יד רמה על סנהדרין י:

ואסיקנא דאמר קרא ונקלה אחיך בעידנא דקא מחי בעינא אחיך הילכך בעינן אומדנא כי היכי דלא ליתעביד טרפה בפלגא וקא מחי אידך פלגא אגבא דטריפה. ומקשי' אי טעמא דמילתא משום דבעיה הכאה אגבא דחייא אלא הא דתניא אמדוהו לקבל עשרים אין אומדין אותו אלא מכות הראויות להשתלש כלומר אין מלקין אותו עשרים אלא פוחתין לו מהן עד שיגיע החשבון למכות שראויות להשתלש כדי שילקה שתי ידות מאחוריו ושליש מלפניו כדנפקא לן מקראי באלו הן הלוקין וכמה תמני סר ואמאי בצרינן ליה תרתי אדרבא ניטפי ליה חדא ולימחייה עשרים וחדא דהוו להו נמי מכות הראויות להשתלש דכיון דאמדוה לקבולי עשרים אשתכח דכי שלמי להו עשרים חייא הוא וכי מאית בהאיך חדא לימות דהא כי מחי לה אגבא דחייא קא מחי ליה ואסיקנא אמר קרא ונקלה אחיך כו' אחר שנקלה בעינא אחיך וליכא:

פיסקא עיבור החודש אם הוצרכו לעברו ולעשותו משלשים יום כגון משום ירקי בשלשה. עיבור השנה אם הוצרכו להוסיף בה חודש אחד מפני הסימנין שמעברין עליהן את השנה כדאיתא לקמן בשלשה דברי ר' מאיר. ודייקי' אמתני' דקתני עיבור החודש חישוב החודש לא קתני שאעפ"י שצריכין לעברו מפני הירקות וכיוצא בהו צריכין ב"ד לחשב ולראות אם הלבנה קודמת ונראת שני ימים קודם לקביעות החודש הבא אין מעברין מאי טעמא דתמיהי בה אינשי והיינו דתנן בערכין (ח:) אין פוחתין מארבעה חדשים מעוברין בשנה ולא נראה לעבר יתר על שמנה אבל תשעה מעוברין לא עבדינן דאם כן קדים ואתי סיהרא תלתא יומי ומיחזי שיקרא כיצד הרי אמרו שאין חדשה של לבנה פחותה מכ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים ואם באת לפחות מארבעה חדשים מעוברין נמצאו תשעה חסרים וג' מעוברין צא מה שהוספת בשלשה המעוברין כנגד החסר מג' החסרין כדי למלאת החשבון הראוי לחדשה של לבנה בקירוב נשארו בידך ששה חדשים חסרים י"ב שעות ותשצ"ג חלקים בכל חודש הנשארים ונמצא חודש שני קודם למולד הלבנה י"ב שעות ותשצ"ג חלקים ושלישי קודם לה יום אחד ושעה אחת ותק"ו חלקים ורביעי קודם לה יום אחד וי"ד שעות ורי"ט חלקים וחמישי קודם לה שני ימים ושתי שעות ותתרי"ב חלקים וששי קודם לה שני ימים וחמשה עשר שעות ותשכ"ה חלקים ומיחזי כשיקרא וכן אם באת לעבר תשעה חדשים נמצא מולד הלבנה קודם לראש חודש התשיעי לחדשים המעוברין כשיעור הזה:

ואמרינן וקידוש נמי לא קתני דמשמע שצריכין שלשה לקבעו מפי עדים ולומר מקודש מקודש אלא עיבור החודש קתני דמשמע שצריכין שלשה לומר שהוא מעובר ומקשינן למה לי אמירה כלל ליקדשוה לירחא דאתי ביום שלשים וממילא מיתחשיב יום שלשים מחודש שעבר והוי מעובר:

אמר אביי תני קידוש החודש מפי עדים כדפרישית לא שנא מלא ולא שנא חסר. תניא נמי הכי דרבי מאיר בעי שלשה בקידוש החודש. אמר ליה רבא נהי נמי דכי טעי תנא מינשי חדא מילתא או תרתי ומחסר לה למתנייה אבל לחלופי מילתא במילתא לא ותנא עיבור קתני והיכי מצית אמרת תני קידוש הא ודאי קידוש בעיבור לא מיחליף ואי משום דאשמועי' רבינא דברייתא דבעי ר' מאיר שלשה בקידוש החדש לאו ראיה היא דאיכא למימר דתנא דידן ותנא דברייתא לאו חדא מילתא קא אמרי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא:

אמר רבא לעולם עיבור קתני וחסורי מחסרא והכי קתני קידוש ביום עיבור דהיינו יום שלשים בג' כלומר אם באו לקדש את החדש מפי עדים ביום הראוי לעיבור לחדש שעבר דהיינו יום שלשים צריכין לקדשו בשלשה והא קמ"ל דאחר עיבור ליכא קידוש כלומר אם באו עדים ביום שלשים ואחד שהוא אחר עיבור של חדש שעבר אין צריכין לקדשו בבית דין שכבר קידשוהו שמים. ומני רבי אלעזר ב"ר צדוק היא דאמר אם לא נראה בזמנו דהיינו יום שלשים אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים:

רב נחמן ב"ר יצחק אמר לעולם עיבור ממש קתני והכי קאמר קידוש ביום שלשים ואחד דהיינו אחר עיבור צריך שלשה והיינו דקתני עיבור בשלשה כלומר קידשו את החדש הבא ביום שלשים ואחד שנמצאו מעברין את החדש שעבר צריך שלשה והא קמ"ל שאם נראה ביום שלשים שראוי לעבור ליכא קידוש כלומר אין צריך שלשה לקדשו. ומני פלימו היא דתניא פלימו אומר בזמנו אין מקדשין אותו שכיון שבא בזמנו אין צריך לעשות חיזוק לדבר שלא בזמנו מקדשין אותו לעשות לו חיזוק:

רב אשי אמר לעולם חישוב קא בעי למימר כדפרישית ומיהו לאו מיטעא טעי תנא במאי דאיתניוה אלא מאי עיבור דקתני חישוב דעיבור וכי תימא ליתני חישוב דעיבור איידי דקא בעי למתנא עיבור השנה שצריכין לקדש החדש הז' לשם אדר שני ואפי' לר' אלעזר גבי אדר שני מודי דאי שתקי איקבע ליה ממילא לשום ניסן ותו לא הויא מעוברת תנא נמי גבי חדש לישנא דעיבור והא קמ"ל דחישוב החדש הוא דבעי ג' אבל לקדשו מפי עדים בשלשה לא צריך ורבי אלעזר היא דתניא רבי אלעזר אומר וקדשתם את שנת החמשים שנים אתה מקדש לשום יובל שצריכין בית דין לישב ולקדש את שנת החמשים לשם יובל וכן לכל יובל ויובל ואי אתה מקדש חדשים בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו וקי"ל דאפילו רבי אלעזר לא קאמר אלא מדאורייתא אבל מדרבנן בעינן לקדושיה בשלשה מיהו תנא דמתניתין בדרבנן לא קא מיירי:

רשב"ג אומר בשלשה מתחילין כו' תניא כיצד אמר רשב"ג בשלשה מתחילין ובחמש נושאין ונותנין וגומרין בשבעה מאחר שנושאין ונותנין בחמשה וגומרין בשבעה למה מתחילין בשלשה אלא שמתחילין בג' אם הסכימה דעת שלשתן לישב ולעיין אם צריכה לעבר ואם לאו יושבין ונושאין ונותנין בדבר אם הסכימה דעתן ועיברוה מעוברת והיינו דקתני ואם גמרו בג' מעוברת והאי דבעי חמשה ושבעה כגון שנחלקו מתחלה אחד אומר לישב ולעיין שעדיין יש ספק בדבר שצריכין לעבר ושנים אומרים שלא לישב כלומר שאין צריכין ליישב ולעיין דודאי אינה צריכה לעבר הואיל ועדיין לא ישבו בטל יחיד שהוא אומר ליישב במיעוטו ונתפרדה חבילה ושוב אינן צריכין להוסיף אחרים אבל אם שנים אומרים ליישב ואחד אומר שלא ליישב בטל יחיד במיעוטו ויושבין לעיין בדבר ומשא ומתן של עיבור במקום שיש שם מחלוקת מתחלה צריך חמשה. לפיכך מוסיפין שנים על הראשונים כדי שיהא חמשה נשאו ונתנו בדבר ואמרו שנים מהם צריכ' לעבר ושלשה אומרים אינה צריכה לעבר בטלו שנים במיעוטן ונתפרדה חבילה ואין מעברי' שלשה אומרים צריכה ושנים אומרים אינה צריכה בטלו שנים במיעוטן ומוסיפין שנים כדי שיגמר הדבר בשבעה כללו של דבר גבי שלא לישב ושלא לעבר כיון שעדיין לא ישבו ועדיין לא עברו אזלינן בתר רובא ונתפרדה חבילה וגבי לישב ולעבר כיון דלחידושי מילתא קאתו ואיכא מחלוקת צריכין להוסיף שנים שנים עד שיגמר הדבר בשבעה:

ודייקינן הני שלשה וחמשה ושבעה כנגד מי ואתפלוגי בה אמוראי חד אמר כנגד ברכת כהנים כלומר שלשה כנגד פסוק ראשון שיש בו שלש תיבות יברכך השם וישמרך חמשה כנגד פסוק שני דאית ביה חמשה תיבות שבעה כנגד פסוק שלישי דאית ביה שבעה תיבות וחד אמר שלשה כנגד שומרי הסף שנאמר (מלכים ב כ״ה:י״ח) ויקח רב טבחים את שרי הכהן הראש ואת צפניהו כהן משנה ואת שלשת שומרי הסף וגו' וכתב נמי (שם) וחמשה אנשים מרואי פני המלך ושבעה אנשים מרואי המלך ואית דגמרי לה שבעה מאחשורוש דגבי אחשורוש כתיב שבעה שרי פרס כו' רואי פני המלך ולא מסתבר דאטו מאחשורוש איכא למילף ותו הא בירוש' כולהו מגלות צדקיה גמר לה התם ומדאשכחן במלכותא דארעא שלשה ממונין וחמשה ממונין ושבעה ממונין גבי עיבור השנה בעינן כי האי מנינא שהרי מטכסיסי שמים הוא לסדר את השנים על מכונן מפני תקנת המועדות וכך פי' רבינו שלמה ז"ל. מיהו בירושלמי מפרש יבוא גה"ז ויבטל גה"ז כלומר תבוא זכות שלשה חמשה ושבעה שעוסקין במלאכת שמים ותבטל גזירת שלשה וחמשה ושבעה רואי פני מלכי האומות שגוזרין גזירות על שונאי ישראל וכי תימא התינח למאן דיליף לה מהני קראי כדאמרינן אלא למאן דיליף לה מברכת כהנים מאי איכא למימר וכי מה ענין עיבור השנה לברכת כהנים התם נמי היינו טעמא שכיון שצוה הקב"ה לברך את ישראל בשלש ברכות ראשונה בשלש אותיות ושנייה בחמש ושלישית בשבע וכל כך למה והלא בברכה אחת היה יכול לברכן אלא מפני שחביבין לפניו ורצה לברכן בברכות הרבה אף ישראל כשבאין לישב סדר שנים על מכונן ולתקן את המועדות שהנחילן צריכין להתחיל בשלשה ולישא וליתן בחמשה ולגמור בשבעה ודיו לעבד שיהא כרבו. ובירושלמי בר קפרא שמע כולין מינא יברכך כו' מכאן שמתחילין בשלשה יאר ה' פניו מכאן שנושאין ונותנין בחמשה ישא ה' וגו' מכאן שגומרין בשבעה ומשמע לן מינה דהכי קא יליף מינה כיון דאפסקינהו רחמנא להני קראי דברכת כהנים הכי תחילה פתח בג' ושני בחמשה וגמר בשבעה שמע מינה שכל דבר שהוא במנין מתחלתו ועד סופו ונתחלק לשלש מחלקות דומיא דברכת כהנים שנתחלקה לשלשה פסוקים ובעיבור השנה שנתחלק לשלשה חלקים פתיח' לראות אם צריך ליישב ולעיין ואם לאו והחלק השני אחר ישיבתן שצריכין לישא וליתן בדבר אם צריכה לעבר ואם לאו והחלק השלישי לגמור את הדבר פותחין בג' ונושאין ונותנין בחמשה וגומרין בשבעה. ואם תשאל אי מברכת כהנים ניבעי שלשה וחמשה ושבעה דהוו להו כולהו חמיסר דהא ברכת כהנים הכי הויא לא תיקשי לך דאידי ואידי חד טעמא הוא וחד מנינא הוא שהרי פותחין בשלשה כנגד פסוק ראשון ונושאין ונותנין בחמשה כנגד פסוק שני דהא כי אמרי ליה כהנים לברכה שנייה כבר אזלא לה ברכה ראשונה ואשתכח דהשתא מיהת ליכא אלא חמשה וגבי עיבור השנה הכי הוי דכיון דבשעת משא ומתן אכתי איתנהו לתלתא קמאי לא צריכי לאוסופי טפי מתרי כי היכי דליהוו חמשה בשעת מתן ומתן והוא הדין בגמר עיבור חד טעמא הוא וטעמא דמסתבר הוא: