יד רמה על בבא בתרא מא:

קיז. רב כהנא שקל בידקא בארעיה אזל אהדר גודא בארעא דלאו דיליה שלא בכוונה אתא לקמיה דרב יהודה אזל אייתי מארי ארעא תרי סהדי, חד אמר קמאי דידי עייל תרתי אציאתא שיעור שתי שורות של גפנים, וחד אמר קמאי דידי עייל תלת אציאתא אמר ליה זיל אהדר תרתי מגו תלת אמר ליה כמאן כר' שמעון בן אלעזר דתניא א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים אחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה ועל מה נחלקו על כת אחת שבית שמאי אומר נחלקה ובית הלל אומר יש בכלל מאתים מנה אמר ליה אזילנא למתיבתא ומיתינא אגרתא ממערבא דלית הלכתא כרבי שמעון בן אלעזר. דקסבר רב כהנא דכי פליגי ב"ש וב"ה בשתי כיתי עדים פליגי, אבל בכת אחת דברי הכל אין בכלל מאתים מנה. אמר ליה לכי תיתי. מיהא שמעינן דהלכתא כר' שמעון בן אלעזר, ואליבא דבית הלל דאמרי אפילו בכת אחת נמי אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים יש בכלל מאתים מנה, דהא רב יהודה עבד עובדא כוותיה. ושמע מינה דאפילו היכא דמסהדי תרווייהו אחדא הלואה או אחדא הודאה מצטרפי, דהא מעשה דרב כהנא כחדא הלואה דמי וקאמר רב יהודה דמצטרפי:

קיח. ההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא ארבעין שנין אתא מאריה דביתא אמר לה מאי בעית בהאי ביתא אמר ליה מפלניא זבינתיה דזבניה מינך אתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה אי אית לך סהדי דדר ביה ההוא גברא דאתית מחמתיה אפילו חד יומא מוקמינא לה בידך אמר רב הוה יתיבנא קמיה דחביבי ואמרי ליה וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה וחזיתיה לדעתיה דאי אמר ליה קמאי דידה זבניה מינך הוה מהימן ליה מגו דאי בעי אמר ליה אנא זבינתיה מינך. וכי תימא למאי דאקשי ליה רב לר' חייא מאי אהדר ליה ר' חייא, אקשי ליה רב חד ענינא ואהדר ליה ר' חייא עניינא אחרינא דלא שייך ביה ולא מיתריץ ביה קושייה. ותו מאי וחזיתיה לדעתיה דקאמר, דמשמע דמגו שינויא דשני ליה הוא דאתחזי ליה הכי. ומסתברא דהכי אהדר ליה, מי קא טעין בריא לי דליהמניה, כלומר אי הוה טעין האי לוקח בתרא קמאי דידי זבניה לוקח ראשון מינך, הכי נמי דאיכא למימר לקח ומכר לאלתר הוה, אלא כיון דלא בריא ליה למחזיק דהוא לוקח בתרא דההוא דזבנה איהו מיניה זבנא מיניה דהאי מערער דאית ליה סהדי דדידיה היא, הוה ליה האי מערער ודאי והאי מחזיק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. הילכך [אי] אית ליה סהדי דדר בה ההוא דמקמיה אפילו חד יומא, דאיכא למימר דילמא בההוא יומא זבניה, טענינן ליה ללוקח, דהא מוכחא מילתא דכי זבין ליה מידי דהוה קאי בידיה ובחזקתיה זבין ליה, ואי לא [לא] טענינן ליה, דלאו כלוקח דמי אלא כמאן דזבין מיניה מידי דידע דלאו דידיה הוא, והויא לה חזקה דידיה כחזקה שאין עמה טענה. והיינו דקאמר רב וחזיתיה לדעתיה דהאי טענה דאדם עשוי ליקח ולמכור בלילה ליכא להימוניה ללוקח בגוה אלא היכא דאתי בטענת בריא.

אמר רב[א] כותיה דר' חייא מסתברא דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דלא בעי הא ראיה דדר בה אבוה אפילו חד יומא בעי. דאי לא תימא הכי ליתני אינו צריך כלום. ודחינן דילמא לא טענה ולא ראיה לא בעי. ואיידי דאיירי רישא גבי טענה תנא סיפא נמי גבי יורש אינו צריך טענה. ואי בעי תימא שאני לוקח דלא שדי זוזיה בכדי. כלומר ואי בעי תימא אפילו תימא דמתני' דהבא מחמת ירושה הכי דיקא כדקאמרת, לא מצית לסיועי מינה לר' חייא גבי לוקח, דשאני לוקח דלא שדי זוזיה בכדי, ואי לא דחזייה לההוא דמקמי דדר בה חד יומא לא הוה סמכא דעתיה דדידיה היא ולא הוה זבין לה מיניה, דלא שדי איניש זוזי בכדי.

וקיימא לן כרבי חייא, דההיא שעתא דאקשי ליה רב לר' חייא תלמיד היושב לפני רבו הוה, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד רבא נמי סייעיה לרבי חייא, אלמא כותיה סבירא ליה, ואע"ג דאידחייא ליה סייעתיה עיקר מימריה לא אידחי, ועוד דסוגיין כוותיה לקמן, מדקא מבעיא לן נראה בו מאי ופליגי בה אביי ורבא, אלמא כרבי חייא סבירא להו.

ושמעינן מינה דלא שנא יורש ולא שנא לוקח, היכא דאמר ליה מחזיק לתובע קמאי דידי זבניה האיך פלניא דזבנתיה אנא מיניה מהימן, מגו דאי בעי אמר ליה אנא זבינתיה מינך ודרי ביה שני חזקה. ואע"ג דלית ליה למחזיק סהדי דדר ביה ההוא דמקמאי לא קימא ליה חזקה עד דמייתי ראיה דדר ביה ההוא דמקמיה [מקמי] חזקה דידיה אפילו חד יומא. והוא דאית ליה ראיה דזבניה מההוא דדר ביה חד יומא מקמי חזקה דידיה, דאי לאו הכי אע"ג דאית ליה סהדי דדר ביה ההוא דמקמיה חד יומא לא מהימן למימר דזבין מיניה לשויי נפשיה לוקח דלא צריך טענת בריא, דלא אמור רבנן טוענין ליורש טוענין ללוקח אלא היכא דאתברר דהוי יורש או לוקח משום דיורש במילי דמורישו לא ידע ולוקח במילי דמוכר דזבין ליה לא ידע, ואמטול הכי לא צריך טענת בריא למטען בריא לי דמוריש או מוכר זבניה מינך, אבל להימוניה לשויי נפשיה יורש או לוקח כי היכי דלא ליבעי טענת בריא לא הימנוהו רבנן, דאם כן אתו לאיערומי. ופשטא דמתניתא וגמרא נמי הכי משמע, דכל היכא דאמרינן טוענין ליורש טוענין ללוקח כדאיתברר דהוי יורש או לוקח משמע. וכן הנך מתניאתא דשובך וזיזין דקתני (לעיל בבא בתרא כג,א) ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, וקתני נמי (לקמן בבא בתרא ס,א) לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתה, בדאתברר דלקח משמע. ומתניתין דהכא נמי דקתני והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, בדידיע דבא מחמת ירושה משמע. והאי פלוגתא דרב ור' חייא נמי בדהוה ליה למחזיק ראיה דזבניה מההוא פלניא עסקינן, כדבעינן לברורי לקמן (ד"ה והוא) משינויא דשאני לוקח דלא שדי זוזיה בכדי. וכדמעינת בה שפיר, האי דאצרכוה רבנן לאיתויי סהדי דדר בה ההוא דמקמיה חד יומא מהאי טעמא הוא, דאי לא דר בה ההוא דמקמיה חד יומא לא חשבינן ליה להאי מחזיק כלוקח.

אבל ודאי היכא דטעין קמאי דידי זבניה מינך לא צריך סהדי דזבנה האי מחזיק מההוא לוקח ראשון, דכי היכי דמהימן למימר קמאי דידי זבנה לוקח ראשון מינך משום מיגו, הכי נמי מהימן למימר דזבנה איהו מלוקח ראשון מגו דאי בעי אמר אנא זבינתה מינך. וכי תימא אם כן כי לא טעין קמאי דידי זבנה לוקח ראשון מינך נמי לא לצרכיה סהדי ללוקח שני דזבין מלוקח ראשון, דמגו דאי בעי אמר ליה מינך זבינתיה ואכלתה שני חזקה כי אמר מפלניא זבינתה ואכלתה שני חזקה מהימן. כי אמרינן מגו, מטענה לטענתא אחריתי דכותה, כגון מטענת מינך זבינתה לטענת קמאי דידי זבנה מינך ההוא פלניא דזבנתה אנא מיניה, דתרויהו חזקה שיש עמה טענה נינהו, אבל מטענת מינך זבינתה דהויא חזקה שיש עמה טענה לטענת מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך, דהויא לה חזקה שאין עמה טענה, לא אמרינן מגו. תדע דאי ס"ד כי האי גוונא נמי אמרינן מגו להימוניה דמפלניא זבנה, ליהמניה נמי דדר בה ההוא פלניא חד יומא מגו דאי בעי אמר אנא זבינתה מינך. אלא משום דלא אמרינן מגו מחזקה שיש עמה טענה לחזקה שאין עמה טענה, דקיימא לן כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, אלא ביורש או בלוקח וכיוצא בו, הלכך אי אתברר דהוה יורש או לוקח וכיוצא בו הויא חזקה ואי לאו לא הויא חזקה.

תדע נמי דכל כי האי גוונא לא אמרינן מגו אלא מטענה לטענה אחריתי דכותה, מדאמרינן בפרקין (לעיל בבא בתרא ל,ב) והני מילי דאכלה שבע שני דקדמה חזקה דהאי לשטרא דהאי אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו, ואמאי, לימא מגו דאי בעי אמר ליה למרי שטרא מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה, כי אמר מקמי זביני דידך זבינתה אנא מבעלים הראשונים מהימן. אלא לאו משום דלא אמרינן מגו אלא מטענה לטענתא אחריתי דכותה דלית בה ריעותא דחזקה שאין עמה טענה כדברירנא בדוכתא.

והוא הדין הכא גבי הבא מחמת ירושה ולקיחה, דאי אתברר דהוי יורש או לוקח וכיוצא בו דלא בעו טענת בריא הויא חזקה, ואי לא לא הויא חזקה. תדע נמי דעל כרחיך האי עובדא דאיפליגו ביה רב ור' חייא בדהויא ליה למחזיק ראיה דזבניה מההוא פלניא עסקינן, מדסבר רבא לסיועיה לר' חייא ממתני' דהבא מחמת ירושה, ודחינן שאני לוקח דלא שדי זוזיה בכדי ואי לאו דדר ביה ההוא פלניא דמקמיה חד יומא לא הוה זבין לה מיניה, והשתא ניחזי אנן, אי אמרת בשלמא דהאי עובדא דפליגי ביה בדהויא ליה לתובע ראיה דזבין מיניה מההוא פלניא דקא טעין עסקינן, היינו דמתוקם שינויא דשאני לוקח דלא שדי זוזי בכדי, אלא אי אמרת דאפילו בדלית ליה ראיה דזבין מיניה פליגי מאי שינויין, נהי נמי דלוקח לא שדי זוזיה בכדי, אלא מאן לימא לן דהאי מחזיק דקאמר מפלניא זבינתה קושטא קא טעין כי היכי דלימא לא שדי איניש זוזי בכדי, ודילמא לאו מזבן זבנה אלא במתנה נחית לה א"נ בגזלנותא נחית לה. אלא לאו ש"מ דכי פליגי רב ור"ח בדאית ליה ללוקח ראיה דמפלניא זבנה פליגי, אבל היכא דלית ליה ראיה דזבנה מיניה לא איירו בהאי פלוגתא כלל, ומסתמא לא מוקמינן לה לארעא בידא דמחזיק אלא היכא דאתי מטענת בריא, אי נמי היכא דאית ליה ראיה דהוי יורש או לוקח ומאי דדמי להו דלא בעו טענת בריא, והוא דאית ליה ראיה נמי דדר בה ההוא דמקמיה חד יומא כדברירנא:

קיט. איבעיא להו נראה בו מאי אביי אמר היא היא רבא אמר עביד איניש דסאיר ולא זבין. וקימא לן כרבא, דלא קימא ליה חזקה ליורש או ללוקח מלוקח וכיוצא בהן היכא דלא טעין קמאי דידי זבנה מוריש או לוקח ראשון, אלא היכא דאית ליה סהדי דדר בה ההוא דמקמיה אפי' חד יומא. והוא הדין אפילו שעה אחת דרך דירה, דעד כאן לא פליג רבא עליה דאביי אלא בנראה בו, משום דעביד איניש דסאיר ביתא אדעתא דמזבן ולא זבין, אבל דרך דירה מודי ליה. ואידי ואידי דאית ליה למחזיק ראיה דהוי יורש או לוקח וכיוצא בו. ואין צריך לומר היכא דטעין קמאי דידי זבנה מינך ההוא פלניא דמהימן משום מגו דלא בעי ראיה אחריתי לבד מחזקה. ושמעינן מהאי בעיא ומהאי פלוגתא דאביי ורבא דכולי עלמא אית להו לדר' חייא:

קכ. שלשה לקוחות מצטרפין. כלומר שאם אכלה לוקח ראשון שנה וחזר ומכרה לאחר, ואכלה השני שנה שניה ומכרה השני לאחר, ואכלה השלישי שנה שלישית, שנמצאת ביד שלשתן שלש שנים רצופות, [מצטרפות] הני שלש שנים למהוי כמאן דאכלה לוקח שלישי שלש שנים רצופות וקימא ליה חזקה ללוקח שלישי, דכיון דשני מכח ראשון קאתי ושלישי מכח שני קאתי, אכילות דכולהו לסיועי לשלישי קאתיאן וכמאן דאכלה שלישי שלש שנים דמי.

אמר רב וכולן בשטר. כלומר דזבני מהדדי בשטרא דאית להו קלא, (מב"ח) דכולהו מכח דהדדי קאתו וכחד גברא דמו. אבל היכא דליכא שטרא בזביני דידהו, אע"ג דאיכא סהדי, כיון דלית להו קלא יכיל האי מערער למטען כיון דלא שהי גבי חד מיניהו שלש שנים אמינא כל חד מיניהו בתורת עראי הוא דקא נחית לגוה ואמטול הכי לא מחאי, מידי דהוה אמעשה דאמהתא דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא (לעיל בבא בתרא כט,ב).

והאי וכולן בשטר דאמרינן, לאו למימרא דלוקח ראשון נמי בעי שטרא דזבניה מאיניש אחרינא, דאפילו סהדי נמי לא בעי, דכיון דאכלוה הני תלתא שתא ולוקח בתרא לא קא ידע מהיכא אתיא ליה ללוקח קמא, אי מהאי מערער או מאיניש אחרינא, טענינן ללוקח בתרא דילמא לוקח קמא מהאי מערער הוא דזבנה. ואי נמי טעין האי בתרא דההוא קמא מאיניש אחרינא זבנה ולאו מהאי מערער לא בעי שטרא ללוקח ראשון, דכיון דלוקח שלישי מצטרף לשני מחמת שטרא דזבין מיניה ושני מצטרף לראשון בשטרא דזבין מיניה, הוו להו כלהו תלתא כחד גברא, והוה ליה כמאן דאכלה לוקח שני חזקה, דכי מייתי סהדי דזבנה מפלניא ודדר ביה ההוא פלניא אפילו חד יומא, והוא הדין גבי שדה דאתהני מינה אי נמי דגדרה או דמנטר ליה, קיימא ליה חזקה. אלא על כרחיך האי בשטר דקאמר רב לאו אכלהו שלשה לקוחות קאי, אלא אשני ושלישי בלחוד קאי, דאיכא שטרא דזבן שלישי משני ושטרא דזבן שני מראשון, דאיכא קלא דתרי בתראי מכח ראשון קאתו, והוה ליה דינא כמאן דאכלה אחרון לחודיה שני חזקה. והאי וכולן דקאמר רב לאו אבשטר קאי אלא אמצטרפין קאי, והכי קאמר, וכולן אין מצטרפין זה לזה אלא בשטר: