יד רמה על סנהדרין עט.

ודייקינן בגמרא רבי שמעון אהייא אילימא אסיפא נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן ומת חייב וקאמר ר"ש אפי' נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור מאי אפי' נתכוון להרוג את זה דמשמע דרבותא קמ"ל במילתא אחריתי דלא איירי בה ת"ק ועדיפא מינה הא תנא קמא נמי בנתכוון להרוג את זה והרג את זה קא מיירי והאי רבי שמעון פוטר מיבעי ליה דמשמע אההיא מילתא גופה דאיירי בה ת"ק אלא ארישא קאי נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם כו' פטור הא נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ר"ש אומר אפי' נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ובדין הוא דהוה ליה לאיפלוגי עליה ברישא דמתני' לאלתר אלא נטר' ליה לת"ק דמסיים לה למילתיה והדר מיפליג עילויה והאי דלא קתני ר"ש פוטר דמשמע אסופה דנתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן ומת משום דאי תנא ר"ש פוטר סד"א דאכולהו קאי אפי' אנתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו ומת קמ"ל דר"ש בההיא אודויי אודי דחייב וכי קא מפליג גבי נתכוון להרוג את זה והרג את זה:

ואמרינן פשיטא לן דקאי ראובן ושמעון ואמר אנא לראובן קא מיכוונא לשמעון לא מיכוונא היינו פלוגתא דרבנן ור"ש אלא היכא דאמר לחד מינייהו קא מיכוונא לר"ש מאי מי אמרי' כיון דמחייה לחד מינייהו הוה ליה כמאן דאיכוון ליה לחודיה מעיקרא דלחד מינייהו איכוון והא מחייה לחד מינייהו או דילמא כיון דאלו מחייה לאידך ושביק ליה להאי הוה ניחא ליה דהא לא ניחא ליה למקטל אלא חד מינייהו השתא נמי דמחייה להאי לאו כמאן דאתכוון ליה דמי וכן אם נתכוון לאחר והכהו אלא שהיה סבור שראובן הוא ונמצא שמעון מאי מי אמרינן הרי נתכוון לגוף זה והכהו או דילמא כיון דלהאי גברא מיהת לא איכוון פטור. ופשטינן להו לתרווייהו מיהא דתניא רבי שמעון אומר עד שיאמר לפלוני אני מתכוין אבל נתכוון לאחד משנים לא ומדבעי עד שיאמר לפלוני אני מתכוין משמע דבעי איכווני לההוא גברא דקא קטיל דפלוני שמא דגברא משמע ולאו שמא דגופא. מאי טעמא דר' שמעון אמר קרא וארב לו קרא יתירא הוא דהו"ל למכתב וכי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו כו' וארב לו למה לי לומר לך עד שיתכוין לו. ורבנן האי וארב לו מאי עבדי ליה אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגאו לתוך חבורה של בני אדם מהן כותים ומהן ישראל ונתכוון להרוג את ישראל והתרו בו אל תזרוק שבן ברית הוא ותהרג עליו ואמר ע"מ כן אני עושה וזרק לתוך החבורה והכה את אחד מהן ומת ואין ידוע אם כותי הרג אם ישראל הרג שפטור והכי משמע להו לרבנן וארב לו דלאו ליחודי כוונה הוא דאתא אלא ליחודי מעשה עד שיודע את מי הרג אם ישראל הוא אם לאו.

ודייקינן היכי דמי אילימא דאיכא תשעה כותים וישראל אחד ביניהם תיפוק לי דרובא כותים נינהו ואיכא למיזל בתר רובא ואימור כותי הרג ופטור ואפי' פלגא כותים ופלגא ישראל ספק נפשות להקל דמספקא לא קטלינן ומהדרינן לא צריכא דאיכא ט' ישראל וכותי אחד ביניהן מהו דתימא ליזיל בתר רובא ואימור ישראל הרג ולקטליה איצטריך קרא למפטריה דהוה ליה כותי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והוה ליה ספק נפשות (ספק נפשות) להקל וכל היכא דאמרי' דכל קבוע כמחצה ע"מ דמי מהכא נפקא לן. ואית דמפרשי פרט לזורק אבן לגאו והרג את ישראל דמצי למימר לכותים קא מיכוונא לישראל לא קא מיכוונא ולאו מילתא היא מכמה אנפי חדא דאפי' ר"ש לא פליג ארבנן אלא היכא דלא גלי אדעתיה מעיקרא דלהאי גברא דקטליה קא מיכוין אבל היכא דגלי אדעתיה מעיקרא דלהאי גברא דקטליה קמכוין דהא אתרו ביה אל תהרגנו שבן ברית הוא ותהרג עליו וקביל עליה התראה תו לא מצי למימר להאיך אחרינא איכווני ותוב אי משום כונה מה לי ישראל וכותי אפי' ישראל ובהמה נמי ותו מאי איריא משום דהוי כותי קבוע אפי' כי לא הוי קבוע נמי (והא) [ותו] דמתמהינן תיפוק לי דרובא כותים נינהו אטו משום דרובא כותים נינהו איכא למימר דלכותים איכוון לישראל לא איכוון הא לא אשכחן דמפלגי רבנן בין רובא למיעוטא אלא היכא דמשכחינן מדעם ולא ידעינן מהיכא נינהו דאיכא לאחזוקי דמרובא הוא דפריש אבל לענין כונה כי האי גונא לא שייך למימר דכי איכוון לרובא איכוון:

ודייקינן בשלמא לרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג א"ז חייב היינו דכתיב וכי ינצו אנשים וא"ר אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר שמתכוונין להמית [זה] את זה דכתיב ונתת נפש ואי לא נתכוון להמית אמאי מיקטיל אלא לאו בשנתכוון להמיתו וכתיב אם אסון יהיה ונתת נפש כו' הרי אנשים הללו לא נתכוונו אלא להמית זא"ז וכשנגפו את האשה ומתה חייבים אע"פ שלא נתכוונו לאשה והאי ונגפו נגף אחד מהם קאמר רחמנא אבל נגפו שניהם פטורין דהו"ל כהכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות אלא לר"ש האי ונתת נפש מאי עביד ליה ומפרקינן מוקי ליה לממון שמשלם דמי האשה ליורשיה דיליף נתינה נתינה כתיב הכא ונתת נפש וכתיב התם ונתן בפלילים מה להלן ממון אף כאן ממון: