יד יצחק (רמב"ם) יט

לכן הנראה לומר בזה דבוודאי אי לא גלי לן רחמנא בפירוש לומר דביכורים שאני מתרומה לענין אונן וביעור לא נלמדנו ממעשר דיאסרו לאונן ויתחייבו בביעור משום ההיקש. דלא אתי היקישא ועקר לקרא דקרי' רחמנא לביכורים תרומה וכנ"ל ורק משום דכתיב ושמחת כל הטוב גבי ביכורים להדיא לכן בזה עקר לן רחמנא מדין תרומה וכן גבי ביעור כיון דכתב לן רחמנא גבי ביכורים בערתי הקודש בזה הוציא דין ביכורים מדין תרומה וא"כ שפיר נקט לן רבינו הגדול הושמחת והבערתי הקודש דלולא הם לא נוכל לחייבם בביעור ולאסרם לאונן כלל והן הנה עיקר הדרשה אך הא דתלמודן נקט לן ההיקש הוא משום דתלמודן אזל בשיטת אביי דלוקה על לאו שבכללות וכאשר העלו בתיובתא על האומר שאין לוקין והכא הוי ג"כ לאו שבכללות דבקר' דלא תוכל לאכול בשעריך וכו' דהתם הוקשו להדדי נכלל כמה איסורים וכן כתבו האחרונים דהלא הוכל הוי לאו שבכללות ולכן אף דעיקר קרא האוסר ביכורים לאונן הוי הושמחת כנ"ל מ"מ אחר דכתבה לן רחמנא ושמחת נוכל לסמוך על ההיקש כדי לחייב מלקות דמושמחת לחודי' אין כאן מלקות כלל דהוי. לאו הבא מכלל עשה לכן תפס תלמודן ההיקש הלזה אבל רבינו הגדול דפסק כרבא דאין לוקין על לאו שבכללות למה ינקוט ההיקש דלא הוא הוא הגורם והמלמד שאסור לאונן וחייב בביעור דלא אתי הקישא ועקר לקרא וכנ"ל ורק הושמחת והבערתי הקודש הם המלמדים אותנו דין הביעור ואיסור לאונן

ובזה יתורץ לן בטוב טעם קושית רבעת"ו הנ"ל דכל זה שאנו למדין ביכורים ממעשר הוא רק בהא דאפיק רחמנ' בהדיא מדין תרומ' משא"כ לגבי נכסי כהן הלא אין לנו בהדיא שום לימוד בזה דניפוק לן רחמנא מדין תרומ' וא"כ איך נלמוד ממעשר בוודאי אינו רק בההקישא והלא לא אתי הקישא ועקר לקרא דתרומה קריא רחמנא ובאופן דברינו הנ"ל יש ליישב קצת דברי תלמודן בקדושין (כ"ד ב') דאיתא התם ה"ר בכולם עבד יוצא בהם לחירות [בכל הכ"ד ראשי איברים] וצריך גט שחרור דברי ר' שמעון ר"מ אומר אינו צריך וכו' וקאמר תלמודן מ"ט דר"ש יליף שלוח שלוח מאשה מה אשה בשטר אף עבד נמי בשטר ור"מ אי כתב חפשי לבסוף כדקאמרת השתא דכתב לחפשי ישלחנו הוה לי' חפשי מעיקרא [ופירש"י וכי אתא ישלחנו לשאר ראשי אברים אתא ע"ש] ויש לדקדק מדוע לא אמרי' בד' ר"ש גז"ש דלה המפורסם בש"ס ונשאלתי ע"ז עוד שאלו מה יעשה ר"מ בגז"ש דשלוח שלוח ולומר כדעת רבעת"ו ז"ל דשבת (צ"ז א') ד"ה גז"ש דחוק הדבר. ותרצנו בפשיטות כדברינו דר"מ סבר לא אתא גז"ש ועקר לקרא וכיון דכתיב לחפשי תחלה והוי לי' חפשי מעיקרא ומוכרח כן פשט הכתוב. לכן לא שם ר"מ ללבבו גז"ש דר"ש ובאמת גם ר"ש לא יפלוג על סברת ר"ע הנ"ל דלא אתי גז"ש ועקר לקרא ובפרט אשר לדברינו הנ"ל נחית ר"ש בעצמו לזה רק אמרנו דר"ש סבר אהני גז"ש ואהני קרא דקרא יהני לן היכא דיוצא בשן ועין התם לא צריך גט שחרור כלל וכדעת ריב"א בתוס' שם ד"ה הואיל וז"ל וריב"א פירש דוודאי שן ועין דכתיב בהדיא דקרא ועלייהו כתיב לחפשי ישלחנו דמשמע חפשי מעיקרא ובהא פשיטא ליה דלא גמר שילוח מאשה ולכן אין צריך גט שיחרור וכו' ע"כ ולכן נקטי תלמודן גז"ש דשילוח שילוח ולא הגז"ש דלה לה דוודאי לא אתי גז"ש דלה לה ועקר לקרא (נוסף לזה נאמר דלא ניחא לתלמודן גז"ש דלה לה דלא גמרינן גז"ש זו רק לשחרור הגט ודיניו ולא לדיני העבד מתי צריך גט שחרור ואימתי לא צריך וכאשר מצאנו ברבינו הרשב"א ז"ל דכתב בגיטין ל"ח על הא דאמר שמואל התם המפקיר עבדו יוצא לחירו וא"צ ג"ש וז"ל אף דגט שחרור מגט אשה ילפינן מגז"ש דלה לה ואשה אינה מתגרשת בהפקר קסבר שמואל דשחרור גט ודיניו ילפינן לה מאשה אבל דיני עבד לא ילפינן וכו' דהא אשה אינה יוצאה בכסף ועבד נפיק בכסף וכו' ע"כ וכיון דלא ילפינן גבי הפקר דצריך גט שחרור מגז"ש דלה לה המפורסם משום דאשה אינה יוצאה בהפקר ואיך נלמוד ממנה כ"כ הכא נאמר הלא אשה אינה יוצאה בשן ועין ואיך נלמוד הגז"ש דלה לה ממנה ודברי רבינו הרשב"א לבד די לתירוץ על קושית השואל הנ"ל אך גם דברינו הנ"ל מועילים משום דלא אתי גז"ש ועקר לקרא] אבל השת' תלמודן דשילוח שילוח שפיר. דההלכה דעבד יוצא בראשי אברים יוצא לן משו דכתיב ישלחנו [בתלמודן שם] ועל הישלחנו הלזה בעצמו אית לן גז"ש וודאי א"כ יש לן ללמדו דהיכא שיוצא בשאר ראשי אברים יצטרך גט שחרור ואהני גז"ש לזה וקרא מהני היכא דיוצא בשן ועין וכריב"א הנ"ל ופשוטי' דברינו בעזה"ש. ולדעת ר"ת שבתוספות ד"ה הנ"ל בוודאי לא יתחיל קושיית השואל כיון דדעת ר"ת דהגט שחרור הוי רק דרבנן אין להקשות מה יעשה ר"מ בהגז"ש כיון דאינה גז"ש כלל ואולי באמת דעת ר"ת דלא סבר לה לגז"ש אמיתית הוא כהנ"ל דלא אתי גז"ש ואפיק לקרא ולכן נקט ג"כ תלמודן הגז"ש דשילוח שילוח לגלות לן דאיננה גז"ש גמורה דאם ינקוט גז"ש דלה לה נסבור דגז"ש גמורה הוא כבכל הש"ס ויש להאריך עוד בזה

[אמרינן בכמה מקומות בש"ס ומהם תחילת יבמות ונדרים איידי דאתא מדרשא חביבא לי' ואמרו במתניתין חגיגה י' א' דהלכות מעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות. לכן בחרנו מספר עבודה לדבר בהלכות מעילה]

בספר שמיני הוא ספר עבודה פרק ז' מהלכות מעילה ה"י כתב רבינו וז"ל הפקידן [היינו הגזבר] אצל שולחני או אצל חנווני ולא היו קשורין קשר משונה הואיל ויש לו רשות להשתמש בהן שניהם פטורין וכו' ע"כ ותמה הר"י קורקוס ז"ל על רבינו דדבריו הם היפך ברייתא מפורשת והובא במציעא בהמפקיד (ד' מ"ג) דהגזבר חייבי ותירץ דדעת רבינו ז"ל דמתניתין דמעילה כ'. דאיתא התם נתן לבלן אעפ"י שלא רחץ מעל שהוא אומר לו הרי המרחץ פתוח לפניך הכנס ורחוץ. וכן ברייתא המובא במציעא מ"ח נתנה לספר או לספן או לכל בעלי אומנות לא מעל עד דמשיך פליגי על ברייתא הנ"ל דמעל הגזבר דהלא גם המה יש להם רשות להוציא המעות ואפילו הכי לא מעלו עד דמשיך לבד בבלן משום דהמרחץ פתוח ולא חסר משיכה עיין שם עוד בדבריו המובא בכסף משנה שהאריך אבל באמת כמה מהדוחק איתא בזה דבסברה כזו יחלוק רבינו הגדול על ברייתא מפורשת שהביאה ר"נ לפרוך ממנה על רב הונא והלא באמת רבעת"ו סברי בפשיטות דאין לו להשתמש בהמעות כל זמן שלא נגמר המקח וכמעט פשוט הדבר לחלק ביניהם דבשלמא היכא שהפקיד אצלו מעות מותרין והנפקד עביד עמו טובה שמקבל פקדונו בזה אמדו רבנן דעתו דמתרצה שהנפקד ישתמש בהם אבל גבי לוקח ומוכר או ספר וכדומה איזה טובה השיגו עד שעבור זה יתרצה שחבירו ישתמש בהם אף אם לא יוגמר המקח וודאי אין רצונו שישתמש בהם רק כאשר יגמור המקח בשלימו' וא"כ איך בסברה מועטת יסתור רבינו בריית' מפורשת הנ"ל אתמהה: