יד שלמה )רמב"ם( כא

הקידושין נאסרו שתיהן אבל חייבי לאוין איסור הביאה לא באה ע"י הקידושין שהרי מקודם לכן נאסרו בביאה עכ"ל, ומעתה בכה"ג אם נאמר דאסור לכונסה הרי הוי קידושין שלא נמסרו לביאה דמשום הקידושין ע"י ביאה נאסרה עליו דקודם הקידושין הותרה ע"י קידושי כסף או שטר ואיך מסיק משמי' דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה דלרבא לשיטתי' דקידושין שלא נמסרו לביאה ל"ה קידושין א"כ אפי' לא אי אמרינן דעתו אגמר ביאה מ"מ לא תפסו הקידושין בכהן גדול ומפשטות הש"ס משמע דרק משום דכל הבועל דעתו אגמר ביאה לזה לא תפסו בתרווייהו בכהן גדול ובהערה ופשטה ובלא"ה אין דבר זה מחוור דא"כ מאי השיב כל הבועל דעתו על גמר ביאה מה תשובה הוא זו על האיבעי' שלו אי תחילת ביאה הוי ביאה או לא בהך דדעתו אגמר ביאה דמ"מ אכתי האיבעי' במקומו בהערה לחוד וכמו שכתבנו גם בדברי התוס' שם יש לדקדק דקשיא להו מהבא על יבמתו שהאשה נקנית בהעראה וכו' דממ"נ אי ס"ל להתוס' דכוונת האיבעי' הוא אי תחילת ביאה הוי ביאה או לא קשה כנ"ל ואי ס"ל להתוס' דהכוונה הוא אם דעתו על גמר ביאה או לא א"כ ע"כ הא פשיטא להו דבהעראה קניא א"כ הו"ל להקשות מדברי הש"ס גופי' דמוכח דהעראה קונה מדאיבעי' לי' רק אי דעתו על גמר ביאה או לא עכ"פ הא מוכח דתחילת ביאה קונה ואיך מסיק דדעתו אגמר ביאה להס"ד של התוס' בקושייתם כיון דאם בעי לי' אי דעתו אגמר ביאה ע"כ דביאה עכ"פ הוי גם בתחילת ביאה ולענין מה הוי ביאה ועל כרחך בהעראה לחוד א"כ מאי קשיא להו. והנראה בביאור דבריהם הוא דקשיא להו דודאי ס"ל דאם בעי' לי' אי תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ודאי דהאיבעי' הוא אי דעתו על גמר ביאה או לא ורק אפילו בהעראה לחוד מ"מ הוי ס"ל כשיטת הריב"ם שהוא דוקא במפרש אבל בסתם אף שהערה אמרינן דדעתו על גמר ביאה והדר בי' ומ"מ הוי דחיקא להו לאוקמי להך דהבא על יבמתו דאיירי בפי' להדיא דסתימת הש"ס משמע דגם בסתם העראה קונה ולזה תירצו בשם הרשב"א דדוקא בגמר דעתו על גמר ביאה אבל בהעראה לא והראי' ממה דקאמר כל הבועל ולא קאמר כל המערה והריב"ם מפרש לההוא דהבא על יבמתו דאיירי בפירש בהדיא ולית לן במאי דסתמא נקט כלענ"ד בביאור דבריהם אכן אכתי פש גבן לתרוצי מאי דאמר כל הבועל דעתו אגמר ביאה. ומ"ש דדעתו של קנין על גמר ביאה משום דא"א עושה בעילתו ב"ז ליתא כמו שכתבנו לעיל בשם הרשב"א שבהכרח אנו צריכין לדברי הרשב"א כמ"ש לעיל. ולכן הנלענ"ד בזה הוא דודאי אנן הכי קאמרינן כיון שדעתו עכ"פ לגמור ביאתו א"כ לכאורה הוי תחילת ביאה ביאת זנות כיון שדעתו לגמור ביאתו. אך דאדרבה מכח קושי' יותר הקושיא חזקה דמנ"ל דדעתו על גמר ביאה כיון דאין עושה בעילתו בעילת זנות ע"כ דעתו דהקנין יהא בתחילת ביאה וא"כ שפיר רשאי לגמור, אך ז"א דאם נימא דכל הבועל יהא דעתו על תחילת ביאה א"כ קרא דקיחה דילפינן מינה דאשה נקנית בהעראה למה לי הלא ע"כ אי אפשר שיהא הקנין רק בתחילת ביאה דאל"כ הוי בעילתו ב"ז והאיך אמרה תורה ובעלה שנקנית בביאה ואין לומר דזה מתורת תנאי אם וגמור ביאתו כמו שראיתי למי שהרגיש בזה ודחה דלא מהני בביאה לאחר ל' יום ובמעכשיו ג"כ לא יעו"ש, דבלא"ה לא אתינן עלה מתורת תנאי דהוי התנאי והמעשה בד"א ולפמ"ש התוס' בקידושין שם דף ו' ע"ב בד"ה לא החזירו שהקשו ג"כ מתנאי ומעשה בד"א. ותירצו דס"ל לרבא ע"מ כמעכשיו יעו"ש א"כ גם הכא ניחא דגם הכא אין התנאי סותר המעשה ולפי מה שתירצו עוד דרבא פליג על ראב"א בגיטין ודאי ניחא עכ"פ כיון דהך דכל הבועל דעתו על גמר ביאה רבא הוא מרא דשמעתא ורבא לשיטתי' שם באתרוג יעו"ש ולפי מה שכתבנו כיון דדעתו לגמור ביאתו לא חשיב תחילת ביאה ב"ז אכתי קשיא מה שהקשינו מנ"ל הא דדעתו שהקנין יהא בגמר ביאה, ולכן הנראה בזה דודאי הכא מטעם תנאי אם הוא ומאי שהקשה הר"ב הנ"ל דהא הוי כאומר משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' דלא קנה וא"כ ה"נ בביאה ולא דמי לכסף שצריכה להחזיר הכסף לסוף ל' אם חוזרת יעו"ש לענ"ד לק"מ דודאי התם כל שמקדש בביאה א"כ בשעת הקידושין ליתא להך ביאה ובמאי תתקדש משא"כ הכא כל שאומר התקדשי לי בביאה א"כ כיון דאמרינן דהכונה על תנאי אם הוא דאם יגמור ביאתו א"כ גם בשעת חלות הקידושין איתא להך ביאה שהוא גמר ביאה וכבר כתבנו במק"א בדברי הרמב"ם פ"ח מה"ג דכל תנאי שהוא באם מתחיל מהשתא ואינו גומר רק בקיום התנאי ומ"מ בקידושין מצית לחזור במשך הזמן חלות הקידושין עד הגמר א"כ גם הכא הוי בתנאי אם יגמור ביאתו דא"כ מתחיל מתחילת ביאה וגומר בגמר הביאה ומ"מ מצית לחזור בנתים כנלע"ד ודוק היטב

שם ברמב"ם הלכה ו' כלל חרופתי עם שאר לישני דברירי וכבר תמהו עליו כל חכמי לב ונלאו למצוא מקום ליישב דבריו אל נכון והנלענ"ד בישוב דברי הרמב"ם ז"ל הוא כמו שאבאר בס"ד דודאי יש לדקדק בש"ס דקאמר אלא האומר חרופתי מקודשת שנאמר והיא שפחה נחרפת לאיש ועוד ביהודה קורין לארוסה חרופה ופריך ויהודה ועוד לקרא ויש לדקדק דילמא כוונת הברייתא דהאומר חרופתי מקודשת משום שנאמר והיא שפחה נחרפת לאיש ואפילו את' ל דקרא מיירי בשפחה כנענית שאין קידושין תופסין בה מ"מ עכ"פ ביהודה שקורין לארוסה חרופה עכ"פ מקודשת ולזה ס"ל להרמב"ם ז"ל דבאמת זהו כוונת הש"ס אלא ה"ק האומר חרופה ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה, והיינו דכוונת הש"ס לתרוצי הקושיא דיהודה ועוד לקרא ואהא קאמר דכוונת הש"ס דאפילו את"ל דמיירי בשפחה כנענית מ"מ עכ""פ ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה אך באמת דקיי"ל כמ"ד חצי' שפחה וחצי' ב"ח המאורסת לעבד עברי א"כ שפיר מקודשת בכ"מ משום קרא דשפחה נחרפת לאיש דזהו כוונת הברייתא האומר חרופתי מקודשת שנאמר והיא שפחה נחרפת לאיש ומעתה הרמב"ם דפסק כמ"ד בחציה שפחה