יד רמה על בבא בתרא מג.

קל. הרי אמרו השותפין מעידין זה לזה אמאי נוגעין בעדותן הן הכא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו וכי כתב ליה מאי הוי והא תניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום הכא במאי עסקינן בשקנו מידו וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה בפני בעל חובו. דאע"ג דקנו מיניה דאסתלק מינה נהי דפקעה זכותיה דבעל חוב דידיה מינה, דלא יהא אלא דזבנה לאחריני, מי לא טריף לה בעל חוב מלוקח, ואם כן אמאי מכשרינן ליה לאסהודי ליה לשותפי בגוה, כיון דברירא מילתא דהוה ליה לדידיה חולקא בגוה הוה ליה נוגע בעדותו, דניחא ליה דתיקום בידא דשותפיה, כי היכי דליתי בעל חוב דידיה ולטרפה מידא דשותפיה וליפטר בה מיניה דבעל חוב. ופריק הכא במאי עסיקינן דקביל עליה אחריות. לשותפיה, דסוף סוף מאי נפקא ליה מינה לאוקומה קמי בעל חובו, אי נמי פטר בה נפשיה מבעל חוב הוא בעי שלומי ליה לשותפי. ודייקינן אחריות דמאן אי דקביל עליה אחריות דאתי מעלמא כל שכן דניחא ליה דתיקום בידא דשותפיה, דאי מפקי לה מיניה הא בעי שלומי ליה, אלא אחריות דאתיא מחמתיה. דלאו נוגע בעדותו הוא, דאי משום דמעמידה בפני בעל חובו סוף סוף הא מחייב לשלומי ליה לשותפיה.

ושמעינן מיהא דכל היכא דהוי סהדא נוגע בעדותו ואפילו על דרך רחוקה ביותר דאתיא ליה הנאה מיניה פסיל לאסהודי בה, ואע"ג דלא ברירא מילתא דהאי אנפא דמטיא מינה הנאה איתיה גבי האי סהדא חיישינן ליה, דהא הכא דלא ידעינן אי איכא עליה בעל חוב ואי לא וקא פסלינן ליה מספיקא.

ושמעינן נמי דשותפין לא מצו לאסהודי להדדי אלא במידי דמסתלק מיניה וקנו מידו, וקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה ולא קביל עליה אחריות דאתיא מעלמא. ודוקא היכא דהויא תחילתו וסופו בכשרות, כגון דזבנוה תרוייהו לההוא מידעם מאיניש מעלמא ונפק מערער עילויה דההוא מידעם דדידיה הוא, דלא ליזיל האי שותף וליסהיד ליה לשותפיה דהאי מידעם דהאי מוכר הוה דהוה ליה נוגע בעדותו, אלא היכא דמסתלק מיניה הוה ליה תחילתו וסופו בכשרות, דהא מעיקרא בשעת ידיעה כי אתידעא ליה האי סהדותא לית ליה להאי סהדא זכותא בגויה כלל דאכתי ברשות מוכר הוה קאי, והשתא נמי בשעת הגדה כיון דאסתלק מיניה לאו נוגע בעדותו הוא, הלכך הוה ליה תחילתו וסופו בכשרות וכשר. אבל היכא דהויא תחילתו בפסלות, כגון דאתי לאסהודי ליה לשותפיה דמזבן זבנה, דכי זבנה שותפיה לתרויהו זבנה, ואשתכח דבשעת ידיעה בפסלות הוה, אע"ג דסופו בכשרות פסול, כדמיברר בפרק יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכח,א) גבי פיסול קרובין, ופיסול נוגע בעדותו נמי כפיסול קרובין דמי דקי"ל אדם קרוב אצל עצמו, וכל שכן דהתם סתמא קאמרינן עד שתהא תחילתו וסופו בכשרות ומשמע דהכין דינא בכולהו אנפי דפסולי עדות.

תדע דהא טעמא דמילתא משום דבעינן עד או ראה או ידע אם לא יגיד, שיהא ראוי לעדות בין בשעת ידיעה וראיה בין בשעת הגדה, והאי טעמא כי היכי דשייך בשאר פיסולי הכי נמי שייך בפיסול נוגע בעדותו. וראיה ברורה מההיא דגרסינן בפרק האיש מקדש (קידושין מג,ב) גבי הן הן שלוחיו הן הן עידיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות, ודייקינן עלה מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים הני נוגעין בעדותן הן דאי אמרי לא פרעניה אמר להו (פרעון) [פרעוני], אלא לעולם קא סבר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ומיגו דיכלי למימר אהדריה ללוה יכלין למימר פרעניה למלוה, ואסיקנא והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים דיהיבנא ליה ומשתבע מלוה דלא שקל ופרע ליה לוה למלוה. דש"מ דכיון דתקון רבנן שבועת היסת איעקר ליה מיגו מהכא, דהא אי אמרי אהדרניה ללוה מיחייבי לאשתבועי ליה שבועת היסת, כי אמרי פרעניה למלוה נוגעין בעדותן נינהו דקא פטרי נפשייהו משבועת היסת ואמטול הכי לא מהימנו. ואי ס"ד דגבי פסולא דנוגע בעדותו כי הוי סופו בכשרות אע"ג דתחילתו בפסלות נמי כשר, הכא כיון דאשתבעו ליה ללוה איפטרו להו מיניה לגמרי, ומהשתא לסהדו ליה למיפטריה ממלוה דלאו נוגעין בעדותן נינהו. אלא לאו ש"מ דכיון דתחילתן בפסלות אע"ג דסופן בכשרות פסילי.

תדע נמי דהא כי מקשינן עליה מתניתא דבני העיר שנגנב ספר תורה שלהן, דתני עלה אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, וקא מקשינן מינה עליה דשמואל אמאי ליסלקו נפשייהו בתרי מיניהו ולידון להו, ומדלא קא מקשינן עליה מדקתני אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ליסלקו נפשייהו בתרי מינייהו ולסהדו, ש"מ דגבי עדים מודי שמואל דכי הויא תחלתן בפסלות אע"ג דסופן בכשרות פסולין, דאי לא תימא הכי אדאקשי ליה דיינין דלא איירי בהו שמואל, מעדים דאיירי בהו שמואל הוה עדיף ליה לאקשויי, אלא משום דגבי עדים מודי שמואל דתחלתו וסופו בכשרות בעינן, והכא גבי בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן כיון דבעינן סהדי דמסהדי דהאי גברא גנביה הויא לה תחלתו בפסלות, דההיא שעתא דאיתידע ליה לסהדא דהאי גברא גנביה אכתי לא איסתלק מיניה והוה אית ליה חולקא בגויה, ואע"ג דאסתלק מיניה בתר הכי והוה ליה סופו בכשרות פסול:

קלא. ושמעינן נמי דהא דתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמר כלום, דוקא בשלא קנו מידו, אבל קנו מידו מסתלק. ואי קביל עליה אחריות, לא שנא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא ולא שנא דאתי מחמתיה משתעבד, דאי לא תימא הכי, גבי שותפין דקאמר שמואל מעידין זה על זה במידי דמסתלק מיניה וקביל עליה אחריות, אי אמרת לא משתעבד הדר קושיין לדוכתיה אמאי מעידין זה לזה:

קלב. ושמעינן נמי דהא דאמר רבין בר שמואל משמא דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו, לא תימא הני מילי היכא דבריר לן דאיכא בעל חוב, אלא אפילו היכא דלא בריר לן דאיכא עליה בעל חוב אין מעיד לו עליה, דמסתמא נמי חיישינן. ודייקינן לה להא מילתא מדקא פסיק ואמר המוכר סתמא ולא אשמעינן דיש עליו בעל חוב, ש"מ דמסתמא נמי חיישינן. ותו מדמקשינן מינה לשמואל דמיירי בסתמא, ש"מ דאפילו בסתמא נמי חיישינן, דאי לא תימא הכי מאי קושיין, אטו מי קאמר שמואל דאע"ג דאיתברר דאיכא עליה דהאי סהדא בע"ח ליזיל ולסהיד ליה לשותפיה, ועוד אמאי איצטריך גמרא לאוקומה לדשמואל גבי שותפין בדקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה, לוקמה בסתמא דהויא מילי דשכיחא טפי, אלא משום דס"ל דמסתמא נמי חיישינן:

קלג. ושמעינן נמי גבי המוכר שדה לחבירו שלא באחריות, דכי אמרינן אין מעיד לו עליה, היכא דפריש עליה דלא קביל עליה אחריות ללוקח כלל מפני שמעמידה בפני בעל חובו ולא מיחייב לשלומי ליה ללוקח, וכ"ש היכא דמיחייב ליה ללוקח באחריות דאתיא מעלמא, אפילו היכא דלא פריש ליה דלא קביל עליה אחריות, דמסתמא קביל עליה אחריות דאתיא מעלמא וניחא ליה דתיקום בידא דלוקח, וא"צ לומר היכא דקביל עליה אחריות בפירוש. אבל היכא דפריש ליה דלא קביל עליה אחריות דאתיא מעלמא ולא פריש ליה דלא קביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה, ואין צ"ל היכא דפריש ליה דקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה בלחוד, מעיד לו עליה, דלאו נוגע בעדותו הוא, דאי משום אחריות דעלמא הא פריש ליה דלא מקביל לה עילויה, מאי אמרת הרי מעמידה לפני ב"ח, כיון דקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה סוף סוף שלומי בעי ולאו נוגע בעדות הוא:

קלד. ודייקינן וכי מסליק סהדא נפשיה מי מסתלק והא תניא בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואמאי ליסלקו נפשייהו ביתרי מינייהו ולידיינו. ופרקינן שאני ספר תורה דלהשמיע קאי. ואע"ג דמסלקי נפשייהו נמי פסילי למידן, דספר תורה להשמיע קאי, וכיון דלא סגיא דלא שמעי על כרחין אכתי נוגעין בעדותן הן. ושמעינן מינה דמידי אחרינא דלאו ספר תורה מסלקי נפשיהו ודייני, דגבי דייני לא צריך תחילתן וסופן בכשרות אלא נחתי לדינא עד דגמר דינא, וכיון דסליקו נפשייהו מקמי דנחתי לדינא אשתכח דתחילתן וסופן בכשרות הוא. והני מילי גבי דיינין, אבל גבי עדים כיון דקא בעו לאסהודי דהאי גברא גנביה לא מהני להו לאסתלוקי, דבשעת ראיה פסולין הוו והוו להו תחילן בפסלות ופסולים כדברירנא לעיל (סי' קל). וה"נ מסתברא, דאלת"ה אדקשיא ליה דיינין תיקשי ליה עדים דאיירי בהו עד השתא.

מיהו ודאי הא דמקשינן ליסלקו נפשיהו ביתרי מינייהו ולידיינו, ליכא למילף מינה דשנים שדנו דיניהן דין, דכי מקשינן הכי לטעמיה דשמואל קא מקשינן, דמכדי מאן שמעת ליה דאמר השותפין מעידין זה לזה, שמואל, האמר שמואל שנים שדנו דיניהן דין. ואף על גב דשמואל שדנו קאמר, הני מילי היכא דאפשר אבל היכא דלא איפשר כגון דליכא תלתא דבעו אסתלוקי אפילו לכתחילה נמי. ולית הלכתא בהא כשמואל, דקימא לן כרבי אבהו דאמר אין דיניהן דין, כדברירנא בכתובות ובסנהדרין (ג,א ד"ה ומקשינן):

קלה. ת"ש האומר תנו מנה לבני עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר. ואסיקנא הכא נמי בס"ת. כגון דאמר תנו מנה לבני עירי לקנות בו ס"ת לבהכ"נ, ובשכיב מרע קאי דמקני באמירה בעלמא:

קלו. ת"ש האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר. ומקמי דמותבינן תיובתא מינה מתמהינן עלה לתרוצה. ותסברה דכפשטה מיתוקמא, עניים שקלי ודייני מיפסלי. דקא ס"ד דלאו בעניי דרמו עלייהו עסקינן, אלא מאן דיהיב להו יהיב ומאן דלא יהיב להו לא כייפי ליה, הא לאו נוגעין בעדותן הן, אלא אימא אין דנין בדייני עניי אותה העיר, כגון דהני דייני גופייהו עניי נינהו, ואין מביאין ראיה מעניי אותה העיר ואמאי ליסלקו נפשיהו ביתרי מינייהו ולידון להו. ומשנינן הכא נמי בספר תורה ואמאי קרי להו עניים דהכל אצל ספר תורה עניים הן. שצריכין לתורה כעניים לפרנסה. ואיבעי תימא בעניים ממש ובעניי דרמו עליהו. היכי דמי אי דקיץ להו ליתיבו ביתרי מינייהו מאי דקיץ להו ולידיינו. ואסיקנא לעולם דקיץ להו וניחא להו דכיון דרוח רווח לקמיה. נקיטינן השתא, לא מיבעיא היכא דלא קיץ להו דליכא תקנתא לאכשירינהו, אלא אפי' היכא דקיץ להו נמי, אף על גב דיהבי מאי דקיץ להו נמי נוגעין בעדותן, דניחא להו דלמטי להו השתא האי מנה לעניי, דכיון דרווח השתא רווח לקמיה: