יד רמה על בבא בתרא ט.

קא. ואמר אביי מריש הוה עבד מר תרי כיסי חד לעניי עולם וחד לעניי דמאתא כיון דשמעה להא דא"ל שמואל לרב תחליפא בר אבימי עביד חד ואתני במעמד אנשי העיר איהו נמי עביד חד ומתני אמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא כיון דכל מאן דאתי אדעתא דידי אתי מאי דבעינא עבידנא. כלומר כיון דכל מאן דאתי מעניי בין מעניי מאתא בין מעניי עולם אדעתא דידי אתי, מאן דיהיב צדקה נמי אדעתא דידי יהיב למיתביה למאן דאתי לי בין מעניי מאתא בין מעניי עולם, הילכך מאי דבעינא עבידנא בין למיתביה לעניי מאתא בין למיתביה לעניי עולם, למאן דאתי ברישא ואתי למיתב ליה יהיבנא ליה. והיינו דקתני במתני' ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו.

וכי תימא אי הכי רבה נמי למה ליה לאתנויי, והא ריש מתיבתא הוה כדאיתא בסוף הוריות (יד,א) וארנקי של צדקה גבאי הוה כדאמרינן בגיטין בפרק הניזקין (גיטין ס,ב) והא שיפורא דמעיקרא בי רבה והדר בי רב יוסף. ועוד מאי שנא גבי כיסי דאצטריך לאתנויי ומאי שנא גבי ציפי דבי כנישתא דלא איצטריך לאתנויי. היינו טעמא משום דתנא דמתניתא רשאין בני העיר קתני דמשמע עד דמסכמי כולהו אהאי שינויא, אבל יחיד לית ליה רשותא למעבד הכין שלא ברשות אנשי העיר. ואפילו פרנס הממונה על הצבור אי איכא אחרינא דגדול בתורה או בגדולה כותיה לית ליה רשותא למעבד הכין אלא עד דמימלך ביה או עד דמתני מעיקרא, ואמטול הכי אצטריך רבה לאתנויי משום דהוה רב יוסף בהדיה, ובהדיא אמרינן בסוף הוריות (שם) רב יוסף סיני רבה עוקר הרים שלחו להתם סיני ועוקר הרים הי מינייהו עדיף שלחו מתם סיני עדיף הכל צריכין למרי חטייא. ואפי' הכי לא קביל עליה רב יוסף מלך רבה עשרין ותרתין שנין עד דנח נפשיה והדר מליך רב יוסף, דאלמא רב יוסף הוה חשיב למלוכי אלא לא שבק רבה ענותנותיה, וכיון דהוה רב יוסף בשני דמליך רבה לא הוה ליה רשותא לרבה לשנויי כיס של צדקה שלא ברשותו ושלא ברשות אנשי העיר, ואמטול הכי אצטריך לאתנויי, אבל רב אשי יחיד בדורו הוה כדאמרינן בגיטין (נט,א) ובסנהדרין (לו,א) מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד הלכך איהו במקום בני העיר קאי ולא צריך לאתנויי. ועוד כדמעיינת ביה שפיר מדקאמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא וקא נקיט לה טעמא משום דכל מאן דאתי אדעתא דידי אתי, מכלל דרבה דאצטריך לאתנויי איניש אחרינא הוה בהדיה דהוו אתו נמי אדעתא דידיה. וכי תימא אי הכי רבה גופיה מאי שנא גבי כיסי דאצטריך לאתנויי ומאי שנא גבי ציפי דלא אצטריך לאתנויי. משום דגבי ציפי כיון דכולי עלמא נמי הוו אתו ויתבי עליהו בבי מדרשא, אשתכח דלאו איהו לחודיה הוה משני להו אלא כולהו בני העיר נמי הוו משנו להו ולא צריך לאתנויי, אבל גבי כיסי דכי הוה משני להו בכל זימנא וזימנא לאו מדעת אנשי העיר הוה משני להו ואמטול הכי אצטריך לאתנויי:

קב. ושמעינן מינה דכל מידי דקאי לעניי עולם אין עניי העיר בכלל עד דמשנו ליה לעניי העיר אי נמי דמתנו עליה מעיקרא, דאי ס"ד עניי העיר נמי בכלל עניי עולם נינהו למה להו לרבא ולרב תחליפא לאתנויי, לעביד חד לעניי עולם והוו להו עניי העיר בכלל, אלא ודאי שמע מינה דאין עניי העיר בכלל:

קג. הנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל דעביד ביומא דחבריה לקרעינהו למשכיה אזל חד מינייהו עבד ביומא דחבריה קרעינהו למשכיה אתא לקמיה דרבא חיביניהו לשלומי ליה דמי משכיה אתיביה רב יימר בר שלמיה (לרבה) [לרבא] ולהסיע על קיצותם ולא אהדר ליה אמר רב פפא שפיר עביד דלא אהדר ליה הני מילי היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו לאתנויי בלא דעתיה. ואגב ארחיך שמע מינה דהא דתניא ולהסיע על קיצותם כי האי גוונא הוא כגון דמתנו דמאן דעבר אקיצותיהו מיענש הכי והכי. וש"מ דוקא היכא דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו לאתנויי אלא מדעתיה. ומינה טעמא דאיכא אדם חשוב הא לאו הכי תנאיהו תנאה, ואע"ג דלא הסכימו כולהו בני מאתא אההוא תנאה אלא מקצתיהו הוא דאתנו בהדי הדדי הרי דומיא דהנהו טבחי לדידהו מיהת תנאה הוו. והאי אדם חשוב דקאמרינן דוקא תלמיד חכם הממונה פרנס על הצבור כרבא בדורו, אבל פרנס שאינו תלמיד חכם אי נמי תלמיד חכם ולאו פרנס אע"ג דאתנו בלא דעתיה תנאיהו תנאה:

קד. ת"ר אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברין אף עפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר אך לא יחשב אתם את הכסף הנתן על ידם כי באמונה הם עושים. וש"מ דוקא היכא דמתחזקי בהימנותא אבל היכא דלא מתחזקי בהימנותא מסתמא מחשבינן:

קה. א"ר אלעזר אע"פ שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו יצור וימנה שנאמר כי באמונה הם עושים ואפי' הכי כתב ויצורו וימנו את הכסף וגומר. ושמע מינה דהא דתני אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברים, חשובי הוא דלא מחשבינן כמה שקלי מהאי וכמה שקלי מהאי וכמה יהבי להאי וכמה יהבי להאי, הא מימנא מנינן למחזי מאי דאיכא בידיהו:

קו. אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות אי בעי תימא סברא ואי בעי תימא קרא אי בעי תימא סברא האי קאי מיבזי והאי לא מיבזי. כלומר ערום קא מיבזי דדבר הנראה לכל הוא, ואי אמרינן בודקין אחריו שמא יש לו ואינו רוצה להתכסות דילמא לית ליה מידי ואדהכי והכי קאי מיבזי. אבל רעב לא קא מיבזי דלאו דבר הנראה לכל הוא, ונהי דלמזוני שעתא כיון דחיישינן דילמא אדהכי והכי מסתכן לא בדקינן בתריה, אבל למתנה מרובה בדקינן. ואי בעי תימא קרא הכא גבי מזונות כתיב הלא פרוס לרעב לחמך פרוס כתיב. ולא משום דכתיב בשי"ן דמשמע עד שיתפרש לך הדבר ויתבאר שהוא רעב ואין לומר דעל כרחין האי קרא בכולהו נוסחי דייקי בסמ"ך כתיב, ואם כן מאי סיעתיה דרב הונא מינה, אדרבה תהוי תיובתיה דמר, כולי האי לישנא בקראי בעלמא בשי"ן כתיב דכתיב ולא יפרשו להם על אבל לנחמו על מת, וכתיב (איכה א,יז) פרשה ציון בידיה, כולהו בשי"ן, והכא שני קרא ואיכתיב בסמ"ך, שמע מינה דלא ליבעי פירושה הוא. אלא רב הונא הכי קא דייק, מדכתיב פרוס דמשמע פרוסה מועטת ולא כתיב הלא נתון לרעב לחמך דמשמע מתנה מרובה כדכתיב די מחסורו אשר יחסר לו, ש"מ דבצריך בדיקה הכתוב מדבר, דמספיקא לא יהבינן ליה אלא פרוסה דמתזן בה לפי שעה עד דבדקינן בתריה. וקסבר רב הונא קרא דנביאי בתרי גווני רעב קא מיירי, חד דצריך בדיקה דכתיב פרוס לרעב לחמך כדאמרן, וחד כשאין צריך בדיקה דכתיב ביה (ישעיה נח,י) ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע, דמשמע מתנה מרובה דשבעה בה נפשיה.

ורב יהודה אמר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות אי בעי תימא סברא ואי בעי תימא קרא אי בעי תימא סברא האי קאי מצטער והאי לא קאי מצטער. כלומר רעב היכא דמיפנק אף על גב דיהבי ליה נהמא כל צרכיה כל כמה דלא יהבת ליה ליפתן לפום אתפנקותיה לא אזיל צעריה, ואילו ערום היכא דמכסי כסותא דמגינא עליה (מצוה) [מצינה] אע"ג דלא מיכסי כדחזי ליה נהי דבזיון אית ליה צערא בגופיה מיהא לית ליה. אי נמי מיירי כגון דמיכסי כולה כסותא דצריך ולא לביש גלימא ולא מכסי סדינא דבזיון אית ליה צערא דגופיה לית ליה. ואי בעי תימא קרא הכא גבי מזונות כתיב הלא פרוס לרעב לחמך פרוס והב ליה לאלתר. והאי דכתיב פרוס ולא כתיב נתון בעני המחזר על הפתחים קאי מיירי דאין נזקקין לו אלא למתנה מועטת, וכי כתיב (ישעיה שם) ונפש נענה תשביע בצנוע דכתיב ביה די מחסורו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, וגבי מזוני נמי יהבינן ליה לפום מאי דמיפנק כדמיברר בכתובות (סז,ב). ודייק רב יהודה מדכתיב הלא פרוס לרעב ולא כתיב כי תראה רעב ופרשת לו לחמך כדכתיב גבי ערום, ש"מ לא בעי ראיה, ודיקא נמי מדכוליה לישנא כתיב בשי"ן והכא כתיב בסמ"ך ש"מ להכי שני ביה דלא לשתמע מיניה דבעי פירוש. והכא גבי ערום כתיב כי תראה ערום וכסיתו. עד שיראה לך בבירור שהוא צריך לכך. תניא כותיה דרב יהודה אמר כסוני בודקין אחריו פרנסוני אין בודקין אחריו. וכן הלכתא. ודוקא היכא דמיכסי כסותא דמגנא עליה מצערא דגופיה אבל היכא דלא מיכסי כסותא דמגנא עליה מצערא דגופיה אין בודקין אחריו, וכל שכן היכא [דאיכא] תרתי:

קז. תנן התם אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע לן נותנין לו פרנסת לינה שבת נותנין לו מזון שלש סעודות מאי פרנסת לינה אמר רב פפא פוריא ובי סדיא. והאי ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע דקתני, אע"ג דהאי חושבנא לפלגו קבא סליק הא (כבר) [ככר] מיהת לאו פלגו קבא הוי, דחנוני דזאבין ארבע סאין בסלע דהוה ליה חצי קב בפונדיון וטרח ביה בגופיה ובממוניה עד דעביד ליה נהמא לאו בדמי חיטי זאבין ליה, אלא האי ככר בפונדיון דקתני לבתר דמפקינן מיניה מחצה לחנוני הוא, דהוה ליה האי ככר ריבעא דקבא, כדאסיקנא בפרק כיצד משתתפין (עירובין פב,ב) גבי עירוב. תדע דהא בתרוייהו ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע קתני. ובירושלמי דייק לה מדלא יהבינן ליה בגורן טפי מחצי קב שמע מינה ככר דהכא לאו חצי קב הוא ואע"ג דמסיק בה התם צא מהן שליש ליציאה הוא כי טעמא דמאן דאמר גבי עירוב (עירובין שם) צא מהן שליש לחנוני ולא קשיא הא דיהיב ליה בעל הבית ציבי והא דלא יהיב בעל הבית ציבי. הלכך הא דקתני סופא שבת נותנין לו מזון שלש סעודות מסתברא תלתא ככרות יהבינן ליה, כל חד מינייהו מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע דהוה ליה קבא נכי ריבעא לשלש ככרות, דכיון דאשמועינן רישא דיהבינן ליה לחדא סעודתא חד ככר ממילא שמעת דכי יהבינן ליה שלש סעודות תלתא ככרות הוא דיהבינן ליה:

קח. תנא אם היה עני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו. ודוקא למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת, דאמרינן ההוא עני דהוה מחזר על הפתחים אתא לקמיה דרב פפא לא איזדקק ליה אמר ליה רב ספרא בריה דרב ייבא לרב פפא אי מר לא מזדקק ליה אחריני נמי לא מזדקקין ליה לימות א"ל והא תניא אין נזקקין לו א"ל אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת. וכן הלכתא:

קט. אמר רב אסי לעולם אל ימנע אדם עצמו לצדקה משלישית השקל בשנה שנא' והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו:

קי. אמר רב אסי שקולה צדקה כנגד כל המצות כלן שנאמר והעמדנו עלינו מצות מצוה לא נאמר אלא מצות:

קיא. אמר רבי אלעזר גדול המעשה את חבירו והכופהו לצדקה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום וגו', עושה לא נאמר אלא מעשה. אמר להו רבא לבני מחוזא עשו אהדדי כי היכי דליהוי ליכו שלמא: