יד רמה על בבא בתרא ע:

עו. בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתי לך מהו מי אמרינן מיגו דאי בעי אמר נאנסו מהימן השתא נמי מהימן או דילמא א"ל מפקיד אם איתא דאהדרתינהו ניהלי שטרך בידי מאי בעי אמר ליה מהימן ולימא ליה שטרך בידי מאי בעי אמר ליה ואי אמר ליה נאנסו מי מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי א"ל סוף סוף לאו שבועה בעי. ופרקינן מאי נאמן נאמן ובשבועה. מיגו דאי בעי אמר ליה נאנסו נאמן, ובשבועה. והאי שבועה דאורייתא היא דומיא דשבועה דנאנסו דמיחייב שבועת (היורשין) [השומרין]. וכן הלכה:

עז. לימא כתנאי שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרו נשבע וגובה כולו ודייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה סברוה דכולי עלמא אית להו כנהרדעי דאמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון. ואי הוה איתיה למקבל והוה טעין נאנסו הוה מהימן אפלגא דפקדון בשבועה. והכא גבי יתמי במאי פליגי, מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי ומר סבר לא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי. כלומר דדייני גולה דאמרי נשבע וגובה כלו סבירא להו דאע"ג דאי הוה איתיה למקבל והוה טעין נאנסו הוה מהימן בשבועה אי טעין החזרתיו לך, לא מהמנינן ליה משום מיגו דאי בעי אמר נאנסו, דמצי מפקיד א"ל למקבל שטרך בידי מאי בעי. דלא אמרינן מגו אלא היכא דליכא ריעותא גבי מריה מגו, וכיון דאלו הוה אבוהון דהני יתמי קיים לא הוה מהימן למימר החזרתיו לך אפילו אפלגא דפקדון, דא"ל מרי עיסקא אם כן שטרך בידי מאי בעי, ליתמי נמי לא טעין טענינן להו, [דלא טענינן להו] ליתמי מילתא דלא יכיל אבוהון למטען. ואי משום טענת נאנסו דאי הוה אבוהון קיים והוה טעין נאנסו הוה מהימן, ה"מ היכא דאיתיה למקבל וקא טעין נאנסו, אבל מסתמא לא טענינן להו ליתמי דידיה, דאם איתא דאיתניסו עיסקא גביה לא סגיא דלא הוה משתעי צעריה לאחריני, ואיהו דאמר מילתא דאית ליה קלא. והאי מדלא נפיק עליה קלא וליכא סהדי דאמר דאיתניס ליה מידי מההוא עיסקא, מוכחא מילתא דלא איתניס ליה מידי, ואמטול הכי לא טענינן להו ליתמי דידיה. מידי דהוה אטענת פירעון למסקנא דשמעתא אליבא דמאן דאמר נשבע וגובה כלו, דאם איתא דפרעתיה מימר הוה אמר, וכל שכן גבי אונסין לדברי הכל, דאם איתא דאיתניס אגב צעריה מימר הוה אמר. ואם נפשך לומר דטעמא דאונסין לדברי הכל, וטעמא דפרעון למסקנא דשמעתא אליבא דמאן דאמר נשבע וגובה כולו, דהויא לה הא מילתא לגבי יתמי כמקום שיש (רועה) [רואה] דלא מיפטר אלא בראיה. והא דמיא לההיא דאמרינן בפרק השוכר את האומנין (ב"מ פג,א) ארבע מאה דני חמרא כי תקפי קלא אית ליה למילתא זיל איתי ראיה ואיפטר. ואמטול הכי קאמרי דייני גולה נשבע וגובה כולו, דהא ליכא למיחש לא לפרעי ולא לאונסין. ודייני ארץ ישראל דאמרי נשבע וגובה מחצה סבירא להו דאמרינן מיגו אפי' היכא דאיכא ריעותא דשטרך בידי מאי בעי, דכיון דאלו הוה טעין מקבל או שומר נאנסו הוה מהימן, דהא לא שייך בה טענה שטרך בידי מאי בעי, כי טעין החזרתיו לך נמי מהימן משום מיגו דאי בעי אמר נאנסו, ולא מצי מפקיד למימר שטרך בידי מאי בעי. והכא גבי שטר כיס היוצא על היתומים, כיון דאי הוה אבוהון קיים והוה טעין החזרתיו לך הוה משלם פלגא דמלוה ומשתבע אפלגא דפיקדון ומיפטר, כי מית נמי טענינן להו ליתמי, והרי בעל השטר נשבע שלא נפרע, דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, וגובה מחצה דמלוה ופלגא דפקדון פסיד. אבל מטעמא דאונסין לא, דכולי עלמא מודו דאם איתא דאיתניס מימר הוה אמר.

ואסיקנא לא דכולי עלמא לא מצי א"ל מפקיד לשומר שטרך בידי מאי בעי, והכא גבי יתמי בהא קמפלגי דמר סבר אם איתא דפרעיה מימר הוה אמר קמי עדים בשעת מיתה או מקמי הכין, ומדלא אמר ש"מ ברשותיה הוה קאי, ואמטול הכי לא טענינן להו ליתמי דידיה ולא מידי, אלא נשבע בעל השטר וגובה כולו. ומר סבר אימור מלאך המות הוא דאנסיה. ולא הספיק לומר עד שמת, הילכך נשבע וגובה מחצה.

וכי תימא אי ס"ד טעמא דלא טענינן להו ליתמי טענת אונסין משום דהו"ל כמקום שיש ראיה, אי הכי אפילו אבוהון נמי כל היכא דטעין נאנסו לא ליהמניה אלא היכא דמייתי סהדי דאשתעי צעריה קמייהו, אי נמי דנפקן עליה קלא בהכי. שאני אבוהון, דיכיל למטען האי דלא אשתעי צערי לאחריני דאמינא דילמא טרחנא וממלינא ליה לעיסקא מרוחא דלקמיה כי היכי דלא ליקרי לי מפסיד עיסקי, כדאמרינן בפ' המקבל (ב"מ קה,א) גבי מאן דמקביל עיסקא מחבריה ופסיד וטרח ומליה ולא אודועיה. והשתא דלא יכילנא למלוייה בעינא דלדרי מהך פסידא בהדאי, דכיון דסוף סוף קא טעין נאנסו, מגו דאי בעי אמר עכשיו נאנסו כי טעין דמכמה יומי איתניס, והאי דלא אודעיה משום דסבר דיכיל למטרח ולמלוייה הוא דלא אודעיה, מהימן. אבל גבי יתמי דיליה דלא אמר אבוהון לא בתחלה ולא בסוף ליכא למטען להו, דאם איתא דאיתניס עיסקא גבי אבוהון אגב צעריה מימר הוה אמר. מאי אמרת דילמא האי דלא אמר משום דסבר דיכול למטרח ולמלויי, והיא הנותנת, דמדלא אמר מוכחא מילתא דלא אתניס, ואם תמצא לומר איתניס מדלא אמר מוכחא מילתא דטרח ומלייה, ומשו"ה ליכא למטען להו טענת אונסין אלא טענת פירעון. אי נמי היינו טעמא דשאני לן בין דיליה ליתמי, דאלו גבי דידיה כיון דמ"מ דאמר לבסוף נאנסו איכא להימוניה משום מיגו, אבל גבי יתמי כיון דמית מקמי דלימא נאנסו מוכחא מילתא דלא איתניס, דאם איתא לא הוה דחי נפשיה מיומא לחבריה, דצעריה הוה דחיק ליה למימר, ותו ליכא למיטען להו ליתמי דיליה דאי הוה אבוהון קיים הוה טעין נאנסו, דכיון דמית ולא אמר אנן סהדי דאי נמי הוה קיים לא הוה אמר.

שלח רב הונא בר אבין המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתיו לך נאמן ושטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה כלו. ומתמהינן עלה תרתי אמרת, המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר החזרתיו לך נאמן, והדר אמרת שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה כלו, ואי ס"ד דאי הוה אבוהון קיים והוה טעין החזרתיו לך הוה מהימן אפלגא פיקדון, למיטען להו ליתמי מאי דהוה יכול אבוהון למטען, אלא לאו ש"מ דאפילו אבוהון נמי לא הוה מהימן למימר החזרתיו לך, וקשיאן אהדדי. ופריק לעולם אימא לך כי הוה אבוהון קיים הוה מהימן למימר החזרתיו לך, ושאני התם גבי יתמי דאם איתא דפרעיה מימר הוה אמר, כדפרישנא לעיל.