יד רמה על בבא בתרא צ:

קמז. ואסיקנא אלא אמר רב חסדא שמואל קרא אשכח ודרש והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם. מאי קאמר, השקל עשרים גרה עשרים מעין. והא דכתיב עשרים שקלים, הכי קאמר קרא, כלומר יכולין אתם לתקן מטבע חדש שיהא בו עשרים שקלים ומטבע אחד שיהא בו חמשה ועשרים שקלים ומטבע אחד שיהא בו עשרה וחמשה שקל, והכל עולה מנה. הני כמה הוו ששים שקלים, ושקל הקדש כמה הוי ארבעה דינרין, ששים שקלים כמה הוו להו מאתן וארבעין, והכתיב המנה יהיה לכם אטו מנה מאתן וארבעין הוי. מנה זוזי הוא דהוי. אלא לאו ש"מ תלת ש"מ מנה של הקדש כפול היה והוו ליה מאתן וש"מ מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יתר משתות וש"מ שתותא מלבר. שהוסיפו על המאתים שתות מבחוץ ונעשו מאתים וארבעים:

קמח. רב פפא בר שמואל תקין קבא בר תלתא קפיזי. ומפרשי רבואתא דתלתא קפיזי תשעה לוגי הוו, דקפיזא הוי קב [חסר] לוג דהיינו תלתא לוגי כדאמרינן במסכת שבת (קג,א) קפיזא (בקניא) [בקבא]. ואמרי ליה והאמר שמואל אין מוסיפין על המדות יתר משתות. וזה מוסיף על חצי תרקב שלוש, דחצי תרקב היינו קבא ופלגא דאינון שיתא לגני, והאי בר תשעה לגני מוסיף עליה פלגא מלגאו דהוי תולתא מלבר.

אמר להו אנא כילא חדתא תקיני. וכי אמר שמואל אין מוסיפין לבטולי קמאי דאיכא פסידא לתגרי כדאמרן. ומשום דאתי לאיחלופי נמי ליכא, דהא אסיקנא דלא טעו אינשי תולתא:

קמט. תנו רבנן אוצרי סירות ומלוי ברבית ומקטיני איפה ומפקיעי שערים עליהם הכתוב אומר יעבר החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעות מאזני מרמה מה כתיב אחריו נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם. והאי אוצרי פירות דקאמרינן, דוקא בארץ ישראל, ובדברים שיש בהם חיי נפש כדמיברר לקמן, אבל בחוצה לארץ מותר. ואתרא דרובא ישראל כארץ ישראל דאמי, דהא שמואל ואבוה בחוצה לארץ הוו קיימי והוו זהירי בה. ואי בעי תימא שמואל ואבוה מדת חסידות הוא דעבוד, דהא אמר רב עושה אדם את קבו אוצר ואינהו הוו מזדהרי:

קנ. אבוה דשמואל מזבין להו לפירי דארעיה בתרעא חריפא. בשער המוקדם, לשון בימי חורפי (איוב כט,ד), ושער המוקדם היינו שער הגורן שהפירות בזול. שמואל מזבין להו לפירי בתרעא אפלא כתרעא חריפא. כלומר שהיה משהא פירותיו עד שער האפל, דהיינו שער המאוחר, לשון כי אפילות הנה (שמות ט,לב), ומכרן בשער המאוחר שהוקרו פירות כשער הזול, כדי שיצטרכו שאר המוכרין למכור גם הם בזול ונמצא השער חוזר לקדמותו.

שלחו מתם דאבא עדיפא מדברא תרעא כיון דרוח רוח. כלומר כיון דרוח בתרעא חריפא רוח ולא אפי' באפלא אורחיה למתקף* אלא היכא דאיקרי מידי דגרים ליה, ואי משהי להו איהו לפירי דידיה בתרעא חריפא משהו נמי אחריני ותקיף תרעא, ואע"ג דהדר איהו ומזבין להו לפירי בזול כתרעא חריפא לא רוח תרעא אלא לפי שעה, דכיון דתקף תקף ויצא שכרו בהפסדו. וה"מ למאן דבעי למעבד מדת חסידות, אבל איסורא בהא ליכא, חדא דחוצה לארץ מותר, ועוד דאמר רב עושה אדם את קבו אוצר:

קנא. אמר רב עושה אדם את קבו אוצר תניא נמי הכי אין אוצרין פירות בארץ ישראל דברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות ושמנים וסלתות אבל תבלין כמון ופלפלין מותר במה דברים אמורים בלוקח מן השוק אבל במכניס משלו אפילו דברים שיש בהן חיי נפש מותר לאצור ומותר לאצור פירות שלש שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית ובשני בצורת אפילו קב חרובין לא יאצור מפני שמכניס מאירה בשערים. ושמעינן מינה דדוקא בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ אפילו דברים שיש בהם חיי נפש מותר. ואמרי רבואתא דמקום שרובן ישראל להא מילתא כארץ ישראל דמי. ודוקא לאצור על מנת למכור, אבל כדי פרנסת ביתו לאותה שנה איכא מרבואתא מאן דשרי. ומסתברא כותיה. ודוקא לחדא שתא עד דאתיא עללתא חדתי, אבל טפי לא. ומותר לאצור ערב שביעית פירות כדי פרנסת ביתו לשלש שנים, דאינון ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית שהיא שנה שמינית, שאין תבואה מצוייה עד תחלת שנה תשיעית שמלאכת תבואת שמינית נגמרת, כדכתיב (ויקרא כה,כב) וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בא תבואתה תאכלו ישן, והאי תבואתה אתבואתה דשמינית דאיירי ביה ברישיה דקרא קאי. ודוקא למזבן כל חד וחד כדי פרנסת ביתו, אבל לזבוניה לעלמא לא. ואין צריך לומר בשביעית גופיה דאסיר למזבן אדעתא דזבוני, דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה. ועובדא דרבי יוסי בר' חנינא נמי דיקא, דאמר ליה לשמעיה פוק אוצר לפירי שלש שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית, דמשמע דמילתא דיכיל למעבדה לכולה השתא בערב שביעית קאמר ליה, ש"מ נמי דלאו אדתא דזבוני קאמר, דאם כן מאי פירי שלש שנים דא"ל הא לאו מידי דקיץ הוא:

קנב. אמר ליה רבי יוסי בר חנינא לשמעיה פוק אוצר לפירי שלש שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית. כדפרישנא לעיל: