יד רמה על בבא בתרא סה.

אתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כדברי חכמים ושמואל אמר הלכה כרבי עקיבא. וקימא לן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני, ותו דהא איפסיקא הלכתא כותיה לקמן:

לו. ואזדו רב ושמואל לטעמיהו דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זה על זה והזהרו בהן שהלכות קבועות הן ורב אמר יש להן. וכבר פרישנא בפירקא קמא (לעיל בבא בתרא ז,ב סי' עב) במאי קא מפלגי, שמואל סבר האחין שחלקו לקוחות הן ומוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו זכות בדבר המכור כלל, ורב אמר אין האחין שחלקו לקוחות הוו כדאמרת מיהו מוכר בעין רעה מוכר כרבנן.

א"ל רב נחמן לרב הונא הלכתא כותין או הלכתא כותיכו א"ל הלכתא כותיכו דמקריביתו אבבא דריש גלותא דשכיחי דיאני. וש"מ דהלכתא כשמואל דפסק הלכתא כר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר. וש"מ דהלכתא כותיה נמי גבי האחין שחלקו דלקוחות הוא ומוכר בעין יפה מוכר דתרוייהו בחד טעמא אוקימנוהי בגמרא. וההיא דפסיקא הלכתא בפרק בית כור עפר (לקמן בבא בתרא קז,א) גבי שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים וגבי שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן דאיפסיקא הילכתא דבטלה מחלוקת, דמשמע דסבירא לן דהאחין שחלקו יורשין הוו, כי טעמיה דרב התם, לא קשיא, דכי אמרינן האחין שחלקו לקוחות הן במילתא דאתיא מחמת נפשיהו, כגון דרך וחלונות וסולמות ואמת המים דמחמת נפשיהו קאתיין, הילכך סבירא לן דלקוחות הוו דהא אינהו הוא דאקנו להדדי חולקא דהדדי. אבל לגבי מילתא דאתיא מחמת איניש אחרינא, כגון שבא להן אח ממדינת הים או שבא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן, (ו)לא מהניא חולקא דידהו לגבי ההוא אחא אחרינא ולא לגבי בעל חוב ולא מידי, אלא הוו להו כמאן דלא פלגי כלל ואמטול הכי בטלה מחלוקת. ואמטול הכי קא מסקינן הכא טעמא דרב גבי האחין שחלקו דסבירא ליה דיש להן דרך זה על זה משום דמוכר בעין רעה מוכר, אלמא לקוחות הוי, ואלו התם גבי שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן קא מסקינא טעמיה דרב דאמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו יורשין הוו. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי קשיא הילכתא אהילכתא וקשיא נמי דרב אדרב, אלא לאו ש"מ כדקאמרינן:

לז. איתמר שני בתים זה לפנים מזה שניהן במכר ושניהן במתנה אין להן דרך זה על זה וכל שכן חיצון במתנה ופנימי במכר. האי שניהם במכר ושניהם במתנה בדקאתו תרוייהו מכח חד עסיקינן, כגון שמכר לזה אחד ולזה אחד או שנתן לזה אחד ולזה אחד. אין להן דרך זה על זה, דאמר ליה חיצון לפנימי כי היכי דלדידך זבין ויהיב בעין יפה לדילי נמי זבין ויהיב בעין יפה. וכל שכן חיצון במתנה ופנימי במכר, דכל היכא דגבי מוכר בעין יפה מוכר כ"ש גבי נותן דבעין יפה נותן כדמיברר לקמן. ודוקא בדאקני להו לתרוייהו בבת אחת, וכל שכן דזבניה לחיצון והדר זביניה לפנימי. אבל זב(י)ניה לפנימי לחד והדר זב(י)ניה לחיצון לאחרינא, אי נמי יהביה נהליה במתנה, יש להן דרך זה על זה, דמכי זבניה לפנימי לחד ושייריה לחיצון לנפשיה קני פנימי דרך בחיצון דומיא דמכרן לאחר, דס"ל כר' עקיבא דאמר אין הלוקח צריך ליקח לו דרך, וכי הדר זביניה לחיצון לאחר אע"ג דזבין ליה נמי בעין יפה לא מהני ליה ולא מידי, דלא יכיל לזבוניה ליה אלא מאי דשייר לנפשיה, ואלו הכא כיון דמקמי זביני דחיצון [זבניה לפנימי] כי זבין בעל חיצון מאי דשייר בעל פנימי הוא דזבין.

חיצון במכר ופנימי במתנה מאי. וכד זבין להו לתרוייהו בבת אחת קא מיבעיא לן, מי אמרינן כי היכי דנותן בעין יפה נותן מוכר נמי בעין יפה מוכר ואין להן דרך זה על זה, או דילמא הנ"מ גבי מכירה ומכירה וגבי מתנה ומתנה דתרוייהו כי הדדי נינהו, דכי היכי דלמר בעין יפה למר נמי בעין יפה, אי נמי גבי חיצון במתנה ופנימי [במכר] דודאי בעל מתנה עדיף ולית ליה לבעל המכר דירכא עילויה דבעל מתנה, אבל חיצון במכר ופנימי במתנה דבעל מתנה צריך דרך, עין יפה דבעל מתנה עדיפא טפי ויש להן דרך זה על זה.

סבור מינה דאין להן דרך זה על זה. דתרוייהו כי הדדי נינהו ולא היא מי לא תנן בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולם. אלמא אפילו במילי דסבירא לן גבי מכר לדברי הכל דבעין רעה מוכר מאן דיהיב במתנה בעין יפה יהיב, הכא נמי אף ע"ג דהיכא דפנימי במכר אין להן דרך זה על זה, היכא דפנימי במתנה וחיצון במכר בעל מתנה עדיף מבעל מכר ויש להן דרך זה על זה. וכן הלכה: