שגנב מעלמא הרי להדיא דאם שותף אחד גנב חייב גם חבירו ואף דבברייתא איתא לשון שותפין ודאי שותפין בעלמא נקטה אבל הכוונה חד שותף כמפורש בדברי רב נחמן ואף דבתלמודן שם איתיבי' רבא לרב נחמן [על תירוצו הנ"ל] יכול שותף שגנב מחבירו ושותפין שגנבו יהו חייבין ת"ל וטבחו כולו בעינן וליכא. אלא אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשותף שטבח לדעת חבירו כאן בשותף שטבח שלא לדעת חבירו [יעיין רש"י ויבואו דבריו להלן בדבריו] הרי דמסיק רב נחמן בטביחה וזהו וודאי כוונת רבעת"ו מ"מ רבינו הגדול יפרש דה"ה גבי גניבה אם גנב רק לדעת חבירו. כמו דבטביחה אם טבח לדעת חבירו והא דנקט רב נחמן בסוף דבריו כאן בשותף שטבח לדעת חבירו כו' היינו משום דבברייתא שני' מסיק ת"ל וטבחו כולו בעינן אבל באמת כיון דמחלק בסוף בין לדעת חבירו ובין שלא לדעת חבירו גם בגניבה יתורץ כן וזהו שדקדק רבינו בדברו הנ"ל והאחד הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו וכו' וזה פשוט ועיין: אלא דהצורך להבין באמת מדוע ישתנה גניבה לדעת חבירו מכל שליחות דעלמא דאין שליח