יד רמה על בבא בתרא מ:

קט. אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסיה דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגט או דמתנה גלויי מילתא בעלמא הוא לגלויי אדעתיה דלא גמר, הלכך אע"ג דלא אניס נמי מודעיה מודעא, ואלא מודעא דזביני והא אמר רבא לא כתבינן מודעא דזביני מודי רבא היכא דאניס כגון מעשה דפרדיסא דההוא גברא דמשכין ליה פרדיסא לחבריה לתלת שנין בתר דאכליה תלת שנין א"ל אי מזבנת ליה ניהלי מוטב ואי לא כבישנא ליה לשטר משכנתא ואמינא לקוח הוא בידי, כגון הא ודאי היכא דמסר מודעא כתבינן. וכי תימא היכי משכחת לה, אי דא"ל הכי קמי סהדי, (לימא) [למה] לי מודעא, כיון דאודי דבמשכנתא נחית לה לא קיימא ליה חזקה, וכיון דלא קיימא ליה חזקה למחזיק כי מזבין לה השתא נהליה לאו אנוס הוא ואי דלא א"ל הכי קמי סהדי, היכי מצו סהדי לאסהודי דאנן ידעינן ביה באונסיה דפלניא. וכי תימא לעולם דאיכא סהדי, ונהי דהויא עדות לענין מודעא, דכיון דאמר הכי וידעי סהדי דיכיל למעבד הכי אית ליה למוכר למיחש לנפשיה, וכה"ג מוכחא מילתא דאנוס הוא, אבל למהוי כהודאה לא, דיכיל למימר ליה משטה אני בך, הא גבי מעשה (דלעיל בבא בתרא ל,ב) דא"ל מערער למחזיק הא אית לי סהדי דאתית באורתא לגבאי ואמרת לי זבנה נהלי א"ל דאמינא איזבון דינאי ואמר רבא עביד איניש דזבין דיניה, הא לאו הכי הוה מהניא סהדותא דהני סהדי לבטולי חזקתיה דמחזיק ואע"ג דלא א"ל בתורת הודאה לא מצי א"ל משטה הייתי בך. אלא שאני הכא דיכיל למימר מעיקרא הוה זבינא לי מינך לבתר דמשכנתא ניהלי ושטרא הוה לי ואירכס, והאי דאמינא לך השתא זבנה נהלי דאמינא איזבון דינאי, והאי דאמינא לך כבישנא ליה לשטר משכנתא דאל"ה לא הוה קיימא לי חזקה, ולברורי לך דיכילנא למימר לקוחה היא בידי אמרי לך כי היכי דתירצי לי לקיומנהו לזבינאי, ואמטול הכי לא מהניא האי סהדותא לבטולה לחזקתיה. מיהו ודאי מהניא לקיומיה למודעי, דאנן סהדי דלגבי הני זביני דהשתא אנוס הוא, דאי לא הוה מזבין לה נהליה הוה טעין לקוחה היא בידי. וא"צ לומר היכא דאניס ליה בגופיה, דאין לך אונס גדול מזה כדמיברר לקמן (בבא בתרא מח,ב) ממעשה דטבי דתלייה לפפי אכינרא. והא נהרדעי איתה אפילו לאביי ורבא, דכל דמוכחא מילתא דאניס מוכר אע"ג דלוקח צאית דינא כתבינן מודעא, וא"צ לומר בגט או במתנה דאע"ג דליכא נמי אונסא כתבינן:

קי. אמר רב יהודה האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה. מאי טעמא, דאיכא למימר דלאו לאקנויי ליה קא מיכווין אלא לקינוניא הוא דקא מיכוין, דקא בעי לזבונינהו להני נכסי לאחרינא וקדים כתיב להו במתנה לאיניש אחרינא, כי היכי דליזיל מקבל מתנה וליפק מלוקח ולהדר וליפלוג בהדי נותן. ואמטול להכי כתב ליה מתנתא טמירתא, דלא לשמעון ביה אינשי, דאי שמעי ביה מימנעי ולא זבני מיניה. ולא דמי האי דינא לדינא דמברחת דלא יכלא למהדר בה אלא בכותבת כל נכסיה, דאלו התם כיון דבפרהסיא קא כתבה, כל כמה דלא כתבה כל נכסיה אימור להקנאה גמורה קא מיכוונא דאי לאו הכי לא הוי משירא מידי למסמך עילויה, אבל מתנתא טמירתא אפילו במקצת נמי מוכחא מילתא דלאו לאקנויי קא מיכוין. ותו דגבי מברחת נכסיה מבעלה, כיון דכולהו נכסים דידה משתעבדי ליה לבעל, אי מברחא להו לכולהו נכסיה איכא למימר דלאו לאקנויי קא מיכוונא אלא לאברוחינהו מבעל קא מיכוונא, ואי שייר מקצת מוכחא מילתא דדוקא כתבה ליה, דאי לאברוחי קא בעיא מאי שנא דאברחתינהו להני ולא אברחתינהו להני, אבל הכא אע"ג דכתב מקצת נמי איכא למימר דילמא ההוא מקצת הוא דניחא ליה לזבוניה ללוקח ואמטול הכי קדים וכתיב עליה מתנתא טמירתא.

ומסתייע הדין טעמא מדאמרינן עלה והיא מודעא לחבירתה, ואע"ג דאיפריכא לאו לגמרי איפריכא, דהא כל היכא דמוכחא דמילתא דמחמת אונסא הוא דכתבה לבתרייתא אהניא ליה קמייתא למהוי מודעא לבתרייתא כדבעינן למימר קמן, הכא נמי לגבי קמייתא היינו טעמא דלא מגבינן בה דאימור מינס אניס למכתבה במתנה לאחרינא ואמטול הכי קדים יהיב לה במתנתא טמירתא להאי קמא כי היכי דתיבטיל בתרייתא, ולאו לאקנויי ליה לקמא קא מיכוון.

ואיכא לפרושי טעמא דמתנתא טמירתא דלא מגבינן בה משום דלא גמר ומקני ודעתיה למהדר ביה, והאי דכתב ליה משום דהוה דחיק ליה למכתב ליה מתנה הוא דכתב ליה לדחוייה, ולהכי כתבה טמירתא משום דדעתיה למהדר ביה. ואמטול הכי לא ניחא ליה דתיפרסם מתנתיה כי היכי דלכי הדר ביה לא לקריוה אינשי הדריאנא, אי נמי דלא ליתזול נכסיה מהשתא.

היכי דאמי מתנתא טמירתא אמר רב יוסף דאמר להו לסהדי זילו איטמרו וכתובו ליה ואיכא דאמרי אמר רב יוסף דאמר להו לסהדי לא תתיבו בשוקי ובבריאתא ותכתבו ליה מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא. הדין הוא גירסא דרבינו האי גאון ז"ל וקא פריש לה הכי, איכא בינייהו סתמא, דלא אמר להו זילו איטמרו וכתובו ליה ולא אמר להו נמי תיבו בשוקי ובבריאתא. להך לישנא קמא דאמרת דאמר להו זילו איטמרו, משמע דכי לא אמר להו זילו איטמרו לאו מתנתא טמירתא היא, ללישנא בתרא דאמרת דאמר להו לסהדי לא תתיבו בשוקי ובבריאתא, מכלל דכולהו מתנתא צריך למימר להו תיבו בשוקי ובבריאתא, ואי לא אע"ג דאמר להו זילו איטמרו פסולה. וקיימא לן כי האי לישנא בתרא כדבעינן למימר קמן (מא,א וסי' קיב):

קיא. אמר רבא והויא מודעא לחברתה. כלומר דאי כתב נכסיה לחד במתנתא טמירתא והדר כתבינהו לאחרינא מתנת פרהסיא, ההיא טמירתא הויא מודעא לאידך, דכיון דאמרת דלאו לאקנויי ליה לקמא קא מיכוין אלא לאברוחי קא מיכוין לא גרעא ממודעא גרידתא. וליתא, דהא אמרינן עלה אמר רב פפי הא דרבא לאו בפירושא איתמר אלא מכללא איתמר דההוא גברא דאזל לקדושי איתתא אמרה ליה אי כתבת לי לכולהו נכסך הוינא לך ואי לא לא הוינא לך אזל כתבינהו ניהלה לכולהו נכסיה בכתיבה גרידתא, אדמסר לה שטרא אתא בריה קשישא אמר ליה וההוא גברא מה תהוי עליה אמר להו לסהדי זילו אטמירו בעבר ימינא וכתובו ליה אתו לקמיה דרבא אמר להו לא מר קנה ולא מר קנה מאן דחזא סבר משום דהויא מודעא לחברתה. ואע"ג דלא כתבה לטמירתא דבריה אלא לבתר דכתבה לפרהסיא דאיתתיה, כיון דלא אקני לה לאיתתיה אלא בכתיבה גרידתא דלא קניא אלא ממסירת השטר, וכבר קדמה כתיבה דבריה למסירה דאיתתיה, כמאן דקדמה לה בכתיבה דמי, מידי דהוה אהיכא דמסר מודעא בין כתיבה למסירה.

ואסיקנא ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה אבל הכא מר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני. כלומר התם גבי קידושין היינו טעמא דלא קניא בתרייתא, דמוכחא דמילתא דמחמת אונסא דאניס ליה יצריה למנסבה ולא קא בעיא לאיקדושי הוא דכתב לה, דאי הוה מיקדשא ליה בלא הדין תנאה לא הוה כתיב לה ולא מידי, ואיגלאי מילתא למפרע דכי כתב מעיקרא מתנתא טמירתא לאחרינא למהוי מודעא להאי בתריתא הוא דכתבה, וגבי מתנה גלויי מילתא בעינן, ואמטול הכי אפילו בתריתא נמי לא קניא. אבל הכא, היכא דלא מוכחא מילתא במתנתא בתריתא דמחמת אונסא הוא דכתבה, אע"ג דכתב עלה מעיקרא מתנתא טמירתא לאחרינא לא הויא מודעא לחבירתה, דמר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני. ואפילו להאיך פירושא קמא דפרישנא (לעיל סי' קי) טעמא דמתנתא טמירתא דלא מגבינן בה משום דחיישינן דילמא לאברוחי נכסיה קא מיכוון, אלמא בתרא נמי לא ניחא ליה דליקני, דאי אמרת דלאו לאברוחי מהאי בתרא קא מיכוין, קמא דכתב ליה טמירתא אמאי לא קנה. אין הכי נמי, והיינו טעמא דקנה בתרא דכיון דלא מוכחא מילתא דאניס בבתריתא איכא למימר דלאו לאברוחי מהאי בתרא קא מיכוין, אלא לאברוחי מאיניש אחרינא הוא דעבד, דסבר הוה אניס ליה למיכתב ליה ואידחיא ליה שעתא ולא אנסיה, והשתא קא מיכוין לאקנויי ליה להאי בתרא הקנאה גמורה. הילכך קמא לא קני דהא לאו לאקנויי ליה קא מיכוין אלא לאברוחי נכסיה מאיניש אחרינא דסבר דאניס ליה קא מיכוין, ובתרא קנה דלאו לאברוחי מיניה דהאי קא מיכוין אלא לאברוחי מאיניש אחרינא קא מיכוין כדברירנא.

מיהא שמעינן דהיכא דכתב לחד מתנתא טמירתא והדר כתב לאידך מתנת פרהסיא, ההוא קמא דכתב ליה טמירתא לא קנה ובתרא דכתב ליה פרהסיא קנה. ודוקא היכא דכתב ליה לבתרא מדעתא דנפשיה, אבל היכא דהוה בעי האי נותן ממקבל מתנה למעבד ליה מדעם ולא בעא למעבד ליה עד דכתב ליה מתנה, אי נמי דמוכחא מילתא דמחמת אונסא אחרינא הוא דכתב ליה, לא מר קנה ולא מר קנה. קמיתא לא קניא דטמירתא היא, בתרייתא נמי לא קניא, דכיון דלא מדעתא דנפשיה כתב ליה אלא דוחקא דשעתא הוא דאנסיה למיכתב ליה אגלאי מילתא למפרע דכי כתבה לקמייתא למהוי מודעא לבתריתא הוא דכתבה. וכן הלכתא: