יד רמה על בבא בתרא פו.

קא. אמר רבא ת"ש משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו בין פסק דמים עד שלא מדד בין מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן. דכ"ע כל כמא דקאי מקח אגבה דבהמה דמוכר אפילו ברשותא דלוקח לא קאני. פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהם מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור בהם. כלומר אם פסק דמים ועדיין לא מדד, אין אחד משניהם יכולין לחזור בהם, דקניא ליה רשותיה ללוקח. ואם מדד ועדיין לא פסק דמים, שניהם יכולין לחזור בהם, ואע"ג דהא קיימי ברשות לוקח לא קנה עד שיפסוק דמים. קתני מיהת פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן, והא הכא דאכתי לא מדד אלא שפירקן והכניסן בכליהן לרשות לוקח, וכי פסק דמים קנה, ואע"ג דאכתי בכליו דמוכר קיימי, ומדכליו דמוכר ברשות לוקח קנה אלמא לאו בתר כלי אזלינן אלא בתר רשותא אזלינן כליו דלוקח ברשות דמוכר לא קנה. דלאו בתר כלי אזלינן אלא בתר רשותא אזלינן. אמר ר"נ בר יצחק בששפכן מכליהן על הקרקע, דודאי קניא ליה רשותיה ללוקח. מר בר רב אשי אמר במסכלי דתומי דליתינון בכלי. אבל כליו של מוכר ברשות לוקח אי נמי כליו של לוקח ברשות מוכר לא תפשוט מהכא אי קני אי לא קני. וכל כה"ג חומרא לתובע וקולא לנתבע:

קב. א"ר הונא בריה דמר זוטרא לרבינא מיכדי פירקן קתני מה לי פסק מה לי לא פסק אמר ליה פסק סמכא דעתיה דמוכר ומקני ליה לא פסק לא סמכא דעתיה דחד מיניהו, דכל חד מיניהו חייש דילמא לא מתרצי ליה חבריה בהני דמי ולא גמר מוכר לאקנויי. וש"מ דכולהו אנפי דהקנאה לא קנו במכר אלא בתר דפסק דמים, אבל מקמי דפסק דמים לא קני. וה"מ במידי דלא קיצי דמיה, אבל מידי דקיצי דמיה ועומד למכירה באותן דמים לא באעי למפסק דמים עילויה, אלא מסתמא נמי קני, כדשמואל דאמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב. והני מילי הוא דקייצי דמיה. וכן ממעשה דההוא גברא דעל לבי טבחא ואגבה אטמא דבישרא, כדבעינן למימר קמן:

קג. א"ל רבינא לרב אשי ת"ש דרב ושמואל דאמרי תרויהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו מאי בכל מקום שיש לו רשות להניחו לאו לאייתויי רשותא דמוכר. אלמא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח. ואסיקנא התם דא"ל זיל קני. דכיון דיהיב ליה רשותא לאנוחי התם וא"ל נמי זיל קני (דכיון דיהיב ליה) גלי אדעתיה דכי יהיב ליה רשותא לאנוחי התם אדעתא דמיקנא הוא דיהיב ליה רשותא. אבל היכא דלא א"ל זיל קני, אע"ג דיהיב ליה רשותא לאנוחיה התם נמי לא קני. דנהי דגבי סימטא הוא דכיון דאית ליה רשותא ללוקח לאנוחי ביה כליו קנה, חדא דמוכר ולוקח לגבי סימטא בהדדי נינהו, ועוד דההיא זכותא דאית ליה ללוקח בגוה לאו מחמתיה דמוכר קאתיא, דינא הוא דקני ליה כליו של לוקח, אבל ברשות מוכר דההוא זכותא דאית ליה ללוקח בגוה לאנוחי כליו התם מחמת מוכר קאתיא, אע"ג דיהיב ליה רשותא מוכר ללוקח לאנוחי כליו התם לא קני, דנהי דיהיב ליה רשותא לאנוחי בעלמא אבל אדעתא דמיקנא לאקנויי לזבונה דבגויה לא יהיב ליה רשותא. הילכך אי א"ל זיל קני, גלי אדעתיה דכי יהיב ליה רשותא לאנוחיה התם אדעתא דמיקנא נמי יהיב ליה רשותא וקני, ואי לא לא קני.

ודוקא גבי כליו של לוקח ברשות מוכר דאיתיה להאי טעמא, אבל ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם דאין לו רשות להניחו שם, אע"ג דא"ל זיל קני לא קני, דלא כל כמיניה דמוכר לאקנויי ליה זכותא ללוקח ברשותא דלאו דיליה. וכן כליו של מוכר ברשות לוקח, אע"ג דא"ל זיל קני לא קני, דעל כרחיך בכליו דמוכר קיימי, וכיון דלא שייך ביה ההוא טעמא דאמרן גבי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קני. וכל שכן כליו דסרסור ברשות מוכר דלא קני. אבל ודאי כליו של לוקח בסימטא אי נמי בחצר שהיא של שניהם, אע"ג דלא א"ל זיל קני קני.

ודוקא בתורת מדה, כגון מדה דלוקח היכא דנתמלאת במדה, אי נמי היכא דיש שנתות במדה ואע"ג דלא נתמלאת המדה, כדבעינן למימר קמן. אי נמי שלא בתורת מדה, ודוקא לאחר מדידה, כגון שמדד המוכר או הסרסור ונתן לתוך קופתו של לוקח כדבעינן למימר קמן. אי נמי היכא דלא נחית אדעתא דמדידה, כגון דזבן מיניה אכסרא בלא מדה ובלא משקל. אבל היכא דדעתיה אמדה או המשקל או אמנין לא קני ליה כליו ללוקח אפי' בסימטא עד שימדוד או עד שישקול או עד שימנה. דבהדיא קתני בבריתא אם היתה מידה של אחד מהן ראשון ראשון קנה, ואוקימנא כגון שיש שנתות במדה, אלמא מדה בעינן. ומדקאמרינן נמי במודד לתוך קופתו שמע מינה כל היכא דנחית אדעתא דמדידה [מדידה] בעינן, וה"ה היכא דנחית אדעתא דמשקל או דמניין, דלא קני ליה כליו ללוקח אלא לבתר משקל או לבתר מניין כדברירנא לעיל. והוא שמדד או ששקל או שמנה עד שלא יניח לתוך כליו של לוקח, דומיא דמדד לתוך קופתו ודומיא דהיכא דיש שנתות במדה דלוקח הוא איתיה לזבונה בכליו דלוקח בתר דמטי להנהי שנתות דהויאן מדה. ואפי' היכא דאשתפוך מיד כיון דאתיא מדה בהדי כליו של לוקח בבת אחת כמאן דקדמה מדידה לכליו של לוקח דמי וקני. אבל היכא דלא מדד ולא מנה ולא שקל אלא לבתר דאפקיה מכליו של לוקח לא קני ליה כליו של לוקח ולא היכא מדידה ולא מידי, (וכיון) [דכיון] דבעידנא דהוה קאי זבונא בכליו דלוקח הוה מיחסר מדידה לא קני ליה כליו. ואע"ג דהדר מדד בתר דנפק מכליו דלוקח הוו להו ככליו דלוקח בלא מדידה ובמדידה בלא כליו דלוקח דלא קני:

קד. תנן התם נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה בסורא מתנו לה להא שמעתא משמיה דרב חסדא בפומבדיתא מתנו לה משמיה דרב כהנא ואמרי לה משמיה דרבא לא שאנו אלא בדברים שאין דרכן להגביה ואע"פ שהוא יכול להגביהן אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא:

קה. יתיב אביי וקא"ל להאי שמעתא איתיביה רב אדא בר מתנא לאביי הגונב כיס בשבת חייב. כלומר אם נגמרה גנבתו ברשות בעלים עד שלא יוציאנו, כגון שהגביהו ברשות בעלים ואח"כ הוציאו לרשות הרבים, חייב לשלם, דלאו מתחייב בנפשו הוא בשעת גניבה, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא עד שהוציאו מרשות בעלים לרשות הרבים פטור מן התשלומין שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד. ואוקימנא בפרק אלו נערות (כתובות לא,ב) בדאפקיה לצידי רשות הרבים דמהניא בהו משיכה, אבל אפקיה לרשות הרבים אפילו בחול נמי לא מיחייב תשלומין בהכי עד דמעייל ליה לרשותיה, דמשיכה ברשות הרבים לא קניא. ואוקימנא נמי בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עב,א) דשדנהו בנהרא מיד דלא קימי ברשותיה, אבל קיימי ברשותיה מיחייב לאהדורינהו. דיקינן מינה טעמא דאיסור שבת ואיסור גנבה באין כאחד, הא לאו הכי חייב, והא כיס דבר הגבהה הוא וקני ליה במשיכה לאוקומיה ברשותיה בתורת גניבה, בין לאיחיובי עלה כפל בין לאיחיובי באונסין. אמר ליה במידי דבעי מותנא דלאו בר הגבהה הוא, אבל מידי דבר הגבהה הוא לא מיקני במשיכה. וכן הלכה:

קו. והא דתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו אמר רב נחמן בר יצחק לצדדין קתני מידי דבר הגבהה בהגבהה מידי דבר משיכה במשיכה: