יד רמה על סנהדרין סא.

איתמר השוחט את הבהמה כו' רבי יוחנן אמר אסורה בהנאה ואע"פ שלא זרק ולא הקטיר דגמר לה ממחשבת פיגול דמחשבין בה מעבודה לעבודה שהשוחט על מנת לזרוק את הדם חוץ לזמנו או חוץ למקומו פיגול והכי יליף טעמא בשחיטת חולין וריש לקיש אמר מותר דאין מחשבין מעבודה לעבודה. הא ניחא לרבי יוחנן דיליף ע"ג מפיגול כי היכי דיליף למיסרה לבהמה הכי יליף לחיובי גברא הילכך מייתר לן זובח ועל כרחין מוקמינן ליה ללמד על הכלל כולו ולא קשיא לן מידי אלא לריש לקיש דאמר בהמה מותרת הא ודאי בעי קרא לחיובי גברא ולא מייתר לן זובח הילכך איכא למימר יצאת השתחויה ללמד על הכלל כולו ודקשיא לך זובח למה לי איצטריך דמהניא מחשבה מעבודה לעבודה לחיובי גברא:

מתקיף לה רב פפא להא דאמרינן הניחא לר' יוחנן דלא באעי קרא ולאלומי קושיא דרבא בר רב חנן קא אתי ולרבי יוחנן לא באעי קרא דעד כאן לא קאמר רבי יוחנן אלא למיסר בהמה דומיא דפיגול אבל אדם סד"א לאו בר קטלא הוא ואצטריך קרא לחיובי גברא הילכך אפילו אליבא דרבי יוחנן נמי תקשי לך:

מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא לקושייה דרבא בר רב חנן ולרבי שמעון בן לקיש מי בעי קרא לחיובי גברא עד כאן לא שארי ר' שמעון בן לקיש אלא בהמה דבהכי לא מיתסרא אבל גברא בר קטלא הוא דכיון דחישב בשחיטה לזרוק דמה שחיטה צורך זריקה היא והויא ליה כעובד ע"ג בשחיטה וכי תימא היכא אשכחן דבהמה מותרת ועובד חייב אין מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף דתנן כותים העובדין את ההרים הן מותרין ועובדיהן בסייף הן מותרין דכתיב את אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ועובדיהן בסייף דמכל מקום עובד ע"ג הוא דשמעת מינה דאע"ג דהר לא מיתסר עובד חייב ולא אמרינן מדלא מיתסר נעבד לאו עבודה היא ולהוי עובד פטור דלעולם אימא לך עבודה הויא והאי דלא מיתסר ההר לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלמא אין חיוב העובד תלוי באיסור הנעבד והוא הדין באיסור התקרובת דאע"ג דלא מיתסרא תקרובת עובד חייב ולא אמרינן מדלא מיתסרא תקרובת לאו עבודה היא ולהוי עובד פטור דלעולם אימא לך עבודה היא לאיחיובי עלה דדומיא דעבודת פנים בעינן והא איכא והאי דלא מיתסרא בהמה בהכי משום דלא חשיב לעבדה בזביחה זו ואכתי לאו תקרובת ע"ג היא הילכך לא מיבעיא לרבי יוחנן דאמר הבהמה אסורה דאיכא למימר דכי היכי דאסר ליה לבהמה מחייב ליה לגברא ולא בעי קרא לחיובי גברא ומייתר לן זובח ללמד על הכלל כולו אלא אפי' לריש לקיש נמי מייתר ולא קשיא לן מידי לחד מינייהו:

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא בשלמא למאן דאמר יצאת השתחויה בעצמה איצטריך איכה יעבדו למעט מגפף ומנשק שלא כדרכה וכי תימא מזובח נפקא אצטריך למעט מקושיא דרב פפא ס"ד אמינא זובח לגופיה אתא דמחשבין מעבודה לעבודה קמ"ל אלא למאי דקאמר ליה רבא בר רב חנן לאביי יצאת השתחויה ללמד על הכלל כולו אלמא כל דרך כבוד מיחייב אפי' שלא כדרכה איכה יעבדו דמשמע כדרכה אין שלא כדרכה לא למעוטי מאי וכי תימא למעוטי עבודת בזיון שאין חייבין עליה שלא כדרכה כגון הפוער עצמו לע"ג שזובחין לה מהשתחואה נפקא מה השתחואה דרך כבוד חייבין עליה אפי' שלא כדרכה אף כל דרך כבוד לאפוקי האי דלאו דרך כבוד הוא ולא מצית למימר דהיא גופא איצטריך לאשמועינן דעבודת בזיון כדרכה חייב דהאי מוילך ויעבוד נפקא כל דרך עבודתו. אלא למעוטי פוער עצמו למרקוליס סד"א כו':

ומקשינן תו אלא הא דאמר ר' אלעזר מנין לזובח בהמה שהיא עבודת כבוד למרקולס שעבודתו דרך בזיון שהוא חייב מיתה שנאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אם אינו ענין לכדרכה דנפקא ליה מאיכה יעבדו תנהו ענין שלא כדרכה. ואע"ג דהני קראי לענין אזהרה גרידתא כתיבי דאלו לענין עונש מיתה לאו מהני קראי נפקא לן חיובא לא לכדרכה ולא לשלא כדרכה אלא כדרכה נפקא לן מוילך ויעבוד ושלא כדרכה נפקא לן מזובח לאלהים ולרבא בר רב חנן נפקא לן מהשתחואה דכתיבא גבי עונש דכתיב וישתחו להם אפי' הכי איצטריך הני קראי משום דקי"ל לא ענש אלא א"כ הזהיר אי נמי [אי] לאו דכתיבי הני קראי באזהרה הוה מוקמינן להו להנך דכתיבי גבי עונש במילתא אחריתי וכדרכה לומר שאינו חייב אלא על דבר שהוא כעין פנים דהוה ליה דבר שהיה בכלל ויעבוד ויצא מן הכלל כו' דהא לא מוכח קרא דוילך ויעבוד דבשלא כעין פנים קאי אלא השתא דכתיב אזהרה לכדרכה אפי' שלא כעין פנים מאיכה יעבדו דכתיב בהדיה לא תעשה כן לה' אלהיך כו' אייתר ליה לא יזבחו לשלא כדרכה והואיל והזהיר על הזביחה וחייב מיתה על הזביחה מה כשהזהיר עליה הזהיר אפי' שלא כדרכה אף כשחייב עליה חייב אפי' שלא כדרכה והכי מקשינן מדרבי אלעזר אי אמרת בשלמא זביחה יצאת ללמד על הכלל כולו לאיחיובי שלא כדרכה איצטריך ולא יזבחו עוד לאזהרה בזביחה שלא כדרכה דקי"ל לא ענש אלא א"כ הזהיר אי נמי לאשמועינן דקרא דזובח לאלהים יחרם שלא כדרכה מיירי כדאמרן אלא אי אמרת יצאת השתחואה ללמד על הכלל כולו ולא יזבחו עוד למה לי דהא שלש השתחואות כתיבי אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת לכדרכה ושלא כדרכה וכיון דאמרת השתחואה ללמד על הכלל כלו יצא הרי זביחה בכלל בשלמא זובח איצטריך דמחשבין מעבודה לעבודה אלא אזהרה למה לי [וכי תימא] איצטריך אזהרה שלא לחשב מעבודה לעבודה הא ודאי גלויי מילתא בעלמא הוא אי הויא מחשבה ואי לא כיון דאשמועינן גבי עונש דהויה מחשבה תו לא צריך אזהרה לדיליה באפי נפשיה דכולה מילתא אי כדרכה מאיכה יעבדו נפקא אי שלא כדרכה מהשתחואה שלא כדרכה נפקא ולא מצינן למימר דגמרא מדרבי אלעזר גופה קא מקשי דמוקי ליה לקרא דלא יזבחו בשלא כדרכה דאטו מי אלימא ממתני' וממתניתא דמקשי עלה רבא בר רב חנן אימא יצאת השתחואה ללמד על הכלל כלו וכ"ש דיכיל לאקשויי אדרבי אלעזר אלא כי מקשינן מדויקא דקרא קא מקשינן. ומפרקינן אמר לך רבא בר רב חנן כי איצטריך לא יזבחו עוד לזובח למרקוליס על מנת להכעיסו דלאו דרך כבוד הוא ולא נפקא לן מהשתחואה. ויש אומרים בזובח על מנת להכעיס את בוראו ואינו מקבלו עליו לאלוה ואשמועינן קרא דעובר בלאו:

רב המנונא אירכסו ליה תורי ואזל למיבדק בתרייהו פגע ביה רבא רמא ליה רבא מתניתין אהדדי להכי אשמועי' דאירכסו ליה תורי ללמדך כמה היה זהיר במצות ואוהב את התורה שאפי' בשעה שהיה בהול על ממונו ורדוף לבקש את שוריו עמד לענות את דבא על שאלתו. תנן אחד העובד כו' העובד אין האומר אלך ואעבוד לא והתנן האומר אעבוד סיפא דפרקין היא ובניסת קא מיירי ואע"ג דגבי פירושא דמסית מיתניא איידי דפריש מסית פריש נמי ניסת והאי דפירש רש"י ז"ל דבמסית מיתניא ליתא קתני מיהת האומר אעבוד אלמא בדיבורא בעלמא מיחייב דאי בעובד למה לי האומר אמר ליה מתני' קמייתא באומר איני מקבלו עלי אלא בעבודה:

רב יוסף אמר תנאי שקלת לך מעלמא היאך אתה מביא דברי שני תנאין שנחלקו במקום אחד ואתה מקשה מדברי זה על זה תנאי היא. ויש אומרים תנאי שקלת לך מעלמא מן השוק אטו מי צריכת למישקל תנאי מעלמא דלא מצית לאוקמה כתנאי האיכא תנאי דפליגי בהא מילתא דתניא האומר בואו ועבדוני רבי מאיר מחייב סקילה ורבי יהודה פוטר היכא דפלחוה כולי עלמא לא פליגי דחייב דכתיב לא תעשה לך פסל לך יתירא הוא ודרשינן ביה לא תעשה עצמך פסל וכתיב לא תשתחוה להם אקשינהו רחמנא להדדי לחיובא כי פליגי בדיבורא בעלמא ר' מאיר סבר דיבורא מילתא היא וכמאן דפלחוה דמי ור' יהודה סבר דיבורא לאו מילתא היא ועד דפלחי ליה לא מיחייב ומשום מסית דקרא נמי לא מיחייב דהתם במסית לאחרים קאי ושאני בין מסית לאחר למסית לעצמו כדבעינן לפרושי לקמן הכא נמי מתני' קמייתא דקתני עובד אין אומר לא ר' יהודה היא דאמר דיבורא לאו מילתא היא ומתני' בתרייתא דקתני האומר אעבוד ר' מאיר היא דאמר דיבורא מילתא היא. הדר אמר רב יוסף לאו מילתא היא דאמרי דהא ר' יהודה בניסת מפי עצמו אפי' בדיבורא נמי חיובי מחייב דתניא ר' יהודה אומר לעולם אינו חייב כי' מתניתא אחריתי היא דאיירי בה בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה בהאי לישנא האומר בואו ועבדוני ר' מאיר מחייב ור' יהודה אומר לעולם אינו חייב על הדיבור עד שיסית את עצמו או את אחרים [אלמא טעמא דר' יהודה במסית אחרים] לעצמו טעמא אחרינא הוא דהא בניסת חיובי מיחייב בדיבורא בעלמא במאי קא מיפלגי במסית אחרים לעצמו ואמרו ליה אין קא מיפלגי ולענין חיובא דניסת קא מיירי ר' מאיר סבר מסית לעצמו שמעי ליה ואין דקאמרי ליה קושטא הוא וכניסת דעלמא דאמר אעבוד אלך ואעבוד דמי ור' יהודה סבר לא שמעי ליה ולעולם אינו חייב עד שיאמר אעבוד אלך ואעבוד. ויש לפרש דלעולם לענין חיובא דמסית קאי וכי תימא אין למה לי והא מסית דעלמא אע"ג דלא שמעי ליה חייב התם במסית לאחרים הוא דחייש קרא דלא לטעו בתרי' אבל מסית לעצמו דלא טעו בתריה לא מיחייב וכי מיחייב ליה ר"מ לאו מטעמא דמסית קא מיחייב ליה אלא מטעמא דלא תעשה עצמך פסל הילכך דוקא דאמרי ליה אין דשמעי ליה והוה ליה כמאן דפלחוה דהא בדיבורא בעלמא קי"ל דמיחייב כדקתני האומר אבל לא אמרו ליה אין לא מיחייב דהא לא עבד ולא מידי ור' יהודה סבר אע"ג דאמרו ליה אין נמי לא כלום הוא דודאי לא שמעי ליה ואשתכח דלא פלחוה והיינו דקתני אינו חייב עד שיאמר אעבוד כלומר אין המסית לעצמו חייב עד שיאמר הניסת אעבוד אלך ואעבוד כו' ואיבעי תימא לעולם אין חייב על הדיבור עד שיאמר אעבוד אבל מסית עצמו בדיבור בעלמא לא מיחייב ומתני' לא תקשי רישא אסיפא רישא דקתני עובד אין אומר לא ברבים הניסתין סיפא ביחיד הניסת מאי טעמא יחיד מכי מירצי תו לא מימלך ולא הדר ביה ומשום הכי בדיבורא בעלמא מיחייב רבים אי נמי מירצו מימלכי והדרי בהו ולא אזלי וטעו בתריה ואית נוסחי דאית בהו יחיד מימלך רבים לא מימלכי ואזלי וטעו בתריה והכי פירושא יחיד מימלך ואזיל רבים לא מימלכי ואזלי וטעו בתריה אלא ודאי לא אזלי: