יד רמה על בבא בתרא פז.

קיב. ת"ש השוכר את הפועל לעשות עמו לגורן מדינר ליום ולגורן יפה סלע אסור הימינו מדינר ליום ולגורן יפה סלע מותר. כלומר אם שכר את הפועל קודם ימות הגורן לעשות עמו לגורן מחשבון היום בדינר והקדים לו שכרו ולגורן יפה סלע אסור, דהוה ליה אגר נטר לי. ואם שכרו לעשות עמו מהיום ההוא ששכרו ועד ימות הגורן והקדים לו שכרו ולגורן יפה סלע מותר. אלמא אע"ג דא"ל מדינר ליום כלהו כחד יומא אריכא דמו וליכא אגר נטר לי, ולא אמרינן כל יומא באנפי נפשיה חשיב, דאם כן הוה ליה כל יומא שכירות בפני עצמו והיכי שרי ליה למעבד בהדיה בימות הגורן מדינר ליום, כיון דכי מקדים ליה מעות אכתי לא מטי זמן הגורן וקא מוזיל השתא גביה באגר נטר לי קא מוזיל גביה ואסיר. אלא ודאי ש"מ דאע"ג דא"ל מדינר ליום כולהו כחד יומא אריכתא דמו, וקשיא לרב ושמואל דאמרי סאה בסלע אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה.

אמר רבא ותסברא זלזולי בשכירות מי אסיר. כלומר לעולם אימא לך כל יומא ויומא שכירות בפני עצמו הוא, וסופא היינו טעמא דקתני מותר, דכי חיישי רבנן במשא ומתן לשכר הקדמת מעות הני מילי במקח וממכר דשייך ביה הונאה, ואי בעי למיהדר ביה ולמתבע מיניה אונתיה מצי תבע, הילכך כי מחיל גביה נמי איכא שכר הקדמת מעות. אבל שכירות פועל, דכי מוזיל גביה ועביד בהדיה בפחות לא מצי למתבעיה בדין אונאה, דהא טעמא דשכירות יש לה אונאה משום דליומא נמי הוי מכירה הוא, הילכך הני מילי במטלטלין ובהמות דכי היכי דמכירה דידהו יש לה אונאה שכירות דידהו נמי יש לה הונאה, אבל שכירות דאדם, לא יהא אלא עבד כנעני, כי היכי דמכירה דידיה לית ביה הונאה, דהא אמעיטו להו עבדים מדין הונאה משום דאיתקוש לקרקעות, שכירות דידהו נמי לית ביה אונאה, וכל שכן פועל בר ישראל דלא קני ליה לגופיה. הילכך כי מקדים ליה מעות נמי ומוזיל גביה ליכא אגר נטר לי ואמטול הכי מותר.

מאי שנא רישא ומאי שנא סופא. כלומר השתא דאמרת דזלזולי בשכירות מותר דליכא אגר נטר לי, מאי שנא רישא ומאי שנא סופא, אפילו רישא נמי לישתרי. ומהדרינן רישא כיון דלא עביד בהדיה מיחזי כאגר נטר לי. כלומר רישא כיון דלא עביד בהדיה מההוא יומא קמא דאגריה מיחזי כאגר נטר לי, דהא יכיל למעבד בהדיה מההוא יומא וכיון לא עביד מיחזי דההוא זימנא דקא נטר ליה הוא דקא מוזיל גביה, ואע"ג דזילזולי בשכירות שרי, כיון דאלו אתני בהדיה אם מעכשיו אני עושה עמך אתה נותן לי מסלע ליום ואם לגורן מדינר ליום אסיר, דומיא דשדה, דאע"ג דקרקע אין לה אונאה כי פריש ליה אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשר סלעים לשנה ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור, כי מוכחא מילתא נמי דמשום אגר נטר לי קא מוזיל גביה כמאן דפריש ליה דמי אסרי רבנן משום חומרא דרבית. סופא כיון דעביד בהדיה מההוא יומא ליכא אגר נטר לי. ושרי:

קיג. הרי אמרו הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום אם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה משום דתלש כל שהוא קנה אמר רב ששת הכא במאי עסקינן דא"ל לך (רפה) [ויפה] לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה. דאשתכח דאקני ליה כל מה שעליה בשכר מאי דעביד בהדיה בההיא תלישה, דכיון דגמרה לההיא עיבידתא קני ליה לההוא פשתן כוליה כל היכא דאיתיה בתורת שכירות, דהוא ניהו אגרא דפסק בהדיה למיתב ליה:

יג. המוכר יין ושמן לחברו והוקרו או שהוזלו אם עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח ואם היה סרסור ביניהם ונשברה המדה נשברה לסרסור. מתני' דקתני עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח, דוקא בסימטא ובמדה דסרסור. דאי ברשות מוכר אע"ג דנתמלאת המדה נמי לא קני, דאפילו כליו של לוקח ברשות מוכר לא קני. ואי ברשות לוקח, אף על גב דלא נתמלאת המדה נמי שקבל כליו מוכר קנה לוקח ואף על גב דלא נתמלאת המדה, כדבעינן למימר קמן. ולא מצית לאוקומה ברשות לוקח ומדה דמוכר, דאם כן אפילו נתמלאת המדה נמי לא קנה כדמיברר לקמן. אלא לא משכחת לה אלא בסימטא. ובמדה דסרסור, דאי במדה דמוכר אפי' נתמלאת המדה נמי, היכא דאיכא שנתות במדה כל שינא ושינא מדה בפני עצמו היא, ומכי מטי יין או שמן התם אף על גב דלא נתמלאת המדה ללוקח. אלא על כרחיך מתני' דקא פסיק ותני עד שלא נתמלאת המדה, דמשמע אע"ג דאיכא שנתות במדה, למוכר, לא משכחת לה אלא במדה דסרסור, והכי אוקימנא בהדיא לקמן.

והאי סרסור היינו ספסירא דקאי בין מוכר ללוקח לאשוויי ביניהו, ויהב ליה אגרא. ואורחא דמילתא דכילי בכילא דידיה, וכי איתיה לסרסור התם אורחא דמילתא דכייל להו סרסור גופיה.

מיהו רישא דמתניתין במדה דסרסור וליתיה לסרסור התם, אלא מוכר ולוקח הוא דטרחי וכילי לנפשיהו במידה דסרסור. לפיכך אם הוקרו או הוזלו עד שלא נתמלאת המדה למוכר, ואפילו נשברה המדה, דכיון דעדיין לא קנה לוקח לא איבעי ליה למוכר למיסמך עליה דלוקח ואיהו דאפסיד אנפשיה דסמיך עליה. ואע"ג דמטיא ליה הנאה ללוקח בהני זביני פטור, דהא לא קביל עליה נטירותא. וההיא דאמר שמואל (להלן ע"ב) הלוקח כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב, והוא דקיציה דמיה, התם משום דקנייה לגמרי, דאי משום שומר שכר היכן מצינו שומר שכר שחייב באונסין, ותו מאי אירייא דקיצי דמיה, אלא לאו משום דקנייה. והכא כיון דלא קנייה לוקח דהא לא נתמלאת המדה, ברשות מוכר קיימי, בין ליוקרא וזולא בין לשבירה. ומשנתמלאת המדה ללוקח, ואפילו נשברה המדה, דכיון דקנה לוקח ברשותיה קימא ואיהו דאפסיד אנפשיה דסמיך אמוכר.

והני מילי לגבי מוכר ולוקח דלא קבלו עליהו נטירותא להדדי, אבל אם היה סרסור עמהן ונשברה המדה, בין עד שלא נתמלאת בין משנתמלאת, נשברה לסרסור, דשומר שכר הוא ואיבעי ליה לנטורי נטירותא מעליתא. ואע"ג דגבי שומרין משיכה נמי בעינן (כדאיתא בב"ק עט,א), והכא קתני ונשברה המדה ואע"ג דאכתי לא אגבהה למדה, כיון דמדה דידיה דסרסור היא קניא היא לאוקומינהו לפירי ברשותיה. והני מילי דאתבר שלא באונס, אבל אם נשברה באונס הסרסור פטור, שלא מצינו שומר שכר שחייב באונסין.

והיינו טעמא דלא איירי גבי סרסור לענין יוקרא וזולא, משום דגבי סרסור לא שייך יוקרא וזולא, דהא לא קני זכותא בפירי אלא לקבולי עליה נטירותא בלחוד. אבל ודאי אי הואי האי סרסור ספסירא דזאבין מהכא ומזבין להכא לאלתר, שנמצא בעל הבית מוכר לסרסור והסרסור מערה ממדתו לכליו של(א) לוקח, אם יש שנתות במדה, עד שלא הגיע לשנתות הרי היא ברשות מוכר, משהגיע לשנתות הרי היא לסרסור, ואפילו נתמלאת המדה לא קני להו לוקח שני דאכתי כליו של מוכר הוא. ואם אין שנתות במדה, עד שלא נתמלאת המדה לבעל הבית, משנתמלאת המדה לסרסור, ולא קני להו לוקח שני, דסרסור מוכר הוא לגבי לוקח שני והוה ליה כליו של מוכר ולא קני לוקח:

יד. וחייב להטיף לו ג' טיפין רבי יהודה אומר אם היה ערב שבת עם חשיכה פטור. מתניתין בבעל הבית המוכר יין ושמן קימא, וה"ה לשאר מיני משקין, והא קמ"ל שחייב להטיף ללוקח מכל מדה ומדה ג' טיפין, שנמצא משפיע לו את המדה ופיה למטה עד שיפסוק כל הנצוק ויטיף לו ג' טיפין, ואח"כ מגביה פי המדה כלפי מעלה. והאי (ארכינה) [הרכינה] ומיצת לשון הטיה הוא, כדכתיב (בראשית כד,יד) הטי נא כדך ומתרגמינן ארכיני כען קולתיך, כלומר שאם הטיף לו ג' טיפין ואח"כ הטה את המדה על צדה או על פיה ומיצת חוץ לכליו של לוקח, הרי הוא של מוכר. ומשום ייאוש בעלים נגעו בה (כדלהלן ע"ב). וכן החנוני, אע"פ שהוא טרוד (ויתר) [יותר] מבעל הבית חייב להטיף ללוקח ג' טיפין. רבי יהודה אומר אם ערב שבת עם חשיכה הרי החנוני פטור מלהטיף לו ללוקח ג' טיפין מפני שהחנוני טרוד. ולית הלכתא כוותיה, אלא אפי' בערב שבת עם חשיכה נמי חייב:

קיד. והא דתנן המוכר יין ושמן לחברו והוקרו או שהוזלו אם עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח במדה דמאן אילימא במדה דמוכר אימא סיפא משנתמלאת המדה ללוקח אמאי מדה דמוכר היא. א"ר אלעא אמר רב במדת סרסור והא מדקתני סופא אם היה סרסור ביניהן ונשברה החבית נשברה לסרסור מכלל דרישא לאו בסרסור עסיקינן. ופריק רישא במדה דסרסור בלא סרסור דליתיה לסרסור גופיה התם וסיפא דקתני אם היה סרסור ביניהם בדאיתיה לסרסור גופיה התם. ודוקא בסימטא, דאי ברשות הרבים אי נמי ברשות מוכר, אפילו כליו דלוקח נמי לא קני, ואי ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"ג דלא מדד כלל כדאמרי' לעיל (סי' יג). אלא לאו בסימטא ומדה דסרסור, דאע"ג דאיכא שנתות במדה נמי לא קני עד שתתמלא המדה כדאמרן.

והא דמקשינן אילימא מדה דלוקח אי הכי עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח היא, דש"מ דמדה דלוקח אע"ג דלא נתמלאת המדה קניא, בדאיכא שנתות במדה קא מיירי, כדאמרינן לעיל. אבל היכא דליכא שנתות במדה, לא קני עד שתתמלא המדה. והאי דקא פסיק ומקשי עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח היא, משום דפשיטא לן דמתני' בדאיכא שנתות במדה עסיקינן, דקתני מציעתא (לעיל בבא בתרא פה,א) אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה לוקח, ואוקימנא (לעיל בבא בתרא פו,ב) בדאיכא שנתות במדה, אבל ליכא שנתות במדה לא קנה עד שתתמלא המדה, ומדמצעיתא בדאיכא שנתות במדה רישא נמי בדאיכא שנתות במדה, ואי במדה דלוקח אמאי עד שלא נתמלאת המדה למוכר, מדה דלוקח היא.

ואי קשיא לך מכדי לא שנא מדה דלוקח ולא שנא מדה דסרסור, היכא דאין שנתות במדה עד שלא נתמלאת המדה למוכר ומשנתמלאת המדה ללוקח, אלמא אפי' מדה דלוקח כיון דדעתיה אמדה לא קניא ליה עד שתתמלא המדה, ומדה דסרסור נמי אע"ג דלאו דידיה דלוקח היא כי נתמלאה המדה מיהת קניא ליה, ואשתכח דכליו של לוקח דקני ליה משנתמלאת המדה לאו מכח כליו הוא דקני אלא משום דנתמלאת המדה הוא דקני, ואם כן כי איכא שנתות במדה נמי עד שלא נתמלאת המדה אמאי קני. אי כל שינא ושינא מדה בפני עצמה היא והוה ליה כמי שנתמלאת המדה, אפילו במדה דסרסור נמי ליקני, דהא מדה דסרסור נמי משנתמלאת המדה קניא ליה ללוקח, ואי לאו כמי שנתמלאת המדה דמי אפילו במדה דלוקח נמי לא ליקני, דאפילו במדה דלוקח נמי הא קימא לן עד שלא נתמלאת המדה למוכר.

לא תיקשי לך, כדמעינת בה שפיר משכחת דעיקר טעמא דמילתא אתרויהו חד הוא, דאידי ואידי עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח, ואי איכא שנתות במדה כל היכא דהרשות ביד הלוקח למיכל פורתא פורתא עד הנהו שנתות ותו לא הוה ליה כל שינא ושינא מדה בפ"ע והוה ליה כמי שנתמלאת המדה וקני לוקח, וכל היכא דאין הרשות ביד הלוקח אלא למלאת המדה אשתכח דלא חשיבא להו מדה שלימה עד שתתמלא המדה, וכל כמא דלא נתמלאת המדה לא סמכא דעתיה דלוקח למקנא ולא גמר מוכר לאקנויי ליה. הילכך גבי מדה דלוקח, כיון דמדה דידיה היא וליכא דמעכב עילויה בגוה ואי בעי כייל פורתא פורתא עד הנהו שנתות ותו לא, כגון דהויא סאה ואית בה ששה שנתות זה על גבי זה כל שינא ושינא הוי קבא, דאי בעי לוקח למיכל קבא קבא מדעתיה דמוכר ליכא דמעכיב עילויה. הילכך כי כייל סאה סאה נמי כל שינא ושינא בפ"ע היא והויא ליה כמי שנתמלאת המדה, ואמטול הכי ראשון ראשון קנה. ואלו מדה דסרסור כיון דאי נמי מירצי ליה מוכר ללוקח למיכל ביה קבא קבא בהנהו שנתות מצי סרסור לעכוביה עילויהו, דאפילו אושלה נהליה נמי מצי אמר להו כי אושילתה למיכל בה כשהיא מליאה כדכיילי אינשי, אבל למיכל בה קבא קבא ולעכובה כוליה יומא לא אושילתה נהליכו, הילכך הנהו שנתות כמאן דליתינהו דמו ולא קנה עד שתתמלא המדה. ואיפרק קושיין כהוגן.

נמצאת אומר שלש מדות במדה. אם היתה מדה של מוכר, אפי' נתמלאת המדה לא קנה עד שיערה מן המדה למקום שקונה לו ללוקח או לכליו של לוקח שיש לו רשות להניחו. ודוקא בכל דוכתא לבר מרשותיה דלוקח, אבל כליו של מוכר ברשות לוקח חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואם היתה מדה של סרסור, אם לא השאילה לזמן קצוב אלא למוד בה כך וכך בלבד, עד שלא נתמלאת המדה למוכר, ואע"ג דאיכא שנתות במדה, כיון דלית להו רשותא למיכל בהנהו שנתות פורתא פורתא משום פסידא דסרסור כדאמרן כמאן דליתינהו להנהו שנתות דמי, ועד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח. ואם השאילה לזמן קצוב למוד בה כל היום כלו, כיון דקנייה בתורת שאלה ליומא הויא לה כמדה דלוקח. חדא דהא קנייה ליומה, ועוד דאי בעי למיכל בה קבא קבא לא מצי סרסור לעכובי עליה דהא קניה לכולי יומא. הילכך הויא ליה כמדה דלוקח, דאי איכא שנתות במדה כל שינא ושינא מדה בפני עצמה היא וראשון ראשון קנה, ואי ליכא שנתות במדה עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח.

ודוקא בסימטא אי נמי ברשות שהיא של שניהם, אבל ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם ואין צריך לומר ברשות מוכר, אע"ג דא"ל זיל קני נמי לא קני, ואע"ג דנתמלאת המדה כדאמרן (ועא"ג דא"ל זיל קני) ואי ברשותיה דמוכר היא, אי א"ל זיל קני קאני ואי לא א"ל זיל קני חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואי ברשות לוקח איתינהו בכליו דמוכר חומרא לתובע וקולא לנתבע. והוא דלא א"ל זיל קני, אבל א"ל זיל קני קאני. ואי ליתינהו בכליו דמוכר אע"ג דלא א"ל זיל קני קני ואע"ג דלא מדד כלל: