יד רמה על בבא בתרא פג.

עט. א"ל רב יוסף אנא לא ידענא עובדא הוה בדורא דרעותא דאתו לקמיה דרב יהודה ואמר להו כדי שיעור בקר וכליו. כלומר צריך שיהא ביניהן כדי שיעבור בקר וכליו לעבוד את הקרקע שביניהן, אבל פחות מכאן אינן ראויין לעבודה וקרובין ליבש משום דינקי מהדדי טובא ומכחשי אהדדי וכתלושין דמו ואין להן קרקע. ואיכא נוסחי דאית בהו זילו הבו ליה כדי שיעבור בקר וכליו. ולהדין נוסחא מסתברא דהכין הוה מעשה, דההוא דא"ל לחבריה קרקע הראויה לשלשה אילנות מזביננא לך, ואתו לקמיה דרב יהודה ואמר להו זילו הבו ליה קרקע כדי שיעבור בקר וכליו בין אילן לאילן ואמר רב יוסף לא הוה ידענא כדי שיעבור בקר וכליו כמה הוי כיון דשמעתא להא דתנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא א"כ הרחיק ממנו ד"א ותאני עלה ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם, דהיינו כדי שיעבור בקר וכליו, אמינא ש"מ כדי שיעבור בקר וכליו כמה הוי ד"א. וקי"ל כי האי עובדא במקורבין, דהא פסק רבא הילכתא בהדיא לקמן במקורבין כותיה כדבעינן למימר קמן. וש"מ מדקא יהיב רב יהודה שיעורא כדי שיעבור בקר וכליו ולא קאמר להו בהדיא ד"א, מסתברא דטעמא דשיעור מקורבין דהוי ד"א כדי שיעבור בקר וכליו ביניהן הוא דבבציר מהכי לא חזו לעבודה:

פ. ושמעינן נמי דהא דתנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, ותאני עלה ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם, כדי שיעבור בקר וכליו הוא:

פא. ומתמהינן וכדרב יוסף מי לא תנן והא תנן רבי מאיר ורבי שמעון אומרים הנוטע את כרמו שמונה אמות על שמונה אמות מותר להביא זרע לשם אפילו הכי מעשה רב. וש"מ דהא מתני' ליתא. חדא דסתמא דמתני' עדיף, ועוד דמעשה רב, ועוד דהא פסק רבא הלכתא דשיעור מרוחקין שש עשרה אמה:

פב. ודייקינן בשלמא לרב יוסף אליבא דר' שמעון שמעינן ליה מפוזרין ושמעינן ליה רצופין מפוזרין הא דאמרן רצופין דתנן כרם הנטוע על פחות מד"א רבי שמעון אומר אינו כרם וחכמים אומרים כרם ורואין את האמצעים כאילו אינן. דשמעת מינה דשיעור רצופין לרבי שמעון פחות מארבע אמות הוי, אלא לרב נחמן אליבא דרבנן בשלמא מפוזרין שמעת ליה דהוו שש עשרה אמות, אלא רצופין מי שמעת ליה דהוי פחות משמונה אמות. ופריק סברא הוא מדרבי שמעון פלגא לרבנן פלגא. כלומר מדשיעורא [דרצופין] לרבי שמעון פלגא דשיעור מפוזרין דידיה, דהא רצופין דידיה ארבע אמות ומפוזרין שמונה אמות, לרבנן נמי שיעור רצופין פלגא שיעור מפוזרין לרבנן הוי, ומדשיעור מפוזרין לרבנן שש עשרה אמה שיעור רצופין לדידהו שמונה אמות הוי דהוא פלגא דשיעור מפוזרין.

ואי קשיא לך ומי מצינן למימר הכי, והא בהדיא קתני (עליו) [עלה] וחכמים אומרים כרם ורואין את האמצעים כאלו אינן, דשמעת מינה דאע"ג דנטוע על פחות מארבע אמות סבירא להו לרבנן דכל היכא דרואין את האמצעים כאלו אינן ומשתירי התם חמש גפנים שנטועות כהלכתן ברחוק ארבע אמות הוי כרם, דאלמא גבי מקורבין מודו ליה רבנן לרבי שמעון דשיעור רצופין פחות מארבע אמות הוי. אמר (ליה) [לך] רב נחמן, לעולם אימא לך שיעור רצופין לרבנן פלגא דמפוזרין הוי, וכי קאמרי רבנן דכל היכא דרואין את האמצעים כאלו אינן ומשתיירי התם חמש גפנים נטועות כהלכתן הוי כרם, לאו דנטועות על ארבע אמות קאמרי, אלא בנטועות על שמונה אמות קאמרי, והכי קאמרי, אעפ"י שנוטע על פחות מארבע אמות רואין את האמצעיים כאלו אינן, ואם יש בחיצונים חמש גפנים שנטועות כהלכתן על שמונה אמות הרי זה כרם. אי נמי רבנן לדבריו דר' שמעון קאמרי ליה, לדידן אפילו נטוע ברחוק ארבע אמות היכא דכי רואין את האמצעיים כאלו אינן אין בין החיצונים שמונה אמות לא הוי כרם, אלא לדידך דאמרת דשיעור רצופין פחות מארבע אמות, כל היכא דכי רואין את האמצעיים כאילו אינן יש ביניהן ארבע אמות מיהת ליהוי כרם.

וליתא לדרב נחמן גבי רצופין, דבהדיא פסק רבא לקמן דשיעור רצופין פחות מארבע אמות הוי. וש"מ דכי פליגי רבנן עליה דרבי שמעון במפוזרין, אבל ברצופין מודו ליה, כפשטא דהא מתניתא דשיעור רצופין פחות מארבע אמות הוי, וכי פליגי ברואין את האמצעיים כאלו אינן פליגי. ואע"ג דכי פסק רבא הילכתא גבי מקח וממכר הוא דפסק ולאו לענין כלאים, על כרחיך תרויהו חד דינא נינהו, דמדלגבי מפוזרין דינא דמקח וממכר כי שיעורא דכלאים הוי, ממילא שמעת דלגבי רצופין נמי תרויהו חד שיעורא נינהו. ושמעינן מיהא דכרם הנטוע על פחות מד"א, כל שאלו אתה רואה את האמצעיים כאלו אינן ויש בחיצונים חמש גפנים נטועות כהלכתן ברחוק ארבע אמות הרי זה כרם ואסור להביא זרע לשם כרבנן, ואם לאו אינו כרם ומותר להביא זרע לשם:

פג. והשתא דאתברר דשיעורא דמקח וממכר ושיעורא דכלאים בין לגבי רצופין בין לגבי מפוזרין חד שיעורא הוא, ש"מ דכי היכי דגבי כלאים רואין את האמצעיים כאלו אינן ואם יש בחיצונים ג' אילנות שיהא ביניהן ד"א יש לו קרקע, דהא יכיל למעקרינהו למצעיי וחזו הנך לעבודה, ואם לאו אין לו קרקע, דלא חזו לעבודה. וברייתא דמסייעא ליה לרבא לקמן נמי הכי דיקא, דקתני כמה יהו מקורבין ד"א וכמה יהו מרוחקין שש עשרה אמה הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביני, אלמא היכא דיש ביניהן ד"א אע"פ שיש אילנות אחרים ביניהן כיון שיש בין שלשה החיצונים ד"א קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן:

פד. אמר רבא הלכתא מד"א ועד שש עשרה ועד בכלל, שאם היו מרוחקין כשיעור הזה יש להן קרקע, פחות מכאן או יתר על כן אין להן קרקע. תניא כוותיה דרבא כמה יהו מקורבין ד"א וכמה יהו מרוחקין שש עשרה אמה הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן לפיכך יבש או נקצץ יש לו קרקע. כלומר יש לו ללוקח קרקע שהיה בין האילנות ותחתיהן. פחות מכאן או יתר על כן, כלומר אם היה ביניהן פחות מד"א או יתר משש עשרה או שלקחן בזה אחר זה הרי זה לא קנה לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהן לפיכך יבש האילן או נקצץ אין לו קרקע. וש"מ דלא הוו מפוזרים עד שיהא ביניהן פנוי יתר משש עשרה אמה.

ואי קשיא לך, מכדי דינא דמקח וממכר בין לענין רצופים בין לענין מפוזרים בין לעניין מדידה גופה כי דינא דכלאים דמי, דהא כולהו אנפי דידהו מכלאים קא ילפינן להו, וא"כ מ"ש גבי מקח וממכר דאע"ג דמרוחקים יתר משש עשרה אמה לא הוו מפוזרין עד שיהו מרוחקים יתר משש עשרה אמה, כדקתני בהדיא כמה יהו מרוחקין שש עשרה אמה, ותאני עלה הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן, ומ"ש גבי כלאים דכי מרחקי מהדדי שש עשרה אמה ותו לא הוו להו מפוזרים ומותר להביא זרע לשם, כדקתני בהדיא הנוטע את כרמו שש עשרה אמה על שש עשרה אמה. דאי אמרת עד דהוו יתר משש עשרה אמה על יתר משש עשרה אמה אי נמי שש עשרה אמה ומשהו על י"ו ומשהו וכ"ת לא דק, אימור דאמרינן לא דק לחומרא לקולא מי אמרינן, והכא קולא הוא, דאע"ג דאין מרוחקין אלא י"ו אמה מותר להביא זרע לשם. ועוד בהדיא תנן בפרק קרחת הכרם (כלאים פ"ה) כרם שחרב מאמצעו אם אין שם י"ו אמה לא יביא זרע לשם היו י"ו אמה נותנין לה עבודתה וזורע את המותר, אלמא בי"ו בלחוד סגיא. ועוד תמה על עצמך, השתא גבי מקח וממכר דממונא הוא עבדינן לחומרא ואע"ג דמרוחקין י"ו אמה מחמרינן עליה דמוכר שהוא הנתבע וקנה הלוקח קרקע דלאו מפוזרין נינהו, גבי כלאים דאיסורא הוא ניקום ונעביד לקולא ואע"ג דאין מרוחקין אלא י"ו אמה הוו להו מפוזרין ומותר להביא זרע לשם, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.

לא תיקשי לך, דכדמעינת בה שפיר דינא דכלאים ודינא דמקח וממכר אידי ואידי חד שיעורא הוא, ואי איכא למימר דחד מיניהו נפיש, כי מעינת בה שפיר שיעורא דכלאים נפיש טפי ולחומרא. ועיקר הא מילתא, דקי"ל (עירובין ד,ב וש"נ) דכל האמות של בנין באמה בת ששה טפחים, מיהו של כלאים שוחקות ושל מבוי ושל סוכה עציבות בריש גמרא דעירובין (ג,ב). וה"ה דמקח וממכר דהויאן עציבות, כדאמרינן בפ' המקבל שדה (ב"מ קז,ב) א"ל רב יהודה לרב אדא משוחאה לא תזלזל במשחתא דכל פורתא ופורתא חזי לכורכמא רישקא. וכיון דאתברר דהני אמות דכלאים שוחקות נינהו ואלו אמות דמקח וממכר מצומצמות, אשתכח דהני שש עשרה אמה דקתני גבי כלאים דמותר להביא זרע לשם נפישי טפי משש עשרה אמה מצומצמות, ואשתכח דשיעור מפוזרין בין לגבי כלאים בין לגבי מקח וממכר יתר משש עשרה אמה מצומצמות הוי. מיהו ודאי כדמעינת בה שפיר שיעורא דכלאים נפיש טפי ולחומרא, דאלו שיעורא דמקח וממכר כי מרחקי שש עשרה אמה מצומצמות ומשהו הוו להו מפוזרין, ואלו גבי כלאים לא הוו מפוזרין עד דמרחקי מהדדי י"ו אמה שוחקות, ובודאי די"ו שוחקות נפישי טפי טובא משש עשרה ומשהו מצומצמות, וטעמא דמילתא משום חומרא דכלאים.

ואע"ג דהא בריתא דתרויהו בקראית העין תליא מילתא, לא דמיא האי מראית העין להאי מראית העין, דלאו מראית [העין] דמקח וממכר כמראית העין דכלאים, דבמוכר ולוקח תליא מילתא ולוקח ומוכר מידק דיקי אהדדי ולא סגיא דלא משחי, הילכך כיון דמרחקי מהדדי טפי משש עשרה אמות מצומצמות מפוזרין הוו, דתרויהו מידע ידעי דיתר משש עשרה אמה נינהו ואדעתא דמפוזרין קא נחתי. ואלו כלאים לאו במראית העין דמרי ארעא בלחוד תליא מילתא אלא במראית העין דכולי עלמא תליא מילתא, ואמטול הכי בעינן שוחקות, דאיפשר דמשח להו מאן דלא דייק במשחתא כולי האי, ואי הוו עציבות לא משכחת להו שש עשרה אמה שלימות ואתי בהו לידי חשדא, אי נמי לידי הרגל עבירה, דכיון דחזי דקא שרינן ליה נהליה סבר דבבציר י"ו אמה סגיא, הילכך אחמירו רבנן בהו למהוי שוחקות, דאי נמי משח בהו מאן דלא דייק במשיחתא כולי האי משכח להו יתר מי"ו עצבות.

ואי בעי תימא, גבי מקח וממכר כיון דמוכר ולוקח דייקי אהדדי לא חיישינן מפני הטועין, ואלו גבי כלאים כיון דליכא מאן דדייקי אמרי ארעא אחמירו רבנן עליה לאצרוכי שוחקות מפני הטועין דלא ליתי לידי איסורא. ואיבעית תימא, גבי מקח וממכר דאי עבדינן לחומרא ומשחינן שוחקות אית ליה פסידא למוכר, אוקמוה אדיניה ומשחינן מצומצמות, דכי היכי דאיכא למיחש לפסידא דלוקח הכי נמי איכא למיחש לפסידא דמוכר, וכי מוקמינן ליה אדיניה ומשחינן מצומצמות ליכא פסידא לחד מינהו. אבל גבי כלאים איסורא הוא וליכא למיחש למידי אחרינא אלא דלא ליתי לידי איסורא הילכך עבדו רבנן הרחקה יתירא דלא ליתי בה לידי איסורא:

פה. בעי רבי ירמיה כשהוא מודד ממקום קצר הוא מודד או ממקום רחב הוא מודד א"ל רב גביהה מבי כתיל לרב אשי ת"ש מיהא דתנן לענין כלאים הארכובה שבגפן אינו מודד אלא מעיקר הב' שבה שאינו לא קצר ולא רחב אלא בינוני, ש"מ דהכא גבי מקח וממכר נמי ממקום בינוני הוא מודד:

פו. בעי רבי ירמיה מכר לו שלשה בדי אילן יוצאין מעיקר א' ויש ביניהן ד"א מהו. היכא דעיקרן נראה לא תיבעי לך דחד אילן הוא והנך בדין ענפים בעלמא דמו, כי תבעי לך היכא דאין עיקרן נראה, מאי, כיון דמעיקר אחד נפקי כחד אילנא דמו, או דילמא כיון דמרחקי ארבע אמות ואין עיקרן נראה כשלשה אילנות דמו. א"ל רב גביהה מבי כתיל לרב אשי ת"ש המבריך שלשה גפנים ועיקריהן נראין רבי אליעזר בר צדוק אומר אם יש ביניהן מארבע אמות ועד שמונה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין. והאי מתניתא לענין כלאים קתני לה, ואליבא דרבי שמעון קתני לה דאמר מארבע אמות ועד שמונה. ועיקר הא מילתא דלא מיקרי כרם עד דאיכא חמש גפנים, שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, מיהו המבריך שלשה גפנים ועיקריהן [נראין] שנמצא עיקר כל גפן וגפן מגולה מכאן וזנבו מגולה מכאן ואמצעיתו טמון דהוו להו שיתא (דדין) [בדין], אם יש ביניהן ארבע אמות ועד שמונה לרבי שמעון, והוא הדין לרבנן מארבע אמות ועד שש עשרה, מצטרפין למהוי כרם ואסור להביא זרע לשם, ואם לאו אין מצטרפין ומותר להביא זרע לשם. ש"מ דאע"ג דכל תרי מיניהו מעיקר אחד נינהו, כיון שיש ביניהן ארבע אמות ואמצען שנעשה עקרן לאחר הברכה אינו נראה, כל אחד ואחד עולה לשנים ונעשו כשש גפנים והוו להו כרם, הכא נמי גבי מקח וממכר היכא דמכר לו שלשה בדי אילן, כיון שיש ביניהן ד' אמות כשלשה אילנות דמו ויש להן קרקע.

ודוקא כשעיקרן מכוסה, אבל אם היה עיקרן נראה אחד חוץ לקרקע, אע"פ שהוא רחב ארבע אמות הרי זה אילן אחד, והבדין נידונין משום ענפים ואין להם קרקע. תדע מדאקשינן בפרקין וליחוש דילמא מסקא ארעא שירטא וא"ל תלת זבינת לי ואית לי ארעא, היכי דמי, אי דאין ביניהן ארבע אמות למאי ניחוש לה, אלא לאו דיש ביניהן ארבע אמות, וטעמא דמסקא ארעא שירטון, הא לאו הכי ליכא למיחש, דכיון דעיקרן נראה לא חשבינן להו תלתא למקנא קרקע. והא דקתני גבי הרכבה ועיקרהן נראין, לאו אדוכתא דהוי עיקרן לאחר הברכה קאי אלא אדוכתא דהוו עיקרן כשהיו נטועין קודם הברכה קאי, שכן דרך המבריך להשכיב את הגפן כולה בארץ ומשייר ממנה ראשה הקצר מגולה והשאר טמון, ופעמים שמגלה ראשה אחד הקצר מצד זה ועיקרה הרחב מצד זה ואמצעה טמון ונראין כשתי גפנים. ועלה קתני הכא ועיקרן נראין, שנמצא אמצע הגפן הוא עיקרה לאחר הברכה, וכיון שהוא מכוסה נמצאת כל גפן וגפן עולה לשתי גפנים מחמת שני ראשיה שנראין, והם רחוקין זה מזה ארבע אמות ושלשתן נעשו שש גפנים והוי להו כרם. ובדין הוא דבחמשה סגיא, והאי דקתני המבריך שלשה גפנים לאו למימרא דבעינן ששה, אלא משום דאי תנא שתים נהי דכי מבריך להו הוו להו ארבע ובבציר מחמשה לא הוי כרם:

פז. בעי רב פפא מכר לו שנים בתוך שדהו ואחד על המצר מהו שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו מהו. היכי דאמי, אילימא דההוא אילן זאבין ליה בתוך של חבירו לית ליה קרקע כלל, לא יהא אלא שמכר לו שלשה בתוך שלו בזה אחר זה, הא קתני אין להן קרקע. והתם טעמא מאי, דכיון דכל חד מיניהו כי זבניה נהליה לא קנה קרקע, כי זבניה נמי לשלישי ניהליהו כיון דאיהו לחודיה מיהת לית ליה קרקע לא מצטרף בהדי הנך קמאי למקנא להו קרקע, הכא נמי כיון דהאי אילן אחד דהוה ליה למוכר בתוך של חבירו לא הוה ליה קרקע, לא מהני לאצטרופי בהדי הני שנים דזאבין ליה בתוך שלו לאקנויי להו קרקע. [א]לא כי קא מיבעיא לן, כגון דהך אילן שלישי דזאבין ליה בתוך של חבירו קאי קרוב למצר, וזבני מוכר ממאריה מבי שפוריה ועד תהומא, ואית ליה לדידיה שני אילנות בתוך שלו קרוב למצר שמפסיק בין שדהו ובין שדה חבירו דקאי הך אילן שלישי בגויה, ויש ביניהן מארבע אמות ועד שש עשרה, וזבנינהו להני תלתא להאי לוקח, דאשתכח דזאבין ליה שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו. מהו, מי אמרינן כיון דהך אילן שלישי אית ליה קרקע מבי שיפוריה ועד תהומא מצטרפי להדדי לאקנויי קרקע להני שנים דזאבין ליה בתוך שלו, או דילמא כיון דבשתי שדות קיימי לא מצטרפי. ועלתה בתיקו. הילכך לית ליה קרקע, דקרקע בחזקת בעליה קיימת.

ואי קשיא לך, מכדי כולהו בעיי דמקח וממכר, בין לענין רצופין בין לענין מפוזרין בין לענין מדידה בין לענין צירוף מכלאים פשטינן להו, מאי שנא דלא פשיטנא להאי בעיא דשנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו מיהא דתנן בפרק קרחת הכרם (כלאים פ"ד מ"ז) הנוטע שורה אחת בתוך שלו ושורה אחת בתוך של חבירו ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע וגדר שהוא נמוך מעשרה טפחים הרי אלו מצטרפות, אע"ג דמקצת בתוך שלו ומקצת בתוך של חבירו מצטרפין למהוי כשדה אחת ואסור להביא זרע לשם, הכא נמי גבי שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו נמי לצטרפי, דהא סוגיא דשמעתין דכל היכא דמצטרפי לענין כלאים מצטרפי נמי גבי מקח וממכר למקנא קרקע. לא תקשי לך, דכי מדמינן דינא דמקח וממכר לדינא דכלאים הני מילי לשיעור רצופין ומפוזרין, אי נמי למדוד ממקום קצר או ממקום רחב, אי נמי לשני אילנות היוצאין מעיקר אחד, דכולהו הני בין לענין כלאים בין לענין מקח וממכר חד טעמא נינהו. אבל לענין הפסקה היכא דמקצת בתוך שלו ומקצת בתוך של חבירו, אי נמי היכא דרשות הרבים מפסקת ביניהם, לא דמי דינא דמקח וממכר לדינא דכלאים. דאלו מקח וממכר כיון דלא קני קרקע עד דמזבין ליה שלשה אילנות בבת אחת, ואי זאבין ליה בזה אחר זה כל חד מיניהו באנפי נפשיה חשיב, ואע"ג דקיימי בחד דוכתא, כל שכן היכא דזאבין ליה בב' מקומות דכל חד מיניהו באנפי נפשיה חשיב ולא מצטרפי למקנא קרקע. אבל כלאים, כיון דאפילו נטע חמש גפנים בה' שנים גפן אחת בכל שנה ושנה מצטרפי, כי נטע נמי בב' וג' מקומות מצטרפי: