יד רמה על סנהדרין סב:

כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר הכי תנא ר' זכאי קמיה דר' יוחנן חומר בשבת משאר מצות שהשבת עשה שתים כו' ועלה קאמר ליה רבי יוחנן פוק תני לברא דאי הוה תני קמיה כדאמרינן זבח וקיטר וניסך אינו חייב אלא אחת לא הוה אמר ליה רבי יוחנן פוק תני לברא דסבירא ליה לר' יוחנן כר' אמי והשתא דייק אהא דרב שמואל בר' יהודה ומפרש לה:

אמר מר חומר בשבת מקשי' היכי דמי אילימא דעבד קצירה וטחינה שהן שתי שמות בהעלם אחד דכותא גבי שאר מצות דאכל חלב ודם בהעלם אחת הכא תרתי מיחייב והכא תרתי מיחייב ואמאי קתני מה שאין כן בשאר מצות אלא חומר בשבת היכא דעבד קצירה וקצירה כו' ומפרקינן אין הכי נמי והיינו דקאמר ליה רבי יוחנן פוק תני לברא ומתמהינן ומאי קושיא כלומר מאי קא קשיא ליה לר' יוחנן דאמר פוק תני לברא דאלמא לא מיתוקם ליה מימריה דר' זכאי כלל ודילמא לעולם אימא לך חומר בשבת היכא דעבד קצירה וטחינה בהעלם אחד דחייב שתים ומה שאין כן בשאר מצות דקתני אתאן לע"ג כדר"א דא"ר אמי זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת דנפקא ליה לקמן מלא תעבדם הכתוב עשאן כולן עבודה אחת ולהכי לא חשיב לה להשתחואה בהדייהו דכי ערבינהו קרא לכולהו עבודות הני מילי בשאר עבודות לבד מהשתחואה כדמפרש קרא בהדיא לא תשתחוה להם ולא תעבדם אלמא בעבודה דלאו השתחואה קמיירי אבל השתחואה מיחייב עלה באפי נפשה דקסבר ר"א יצתה השתחואה לידון בעצמה ולא ללמד על הכלל כולו דהא מעוקרא לאו בכלל לא תעבדם הואי כדברירנא ועוד דאם כן מ"ם דלא תעבדם שעשאתן לכולן עבודה אחת מאי אהני לי. ומפרקינן לא מיתוק' ליה האי שאר מצות בע"ג דקתני סופא חומר בשאר מצות ששאר מצות שוגג בלא מתכוון שלא נתכוון לעשות אותה ועלתה בידו חייב משא"כ בשבת שאם נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה אי אמרת בשלמא בשאר מצות דלאו ע"ג היינו דמשכחת לה דחייב כדלקמן אלא אי אמרת בע"ג היכי משכחת לה אי קסבר בית הכנסת הוא והשתחוה ונמצא בית ע"ג הרי לבו לשמים ואלא דחזא אנדרטא וסבר לאו ע"ג היא וסגיד לה אי קבלה עליה לאלוה מזיד הוא ואי לא קיבלה עליה לאלוה לאו כלום הוא אלא מתעסק בעלמא הוא אלא דפלחה מאהבה ומיראה כסבור מותר לעבוד מאהבה ומיראה אלא שיודע שיש ע"ג שעבודות הללו אסורות בה ומאי שוגג בלא מתכוין אית דאמרי שאין מתכוין לע"ג אלא לאהבת האיש וכן הא דסברינן לאוקומה לבסוף באומר מותר מוקמי לה בדידע דע"ג ופלח לה כסבור שאין ע"ג בתורה כלל וכיון דלא הוזכרה לו מעולם אין מתכוין קרי ליה. ולא מסתבר דלא קרינן בלא מתכוין אלא היכא דלא נתכוון לדבר זה אלא לאחר ולא נמצא הדבר כן אבל מתכוין לעבוד דבר זה לאהבת דבר אחר מ"מ כי היכי דאיכוון הכי הוה וכן האומר מותר מאי בלא מתכוין איכא אי משום דלא מיכוין לחלל שבת כל מחלל שבת בשוגג נמי בלא מתכוין הוא אלא מסתברא לן דלא שנא כי ס"ד לאוקומה במאהבה ומיראה ולא שנא באומר מותר כולהו בדחזא אנדרטא ולא ידע דע"ג היא וסגיד לה מוקמינן לה והיינו שוגג בלא מתכוין שוגג שסבור מותר לעבוד ע"ג בלא מתכוין שהרי לא נתכוון להשתחוות לדבר שהוא ע"ג ונמצא ע"ג והוא הדין למאי דס"ד מעיקרא לאוקומה כגון דפלחה מאהבה ומיראה שוגג שסבור דמותר לעבוד ע"ג מאהבה ומיראה בלא מתכוין נמי כדאמרן.

ואיכא לפרושי בכל הני שמעתתא דסברינן לאוקומינא בדסגיד מאהבה ומיראה דלאו באומר מותר לעבוד מאהבה ומיראה עסקינן אלא כגון שידע דאסור לעבוד ע"ג אפי' מאהבה ומיראה מיהו לא ידע דהאי אנדרטא ע"ג היא וסגיד לה ואשתכח ע"ג דכיון דאי לא הויא ע"ג הוה מיפטר ואפי' לאביי דעד כאן לא קאמר אביי אלא בע"ג דפלחי לה אבל במידי דלא הוי ע"ג לא אמר השתא מיהא כיון דלא ידע דע"ג היא לאו מזיד היא. ודייקינן לה להא מילתא מדקא דייק ליה אביי למימריה מיהא דתניא להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם יכול אפי' נעבד כהמן ת"ל ולא תעבדם אלמא כי אסר רחמנא מאהבה ומיראה דבר שנעבד אבל דבר שאין נעבד לא ותו מדמקשינן לבסוף כדאוקימנא באומר מותר היינו העלם דבר ולא קא קשיא לן הכי למאי דקס"ד מעיקרא לאוקומה במאהבה ומיראה מכלל דמעיקרא לאו באומר מותר מוקמי' לה דא"כ האיכא העלם דבר ותו דאי אמרת דאפי' במידי דלא פלחי ליה כי פלח ליה מאהבה ומיראה מחייב אביי מאי איריא דקשיא לרבא לאביי נמי תיקשי דהא מכל מקום לא דמי שוגג בלא מתכוין דע"ג לשוגג בלא מתכוין דשבת דאלו שוגג בלא מתכוין דשבת מתכוין לדבר המותר ועלה בידו דבר האסור ואלו שוגג בלא מתכוין דע"ג מכל מקום מתכוין לדבר האסור ועלה בידו דבר האסור הוא אלא ודאי ש"מ כדפרשי'.

ומתמהינן תו ומאי קושיא דר' יוחנן דאמר ליה לתנא פוק תני לברא משום דלא מיתוקמא ליה כולה או בע"ג או בשאר מצוות דילמא שאר מצוות דרישא בע"ג כדר' אמי דפרישנא לעיל ושוגג בלא מתכוין דקתני סופא בשאר מצוות חייב אתאן לשאר מצוות ממש כגון שהיה מתעסק בבליעת רוק והיה חלב מהותך לפניו וכסבור רוק הוא ובלעו שהרי לא נתכוון לאכילה כלל וגם לא נתכוון לדבר האסור מה שאין כן בשבת שאם נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור וכדרב נחמן אמר שמואל דאמר המתעסק בחלבים ובעריות לשום דבר אחר ועבר בהן עבירה (אחת) [חייב] והמתעסק בשבת לשום ד"א ועשה דבר שלא נתכוון לו פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה דהא כל מלאכות דשבת ממשכן ילפינן להו מדאסמיכא פרשת שבת למעשה משכן בסדר ויקהל וכתיב ביה במשכן ולעשות בכל מלאכת מחשבת וכל היכא דאין מתכוין לאותו דבר ולאותה מלאכה קרי מתעסק. ובדין הוא דלוקמ' במתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דפטור כרבא דפליג בה בהדי אביי בפרק כלל גדול (שבת ע"ב:) אלא הכי עדיפא ליה לאוקומה במתכוין להגביה וחתך דפטור לדברי הכל. ומפרקינן לא ניחא ליה לאוקומי רישא בע"ג וסיפא בשאר מצות ר' יוחנן לטעמיה דלא מוקי מתניתא רישא בחד טעמא וסופה בטעמא אחרינא דא"ר יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא. עיקרה בפרק המפקיד דתנן המפקיד חבית אצל חבירו ולא ייחדו לו הבעלים מקום וטלטלה ונשברה אם מתוך ידו נשברה לצרכו חייב לצרכה פטור ואם משהניחה בין לצרכו בין לצרכה פטור ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור ודייקינן מרישא דקתני אם משהניחה בין לצרכו בין לצרכה פטור מני ר' ישמעאל היא דאמר לא בעינן דעת בעלים אימא סיפא ייחדו לה הבעלים מקום כו' בין משהניחה לצרכו חייב אתאן לר"ע דאמר צריך דעת בעלים א"ר יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא כלומר אוליך כליו אחריו לבית המרחץ כתלמיד לרב ואוקומה רב ששת סופה שהניחה שלא במקומה וכולה ר' ישמעאל היא ור' יוחנן הניחה במקומה משמע אלמא לא מוקי ר' יוחנן רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא דא"כ הוה מוקי רישא בהניחה במקומה וסופה שלא במקומה ולא הוה צריך לאוקומה כתנאי: