יד יצחק (רמב"ם) כט

זז"ל הכוונה לומר כאשר תחי' עצמך עם חייך יחי' אחיך דמשמע דחייך קודמין ואח"כ החייהו גם הוא עכ"ל וא"כ עיקר ד' ר"ע המה מדמדקדק הוחי אחיך ולכן אולי טעמו של ר"א הוא משום דכיון דסמך לקרא גבי ריבית ממילא נשמע דאהדר לי' כי היכי דניחי בהדך וכטעם זה בר"א מצאתי להמפרשים ז"ל ודחוק קצת ודפריך על ר' יוחנן שם מיתיבי הגזלנים ומאי נינהו מלוי בריבית אעפ"י שגבו מחזירין ותריץ תנאי היא דתניא ר' נחמי' ור"א בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עשה מאי קום עשה לאו דאמרינן להו קומו אהדורו מכלל דת"ק סבר לאו בני אהדורו נינהו ודחי לא מאי קום עשה לקרוע שטרא ופירש רש"י ז"ל לא לעולם אימא לך אם גבה דברי הכל אינו מתוקן בחזרה מן המלקות דאין כאן ניתק לעשה וכו' והקשו רבעת"ו ז"ל עליו דמעיקרא פריך על ר' יוחנן ומשני תנאי היא ופלוגתייהו בר' יוחנן ודחי דכולהו ס"ל כוותי' כ"ש דא"ל שפיר טפי וכו' עכ"ל

ואמרנו ליישב דעת רש"י ז"ל דכוונה אחרת כוון בדבריו וכמעט מוכרח כן ומפורש בדברי רבינו והוא דבתלמודן תמורה (ד' ב') פריך אביי שם וכל לאו הניתק לעשה אין לוקין והרי ממיר דלאו הניתק לעשה הוא ולקי דתנן לא שהאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים ותירצו דהתם הוי להו תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי וא"כ הלא גם הכא גבי ריבית איכא תרי לאוי כדאמר רבא לעיל (דף ס' ב') אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא הרבית בלא נשך ולא חילקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין ואף אם נאמר דבעינן דסמוכים יהיו התרי לאוי כלאוי דתמורה וכרבעת"ו בחולין פ"א. הלא גם הכא סמוכים נינהו כדכתיב אל תקח מאתו נשך ותרבית דהלאו על זה ועל זה קאי כידוע והיינו כתרי לאוי. ואף אם לא נאמר דזהו תרי לאוי דבעינן דומי' דהמורה והתם הרי לאוי מפורשים כתיב כדכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו הלא תיכף אחר וחי אחיך עמך הנ"ל כתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך וא"כ היינו תרי לאוי מפורשים בהדיא ואדרבה טובא תימא לכאורה איך עלה בדעת תלמודן לומר דהא דר' נחמי' ור"א בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב ממלקות הוא משום דניתק לעשה יהי' איך שיהי' אף אם נאמר דאתי חד עשה ועקר תרי לאוי הלא הכא כתיבי תרי לאוי אחר העשה אתמהה. אך בוודאי יתורץ כדעת רש"י ז"ל (בחולין קמ"א) הנ"ל גבי גזילה דנקרא ניתק לעשה אף דהלאו כתיב גם התם אחר העשה משום שאין השבה קודם גזילה וכאשר הובא לעיל. כ"כ הכא אין השבה קודם לקיחת הריבית מ"מ יוצא לנו לפחות דהשני לאוין שלמים המה ואיך יעקרם וינתקם חד עשה ואולי זהו שדחה תלמודן הנ"ל לא קום עשה לקרוע שטרא. וכמעט מפורש יוצא כן בדברי רש"י שכתב וז"ל לא לעולם אם גבה דברי הכל אינו מתוקן בחזרה מן המלקות דאין כאן ניתק לעשה והאי דהני פטורין בשלא גבו וכו' עכ"ל ולא זכר כלל אם כולהו סבירא להו כוותי' דר' יוחנן כאשר העידו רבעת"ו משמי'. רק כוונתו או משום דהוי תרי ל"ת וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי או דאולי הכא גרע טפי יותר מבתמורה כיון דכתיב אחר העשה עוד הרי לאוי. ואף דכבר הובא דגם בגזל כן וא"כ מיקרי ניתק לעשה עדיין לא דמי' כ"כ לגזל דהתם אין שום לאו בתחילה קודם ההשב' וודאי התם פשוט כדברי רש"י ז"ל דאם לא יגזול מה ישיב משא"כ הכא דכבר כתיב לאו דאל תקח מאתו נשך ותרבית קודם הוחי אחיך. וא"כ התרי לאוי דכתיב אחריו אינם נתקים כלל ואולי בלאוי אלו אף לדברי רבעת"ו ז"ל (בחולין פ"א) סוף ד"ה הנח בהועוד נראה דכתבו וז"ל וע"נ הא דלא עקר תרי לאוי היינו כי ההוא דתמורה דלא הוי ניתוק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דוהי' קדש לאו עשייה היא דמאליו קדוש דאם הי' אומר הכתוב דאם המיר יקריב אז הוי ניתוק ע"כ והכא לכאורה הוי ניתוק דאית כאן מעשה לתקן הלאו. מ"מ גרע הכא טפי מטעם הנ"ל כיון דכתיבי תרי לאוי אחר העשה ושפיר דייק רבינו התייר הגדול רש"י ז"ל. ומה דמסיים רבינו והשתא קפריך ואזיל לפרושי שינוייא מאי קסבר וכו' יפורש לדברינו בפשיטות דעדיין אין כאן שום מסקנא אם סברי כר' יוחנן או לא רק דדחי דאין לומר דפטור משום דניתק לעשה דאין כאן ניתק לעשה ולכן לא מיירי כאן בשגבו. וע"כ דייקו מאי קסבר אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו איסורייהו וא"כ יסוב האוקימתא הראשונה כצורתה ומה יועיל לן דהלא עדיין התנאי היא במקומה עומדת וזהו שפירש רש"י ז"ל ד"ה עבדו לאיסורייהו וקריעתו הוי השבתו ואם גבה נמי הוו מיחייבי לי' לאהדורי עכ"ל. ואף דה"ה דהי' יכול לפרש רבינו דאכתי הוי תרי לאוי וחד עשה ולא תי הרי לאוי ונידחו מפני חד עשה מ"מ מפרש רבינו דשאלת תלמודן בדבריהם סובב דעדיין התנאי במקומה עומדת משום דלו יהא דאית כאן תרי לאוי כיון דכגבוי דמי' מ"מ לכאורה הוי לאוי שאין בו מעשה דהלא בפועל לא גבה באמת ואי משום לא תשימון עליו נשך דבאה ע"י מעשה בפועל ממש והיא כתיבת השטר מ"מ חדא דעדיין לאו אחד הוא וודאי יבוא העשה וידיחנו ועוד דעדיין אינו מוכרח כ"כ דהלא תשימון יחשב מעשה אף לגבי המלוה והערב הגם דלגבי העדים ודאי הוי מעשה משום שהם חתמו עצמם בפועל אבל לגבי הערב והמלוה לכאורה הוי לאו שאין בו מעשה ואף דבמסקנא מסיימו תלמודן לעולם קסבר שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והא קמשמע לן דשומא מילתא היא והכי נמי מסתברא דתנן ואלו עוברים בל"ת המלוה והלוה הערב והעדים בשלמא כולהו עבוד מעשה ופירש רש"י מלוה גובה מן הערב והערב מן הלוה הלוה נותן ביד המלוה כו' אלא עדים מאי עבוד אלא לאו שמע מינה שומא מילתא היא ש"מ. ופרש"י הלכך מלוה וערב נמי מתחילתן חייבים משום שומא. הרי להדיא דמדמינן מלוה וערב להעדים בלאו דלא השימון ע"ז נאמר אולי באמת ת"ק סבר כר' יהודא המובא בכמה מקומות ומהם ובמכות ט"ז ושבועות ג') דלאו שאין בו מעשה לוקין דהלא ודאי הסברא נותנת דאין כאן מעשה ממש לגבי הערב והמלוה ואף אם נדחוק לומר דזהו מיקרי יש בו מעשה מ"מ כל זמן דאינו מוכרח כן בוודאי לסברא פשוטה לא ניתנה כמובן ולכן פירש התייר הגדול דהקושי' הוא דעדיין התנאי במקומה עומדת וכנ"ל ואין להאריך וכל דברינו יסובבו כדעת האחרונים בדעת רבעת"ו ז"ל דלוקין על ריבית ולא שייך לדעתם אין לוקין ומשלמין וכאשר הארכנו לעיל בדעתם. ואף לדעתנו הנ"ל עי"ש מ"מ הכא מפירוש רבינו הגדול מוכח בהדיא לפרש כן כאשר הוצג לשונו לעיל

ודברי רבא דאמר לא משכחת נשך בלא תרבית ותרבית ק בלא נשך הואיל ואתא לידן נתרץ קושית האחרונים ז"ל מה שהעלו בקושיא עליו מתלמודן (דמציעא ס"ד ב')