יד רמה על בבא בתרא סג.

א"ל אביי מאי שנא הכי ומאי שנא הכי אשתיק סבור מינה אידי ואידי פלגא ולא היא דאמר רב יימר בר שלמיה לדידי מפרשא לי מיניה דאביי בין מצר ארעא דמינה פליגא בין מצר ארעא דמינה פסיקא א"ל אילין מצראנהא (פלגא לא אמר ליה) ומצרה ניהליה מארבעה [או] מתלתא גיסי פלגא. דא"ל דלהכי טרח ומצר ליה מצרי דכולה שדה למשקל פלגא בכולה שדה. לא א"ל אילין מצרנהא, אע"ג דאמר ליה דמינה פליגא נמי, תשעת קבין קא"ל, דאם איתא פלגא דכולה שדה זבין ליה, לא סגיא דלא הוה מצר ליה כולהו מצרי דכולה כי היכי לברורי עד היכא מטי תחומיה, כי היכי דלישקול פלגא בכולה. אלא כיון דלא זבין ליה מינה אלא תשעת קבין לא איצטריך לברורי תחומיה, דלא שנא הויא רבתי ולא שנא זוטרתי לית ליה מינה אלא תשעת קבין. ואף ע"ג דא"ל דמינה פליגא, ליכא למשמע מינה דפלגא זבין ליה, דאפילו היכא דאית ליה אפי' לחד משותפי בממונא דשותפותא טפי מחבריה כי אתו למפלג פלוגתא מיקריא, דלאו לישנא דפלגא הוא אלא לישנא דחלוקה הוא:

כו. פשיטא יחלוק פלוני בנכסי פלגא. דלישנא דיחלוק ב' חלקים שוין משמע. תנו חלק לפלוני בנכסי מהו אמר רבינא בר קיסי ת"ש דתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע לחבית אין פחות משמונה לקדירה אין פחות משנים עשר לטפיח אין פחות מששה עשר. ובור זה בור של מים הוא, אם אמר תנו חלק לפלוני בו סתם, ולא אמר לחבית ולא לזולתה, יהיבנן ליה ריבעא, שאין דרך בני אדם לומר חלק סתם על פחות מרביע, לא שנא גבי בור ולא שנא בשאר מילי, דהא רבינא בר קיסי יליף מינה לענין האומר תנו חלק לפלוני בנכסי דאין פחות מרביע. ולאו משום ממון המוטל בספק הוא דמספקא לן אי פלגא קאמר כדקי"ל גבי יחלוק פלוני בנכסי ואי בציר מפלגא קאמר, דא"כ הוה דינא למיתב ליה טפי מרביע, דהא ברירא לן דאית ליה למשקל חולקא כל דהו, ואי מספקא לן במליותא דפלגא הוא דמספקא לן, וכי שקיל פלגא בההוא ספיקא אשתכח דקא שקיל טפי מרביע. אלא טעמא דמילתא משום דחלק סתם אין פחות מרביע. מיהו גבי תנו חלק לפלוני בבור איכא אנפי אחריני דלא שייכי אלא בבור של מים בלבד. דהיכא דאמר תנו לו בו חלק לחבית הרי מיעט נטילת ידיו ורחיצת כליו ורבוץ ביתו שאין דרך בני אדם להסתפק כל אלו אלא מן הבור, וחבית עומדת לצורך תבשילו ועיסתו ושתיתו, ושיערו חכמים מי תבשילו ועיסתו מכלל כל מימי תשמישיו מחצה. לפיכך כשאמר תנו חלק לפלוני בבור לחבית אין פחות מאחד משמונה בבור, דכיון דכי אמר חלק סתם שקיל ריבעא, השתא דאמר לחבית שקיל פלגו ריבעא. וכן אם אמר לקדרה, הרי מיעט שתיתו ולא זכה לו אלא מימי תבשילו וה"ה לעיסתו, ושיערו חכמים מימי תבשילו ועיסתו מכלל מימי תשמישי החבית שני שלישים שהן אחד משנים עשר בבור. ואם אמר לטפיח, הרי מיעט שאר כל תשמישי הבור ולא זיכה לו בהן אלא מימי שתיתו ונטילת ידיו, ושיערו חכמים מימי שתיתו ונטילת ידיו מכלל תשמישי הבור אחד מששה עשר לבור, לפיכך כשאמר לטפיח אין פחות מאחת מששה עשר חלקים בבור. נמצא רביע הבור לכל צרכיו, ואחד משמונה בבור לשתיתו ומימי תבשילו ועיסתו, (מי)מיהן שליש לשתיתו ושני שלישים למימי תבשילו ועיסתו, וחלק אחד משמונה וארבעים בבור לנטילת ידיו, והן מחצה במימי שתיתו, נמצאו מימי שתיתו ונטילת ידיו שהן תשמישי הטפיח אחד מששה עשר בבור. אלא ששיעורים הללו האמורים לענין חבית וקדירה וטפיח הואיל ולא נתברר טעמן אלא משיקול הדעת אין עושין בהם מעשה אלא בזמן שאמר כענין הזה האמור בברייתא זו, אבל אם אמר למימי תבשילו או לשתיתו וכיוצא בהן, אומדין אותו בפחות שבשיעורים ונותנין לו.

ברם צריך את למידע דהאי לישנא דיחלוק פלוני בנכסי לא מהני אלא בשכיב מרע דמהני ביה כי האי לישנא, אבל בבריא אפי' קנו מיניה נמי קנין דברים בעלמא הוא, כדבעינן לברורי בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמח,ב סי' צד). תדע דהא דומיא דתנו חלק לפלוני בנכסי מיירי דלא שייך אלא בשכיב מרע. והאי דאיתינן להו הכא משום סיבבא דהני לישני דמיפלגי בשיעוריה:

כז. ת"ר בן לוי [ש]מכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו לי ולבני אם מת הלוי מחזיר נמי לבנו ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה הימנו אין לו עליו כלום. ושמעינן מינה טעמא דאמר לי ולבני, הא לאו הכי אם מת אינו מחזיר לבניו, ואע"ג דאמרינן בסיומא כיון דאמר על מנת שיורי שייריה למקום מעשר, הני מילי לנפשיה אבל לבניה לא עד דאמר לבני בפירוש כדקתני בהדיא. וה"מ גבי מעשר, דכי שייריה למקום מעשר לאו לגמרי שייריה, דאם כן במאי נפיק האי לוקח ידי חובתיה מחובת מעשר, אי בהאי עישורא דיהיב ליה ללוי, כי קא יהיב ליה פירי דההוא פיסקא דארעא דשייריה לוי לנפשיה הוא דיהיב ליה, אלא על כרחיך כיון דכי שייריה למקום מעשר למיפק ביה האי לוקח ידיה חובתיה הוא דשייריה לאו לגמרי שייריה אלא שעבודא בעלמא הוא דשייר ביה, וטובת הנאה דאית ביה הוא דשייר לנפשיה, וטובת הנאה אינה ממון להורישה לבניו אלא היכא דשייריה נמי לבניו בפירוש. אבל היכא דשייר מידי לגמרי הוה ליה ממון להורישו לבניו, ואע"ג דלא אמר לבני אם מת ירתי לה בניה, כדבעינן לברורי לקמן:

כח. והא דאמרינן אם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום, דאלמא כיון דא"ל כל זמן ששדה זו בידך מכי נפקא מרשותיה פקע ליה שעבודיה דמוכר מינה, ואף ע"ג דהדר האי לוקח וזבין לה זימנא אחריתי, זביני אחריני אינון, ולית ליה לבן לוי גביה מחמת הדין תנאה ולא מידי, שמעינן מינה להא דתנן (כתובות קא,ב) הפיקחין היו כותבין על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי דאי גרשה והחזירה אין לה עליו כלום:

כט. אמר מר בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו, אמאי והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומפרקינן כיון דאמר ליה על מנת שיורי שייר למקום מעשר לאשתעבודי ליה לטובת הנאה שבו כדברירנא לעיל, וכיון דשייריה מעיקרא לנפשיה משתעבד ליה. ושמעינן מיניה דמאן דזבין ליה ארעא לחבריה ואמר ליה על מנת שיהא לי בפירות מחצה או שליש או רביע הכל לפי תנאו:

ל. א"ר שמעון ב"ל זאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. ולשון דיוטא לאו אוירא גרידא דעלוי תקרת הבית הוא, דההוא גג הוא דמקרי, אלא בנין מקורה שעל גבי תקרת הבית הוא כעין עליה, כדאמרינן בפרק כירה (שבת לח,ב) (העליונה) [העלינו] קומקום של חמין מדיוטא התחתונה לדיוטא העליונה. אלא שבזמן שהיא גבוהא ומרווחת נקרא עלייה ובזמן שהיא נמוכה נקרא דיוטא, בין שראויה לדירה. מיהו האי דיוטא דאיירי בה ריש לקיש דאצטריך למידק עלה ממעשר לא מיתוקמא אלא בדיוטא דמזדבנא בסתמא, כגון דלית בה ארבע אמות אי נמי דלא גביהא עשרה טפחים, ואידי ואידי דפתיחא לגו ביתא. חדא מדקא תלי ליה לשיורה דדיוטא גופה בדאמר ליה על מנת, ש"מ דאי לא אמר ליה הכי לא הויא שיור. ועוד דהא דומיא דמעשר קא דייק, דמסתמא לא הוי שיור. ותו דאי בדיוטא דלא הוה מזדבנא בסתמא, דהוה ליה על מנת לישנא יתירא, למה לי [למידק] מיהא מתניתא, מדר' עקיבא נפשה דדייק לישנא יתירא (להלן בבא בתרא סד,א) [הו"ל למידק]. אלא לא משכחת לה דצריך למידק עלה ממעשר אלא בדיוטא דמזדבנא בסתמא, דכי היכי דגבי מעשר אע"ג דמסתמא לא הוי שיור אהני על מנת לשיוריה למקום מעשר בעיקר השדה המכורה, דאי לא שייר הוה ליה דבר שלא בא לעולם ולא הוי שיור כלל, גבי דיוטא נמי אע"ג דמסתמא לא הויא שיור כי שייריה אהני על מנת לשיורי מקום דיוטא בבית המכור. דגבי מעשר טעמא מאי, דמעיקרא כי זבין ליה מוכר ללוקח אדעתא דהכי זבין ליה, גבי דיוטא נמי מעיקרא כי זבין ליה אדעתא דהכי זבין ליה.