יד רמה על סנהדרין עה.

אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינה חלודה כלומר נטמטם לבו מרוב החשק שסבבו באו ושאלו לרופאים כו' ואיבעיא לן ולנסבה מנסב ומהדרינן לא מיתבא דעתיה דאמר רבי יצחק מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה כלומר שאין יצרו של אדם מתאוה אלא לדבר עבירה וצד פורענות הוא שבא לעולם. ויש אומרים מיום שחרב בית המקדש תשות כח ביאה מדאגם הרבות ואין רוח קמה להיות תאב לאשתו לפיכך ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה שהיצר הרע תוקפן ומרבה תאותן שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם גבי דבר עבירה כתיב במשלי ודרך משל הוא ויש אומרים לחם סתרים כמו כי אם הלחם אשר הוא אוכל לאו מילתא היא דהתם לאו איתתיה קאמר (דלא) [דהא] בלחם ממש קאי והכי קאמר ולא ידע *אתי מאומה כלומר מתוך שהאמינני על ממונו לא ידע אתי מאומה אינו יודע מאומה מכל ממוניה כי אם הלחם אשר הוא אוכל כשאני נותן את הלחם לפניו יודע בלבו שיש לו לחם לאכול תדע דקראי מוכחי דהכי קאמר דכתיב *מקמי הכי הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי:

פרק תשיעי

כיון דסליק מבן סורר ומורה וסיימניהו לכולהו נסקלין דפתח בהו ברישא ד' מיתות הדר לפרושי נשרפין דתני לה בתר סקילה וגרעא מיניה פורתא והיינו דקתני אלו הן הנשרפין הבא על אשה ובתה דכתיב באש ישרפו אותו ואתהן ובגמרא מפרש אמאי קתני לישנא דאשה ובתה ולא קתני אשה שנשא בתה. ובת כהן נשואה שזינתה בשריפה אבל בועלה לאו בשריפה הוא כדמפרש בסוף פרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין צ'.). יש בכלל אשה ובתה לענין חיוב שריפה קאי דעיקר שריפה באשה ובתה כתיבא דכתיב איש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו כו' ואשה ואמה היינו אשה ובתה [והנך] מדרשא אתיאן כדמפרש בגמרא לקמן וה"ק יש בכלל חיוב האמור באשה ובתה. בתו ובת בתו ובת בנו וכולהו מאנוסתו דאי מאשתו היינו בת אשתו ובת בתה ובת בנה אלא לאו מאנוסתו ובגמרא יליף לה לקמן בין לאיסורא בין לשריפה. בת אשתו ובת בתה ובת בנה ובת אשתו ובת בנה ובת בתה שהיו לה מאחר דאי מיניה היינו בתו ובת בתו ובת בנו. חמותו ואם חמותו ואם חמיו. ובגמרא מפרש היכי ילפי כולהו מאשה ובתה בין לאיסורא בין לשריפה:

ודייקינן בגמרא הבא על אשה שנשא בתה לא קתני דמשמע שבא על האם בלבד דכי קא מיחייב אאמא בלחוד קא מיחייב והיינו חמותו אלא הבא על אשה ובתה קתני דמשמע דבא על שתיהן ומשמע נמי דכי קא מיחייב אביאה דתרוייהו קא מיחייב דאי אביאה דחדא מינייהו ותו לא למה לי לאיירויי כשבא על שתיהן אי לשווייה לחדא אשתו על ידי ביאה ולחיוביה אביאה דאידך אי משום בת אשה הא לאו בביאה תליא מילתא אלא בנישואין תליא מילתא ואפשר לנשואין בלא ביאה ולשמעינן הבא על אשה שנשא בתה כדאמרן ואי בביאה גרידתא קאי לא מיתסר בקרובות דילה דהא תנן (יבמות צ"ז.) נושאין על האנוסה ועל המפותה אלא על כרחיך כי איירי כשבא על שתיהן לאשמועינן דמיחייב אביאה דכל חדא מינייהו אלמא באשה ובתה דקיימי עליה תרוייהו באיסורא קא מיירי ומאן נינהי חמותו ואם חמותו וקתני יש בכלל אשה ובתה ובתו כו' מכלל דהני דתני ברישא כתיבא בהו שריפה בהדיא והנך מדרשא אתיאן אלמא קרא דכי יקח איש אשה ואת אמה בחמותו ואם חמותו קא מיירי. הניחא לאביי דאמר לקמן גבי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא משמעות דורשין איכא בינייהו כלומר דכולי עלמא חמותו ואם חמותו בשריפה מיהו ר' ישמעאל משמע ליה למדרשיה לקרא בחמותו ותו לא ומאי ואתהן את אחת מהן ואם חמותו אתיא ליה מדרשא ורבי עקיבא סבר אותו ואת שתיהן ואם חמותו הכא כתיבא מתניתין דהכא מני רבי עקיבא היא דאמר חמותו ואם חמותו בהדיא כתיבי אלא לרבא דאמר חמות לאחר מיתת אשתו איכא בינייהו רבי ישמעאל סבר אותו ואת אחת מהן אע"ג דליתא לאשתו מיחייב אחמותו ורבי עקיבא סבר אותו ואת שתיהן כלומר לא מיחייב עד דאיתנהו לתרוייהו בחיי' אבל אם חמותו בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא לא כתיבא בהדיא מתניתין דקתני הבא על אשה ובתה אלמא חמותו ואם חמותו תרוייהו בהדיא כתיבן מני לא רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא ומפרקינן אמר לך רבא תני הבא על אשה שנשא בתה והיינו חמותו ומתני' דברי הכל היא:

פיסקא יש בכלל אשה ובתה כו' והשתא קשיא לן בין לאביי בין לרבא מכדי כי קאתי השתא לפרושי הנך דאתיאן מדרשא דלא איירי בהן ברישא קא אתי אם כן אמאי אצטריך למתנא חמותו ואם חמותו לאביי היינו אשה ובתה לרבא חמותו היינו אשה שנשא בתה דאיירי בה רישא ותו הנך מכתב כתיבן בהדיא ואמאי תני להו בהדי הני דאתיאן מדרשא ופשטינן לאביי איידי דקא בעי למתנא אם חמיו דאתיא מדרשא תני נמי חמותו ואם חמותו דדמיא להו אע"ג דכתיבא בהדיא לרבא איידי דבעי מיתנא אם חמיו ואם חמותו תנא נמי חמותו.

ואמרי' מנא הני מילי דהבא על בתו בשריפה דתנו רבנן אשה ואמה אין לי אלא אשה ואמה בתה ובת בתה ובת בנה מנין נאמר כאן זמה ונאמר להלן ערות אשה ובתה לא תגלה כו' זמה היא מה להלן באזהרה בתה ובת בתה ובת בנה אף כאן בשריפה בתה ובת בתה ובת בנה.

מנין לעשות זכרים כנקבות כו'. ודייקינן מאי זכרים כנקבות אילימא בת בנה כבת בתה בהדי הדדי קא אתיאן מחד קרא אלא אם חמיו כאם חמותו השתא אם חמותו אכתי לא קיימא ליה לתנא לא לאיסורא ולא ולא לשריפה אם חמיו מהדר עלה לשווייה כאם חמותו. ואסקה אביי ה"ק הרי למדנו שאר הבא מן הנקבות כלומר מן הנשים כגון בת אשתו ובת בתה ובת בנה מנין לעשות שאר הבא מן הזכרים כלומר מן הבעלים לחייב את הבעל שריפה על שאר הבא ממנו כגון בתו ובת בתו ובת בנו כשאר הבא מאשתו ואבתו ובת בתו ובת בנו מאנוסתו קא מהדר דאי מן הנישואין היינו בת אשתו בת בתה ובת בנה ומהתם נמי לא אתיא לי דאישות כתיבא בהו דכתיב ערות אשה ובתה ובאשה על ידי קידושין משמע והכי מוקים לה ביבמות דגרסי' התם בפרק נושאין על האנוסה דרבא רמי כתיב ערות בת בנך או בת בתך הא בת בנה ובת בתה דידה דלא ילדה ממך גלי וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה דמשמע בין שילדה לך בין שילדה לאיש אחר ומסיק לא קשיא כאן באונסין כאן בנישואין אם אנוסתך היא והוא הדין למפותה אי אתה מוזהר על בתה אלא אם כן נולדה ממך ואם אשתך היא אתה מוזהר על בתה אפי' מאיש אחר וכיון דקרא דאשה ובתה מן הנישואין קאי אצטריך השתא למידק אבתו מאנוסתו מנין שהיא בשריפה וקא מסיק נאמר כאן באשה ואמה זמה ונאמר להלן באשה ובתה זמה: