יד רמה על סנהדרין סה:

ת"ר בעל אוב זה המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו של אדם שהעלהו כלומר שמעלהו על ידי כשפים ויושב לו מבין הפרקים ומדבר ידעוני כו'. מתיבי והיה כאוב מארץ קולך מאי לאו דמשתעי כי אורחיה מגו קבריה והיינו דכתיב מארץ שמתוך שמדבר מתחת הארץ קולו נמוך ומפרקינן לא דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי והכי קאמר והיה כאוב שעולה מארץ קולך אי בעי תימא ה"ק והיה קולך מארץ כאוב. ת"ש ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מן הארץ מאי לאו דמשתעי כי אורחיה ממקום שהוא עומד בו ודחי לא דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי:

תנו רבנן בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת שמוטלת לפניו על הארץ שניהם בכלל בעל אוב הן מה בין מעלה בזכורו לנשאל בגולגולת מעלה בזכורו אינו עולה כדרכו מן הקבר אלא עולה ראשו למטה ורגליו למעלה ואינו עולה בשבת נשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת. ומתמהינן נשאל בגולגולת מאי עולה איכא הא קמיה מנחא אלא אימא עונה כדרכו ועונה בשבת. עונה כדרכו ולא צריך למיתב בין הפרקים. ועונה בשבת. ואיכא למימר נמי דהאיך אינו עולה דקתני גבי מעלה בזכורו אינו עונה קאמר אינו עונה כדרכו אלא עד דיתיב בין הפרקים ואינו עונה בשבת וה"ה נמי דאינו עולה בשבת ואיכא למימר דרישא אינו עולה דוקא קאמר וסיפא אינו עונה. וזו שאלה כו' מה היום מיומים שבת היתה וקאמר ליה מה נשתנה יום זה שאתם מכבדים אותו משאר ימות השבוע. א"ל רבי עקיבא ומה גבר מגוברין. מה נשתנה איש כמוך להיות מכובד יתר משאר אנשים. אמר ליה דמרי צבי לפי שאדוני חפץ לכבדני. אמר ליה רבי עקיבא שבת נמי דמרי צבי הקב"ה חפץ לכבדה. אמר ליה הכי קאמינא מכדי כי כתיב באורייתא שם שבת בעלמא מי יימר דהאידנא הוי דילמא חד משאר יומי דלא חשביתו ליה שבת איהו הוי שבת והאי דחשביתו ליה שבת הוא ניהו דהוי חולא. אמר ליה נהר סמבטיון יוכיח ששוטף והולך בשאר ימי השבוע והוא נח ושוקט בשבת. בעל אוב יוכיח שהאוב עולה בשאר ימי השבוע ואין עולה לו בשבת. קבר אביו של טורנוסרופוס יוכיח שמעלה עשן בשאר ימי השבוע ואין מעלה עשן בשבת לפי שבשבת פושעי גהינם שובתין ואינן נידונין עד מוצאי שבת. אמר ליה ביזיתו ביישתו קללתו שאמרת שהוא נידון בגיהנם. ודייקינן היינו ודורש אל המתים והיינו שואל אוב דהא אמרת דבעל אוב היינו מעלה בזכורו ונשאל בגולגולת ומפרקינן דורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה רוחות המתים שנלוין עליו ומגידין לו מה ששואל להם. ויש אומרים שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו ולא נהיר דאם כן מאי דורש אל המתים איכא. וכשהיה רבי עקיבא מגיע למקרא הזה היה בוכה ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח הטומאה שורה עליו רוח הטומאה דהא לא אזהר רחמנא דלא לידרוש אלא אמידי דאית ביה ממש תדע דאמר (לקמן סנהדרין ק"א.) שדי שמן מותר לשאול בהן בשבת מפני שהן מכזבין. המרעיב עצמו ושרוי בתענית כדי שתשרה עליו רוח טהרה רוח הקדש עאכ"ו שהדין נותן שתשרה עליו רוח טהרה דקי"ל (יומא ל"ח:) בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו הא למדת שרוח טהרה קרובה מרוח הטומאה שהרי מסייעין אותו לבא ליטהר ואין מסייעין לבא ליטמא אבל מה אעשה כו'. ויש אומרים על אחת כמה וכמה שתשרה עליו רוח טהרה דהא מדת טובה מרובה ממדת פורענות. ולאו מילתא היא דכי אמרינן הכי לגבי שכר וגבי עונש אבל לגבי עבירה וזכות לא אמרינן הכי ומי שרוח טומאה או טהרה שורה עליו אכתי לא עונש איכא ולא שכר איכא:

אמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא אלו רצו צדיקים שהן מנוקין מכל עון לברות עולם היו בורין שעל ידי זכותן היה המקום מקיים גזירותם שנאמר כי אם עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהיכם הא אלו לא היו להן עונות אין כאן הבדלה בין עבד לרבו אלא הרב מקיים גזרותיו של עבד כשל עצמו מעשה דרבה בר נחמני דברא גברא יש אומרים על ידי ספר יצירה שמלמדו צירוף אותיות של שם ואנן מסיימין בה דלא סלקא הא מילתא אלא לצדיקי כדאמרי' לעיל ד"א באחוזת עינים ואינו נראה שאין אחיזת עינים והנאחז מועלת אלא בזמן שהאוחז והנאחז מצויין כאחד והכא אשכחן דשדריה לקמיה דר' זירא ותו מאי תוב לעפרך דקאמר ליה. הוה קא משתעי ר' זירא בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה לפי שלא נסתייע רבה מן השמים לתת דעת לדבר אמר ליה דמן חבריא את מן הברואים על ידי החברים אתה זיל תוב לעפריך. רבי חנינא ורב הושעיא כל מעלי שבתא הוו יתבי ועסקי בהלכות יצירה איברו להו עגלא תליתאה נברא להן עגל גדול כבן שלש שנים ואכלוהו האי מעשה נמי על ידי צירוף אותיות של שם הוה שהיו מצרפין את האותיות להתלמד ומתוך כך נברא להן עגל א' שהיה ראוי להתבראות על ידי האותיות שהזכירו. ויש אומרים דהוו מברו להו דבי נשואה עגלא תליתאה ואכלי ליה מלשון להברות את דוד (שמואל ב ג׳:ל״ה) והאי פירושא אי לאו דתאלי באשלא רבא לא הוה טרחי' למכתביה דהא ודאי מדאייתינן ליה להאי מעשה גבי מילתא דרבא דאמר אי בעו צדיקי ברו עלמא ש"מ דתרווייהו חד טעמא נינהו. ותו דאי אמרת דהאי איברו להו לשון איברי הוא למה לי לאשמועינן דהוו עסקי בהלכות יצירה. ותו דהא בהדיא אמרינן לקמן (סנהדרין ס"ז:) הלכות כשפים כהלכות שבת יש מהם בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה ואמרינן מותר לכתחילה כדרב חנינא ורב הושעיא אלמא מעשה דרב חנינא ורב הושעיא מעין כשפים הוה:

ת"ר מעונן רבי ישמעאל אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין. יש אומרים מעביר שכבת זרע משבעה בריות על עיניו ועושה כשפים ולאו מילתא היא דאם כן שבעה מיני שכבת זרע מיבעי ליה. אלא מסתברא דלישנא דזכור לא משמע אלא שמא דאבר גופיה איבעי תימא דכחול עיניה בשבעה מיני זכור כעין שכוחלין במכחול ואיבעי תימא דקלי להו ועביד להו כי כוחלא וכחיל בהו עיניה וחכמים אומרים זה האוחז את העינים לשון משל הוא שמראה לבני אדם כאלו הוא עושה פלא והוא אינו עושה כלום והרי הוא דומה כאלו אוחז את עיני בני אדם וסוגרן. ורבי ישמעאל ורבנן כולהו סבירא להו דמעונן מלשון עין הוא כלומר שעושה מעשה בעין ובהא פליגי רבי ישמעאל סבר בעיניה דידיה ורבנן סברי בדאחריתי ר' עקיבא אומר זה המחשב עתים ושעות כדרך שעושי' האצטגנינים דמשמע ליה מעונן לשון עונה כדכתיב כסותה ועונתה. היום יפה לצאת לדרך למחר יפה ליקח מקח לימודי ערבי שביעית חטים יפות למודי לשון דרכים ומנהגות כלומר מנהגי ערבי שביעית להיות חטים יפות. עקורי קטניות מהיות רעות. יש אומרים העוקר קטניות ואינו קוצרן שוב אינן מתליעות ואינן מרקיבות ולאו מילתא היא דאם כן מאי מחשב עתים ושעות איכא ותו עקורי קטניות מהיות רעות ניצולין מהיות רעות מיבעי ליה ולהאי סברא דיליה הכי הוה מיבעי ליה לפרושי שנים שקוטניותיהן עקורות ניצולין מהיות רעות. ואנו רגילין לפרש עקורי קטניות שנים שהן עקורי קטניות מהיות כלומר מלצמוח הרי הן רעות כלומר שנים שאין קטניות שבהן נקצרות אלא עוקרין אותן ומעכבין אותן מלהיות עוד שנים רעות הן כלומר סופן שחטיה רעות לפי שסימן זה רע הוא להן. ויש לפרש שנים שקטניותיהן עקורות הן מהיות חטים רעות מהיות בשו"א המ"ם ופת"ח הה"א ודג"ש היו"ד כדאמר התם (ע"א נ"ד:) כל שאתה מהיה אחריו הרי הוא כמוהו:

תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה לו מפיו כו' דברים הללו סימנים רעים הם בעיני המנחשים וכשמתחילים לעשות דבר או לצאת לדרך והן רואים אחד מסימנים הללו נמנעין מאותו דבר. היה בעל חובו בא ליפרע הימנו או שהיה אדם מקניטו והוא אומר לו אל תתחיל בי בכך ראש חדש הוא מוצאי שבת הוא כסבור שאם התחיל בו מר"ח או מתחילת השבוע בכך שכל החדש והשבוע יהיה נכשל בכך: