יד רמה על בבא בתרא ג:

ל. ובמקדש שני מ"ט לא עביד אמה טרקסין עד תלתין קאי טפי לא קאי. דקיימא אגביה הוא. ומנלן דהוה גביה טפי דכתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון רב ושמואל חד אמר בשנים וחד אמר בבנין ואיתא להאי ואיתא להאי. בשנים דמקדש ראשון עמד ארבע מאות ועשר ומקדש שני ארבע מאות ועשרים, בבנין דהיכל ראשון הוה גביה תלתין ושני הוה גביה מאה אמה כדאיתא במסכת מדות (פ"ד מ"ו). ולעביד עד תלתין בבנין ואידך לעביד בפרכות תלתין נמי כי קאי אגב תקרה [הוא] דקאי ולעביד שיעור האי דקאי בבנין ואידך לעביד בפרכות אמר אביי גמירי או כוליה בפרכות או כוליה בבנין. כדאשכחן במשכן. ושמע מינה לענין מחיצה המבדלת בין ההיכל לקודש הקדשים שאין עושין מקצתה בבנין ומקצתה בפרכות, אלא או כוליה בבנין כדאשכחן במקדש ראשון או כוליה בפרכות כדאשכחן במשכן דכתיב (שמות כו,לג) והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים:

לא. איבעיא להו הן וסידן או הן בלא סידן. כלומר כל אלו השיעורין האמורים ברוחב הכותל הן וסידן בכלל או הן בלא סידן, שנמצא שצריך ליתן מקום לסיד חוץ מן השיעור האמור לרוחב הכותל. אמר רב נחמן בר יצחק (מסתמא) [מסתברא] הן וסידן, דאלמא מקום הסיד בכלל דאי ס"ד הן בלא סידן לחשביה. ודחינן כיון דלא הוי טפח לא חשיב ליה. ולא והא קתני זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה. והא הכא (דחייב) [דחצי] טפח הוא וקא חשיב ליה. ומשנינן התם חזי לאצטרופי בהדיה הך פלגא אחרינא דיהיב האיך נמי והוו להו טפח אמטול הכי חשיב ליה, אלא מקום הסיד מכא ומכא דאי נמי מצטרפת ליה לא הוי טפח לא חשיב ליה. ואע"ג דאידחייא לה סיעתיה דרב נחמן בר יצחק עיקר מימריה לא אידחי, הלכך הלכתא כוותיה. ואגב ארחיך שמע מינה דמצו למכפא אהדדי למסידיה לגודא בסיד, ודוקא בגויל וגזית אי נמי בכפיסים ולבנים וכיוצא בהן:

לב. ת"ש הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח והאריח חצי לבנה של שלשה טפחים. דאלמא לבנה גופא שלשה טפחים היא, ואי ס"ד הן וסידן היכי קתני בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה דהוה להו שלשה טפחים ותו לא, והא לבנה גופה שלשה טפחים לבד מסיד, אלא לאו ש"מ הן בלא סידן ומקום סיד לא קא חשיב. ופריק התם ברברבתא דייקא נמי דקתני של ג' טפחים מכלל דאיכא זוטרתי ש"מ. ומתני' דקתני בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה בזוטרתי דהוו להו אינון וסידן בכלל ג' טפחים אבל ברברבתא בעי טפי, והוא הדין נמי בכפיסין בזוטרי קא מיירי אבל ברברבי דאית בהו טפח ומחצה בעי טפח למקום הסיד:

לג. אמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי איכא דאמרי משום פשיעותא וא"ד משום צלויי ביה, דאדהכי והכי לית להו דוכתא לצלויי. מאי בינייהו דאיכא דוכתא לצלויי. למאן דאמר משום פשיעותא אע"ג דאית להו דוכתא לצלויי נמי אסיר, למ"ד משום צלויי כיון דאיכא דוכתא לצלויי שפיר דמי. וקיי"ל כלישנא קמא דאסר, ואע"ג דסוגיין בכוליה תלמודין כלישנא בתרא, שאני הכא דסוגין כלישנא קמא כדבעינן למימר קמן. וה"מ למסתר בי כנישתא בעידנא דרגילי לצלויי ביה, אבל בעידנא דלא רגילי לצלויי ביה כגון בי סתוא בקייטא ובי קייטא בסתוא סתרי ובנו, דהא מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי סתוא בקייטא ובי קייטא בסיתוא, דכיון דהוו להו צערא לצלויי בי סתוא בקייטא או בי קייטא בסתוא מזרזי נפשייהו ולא פשעי. א"ל רבינא לרב אשי גבו זוזי ומנחי מאי. מי איכא למיחש לפשיעותא או לא. א"ל חיישי' דילמא מתרמיא מלתא דמצוה ויהבי להו. וש"מ סוגיין כמאן דאמר משום פשיעותא, דאי כמאן דאמר משום צלויי, הא דרב אשי היכי משכחת לה, אי דאיכא דוכתא לצלויי נסתור ונבנה, ואי דליכא דוכתא לצלויי מאי ארייא משום דחיישינן דילמא מתרמייא מילתא דמצוה ומזבני להו, תיפוק לי דאדהכי והכי ליכא דוכתא לצלויי, אלא על כרחין בדאיכא דוכתא לצלויי ומשום דחיישינן לפשיעותא.

(דמו) [רמו] ליבני הדירי והדרי כשורי מאי. מי חיישינן לפשיעותא או לא. ומסקנא חיישינן דילמא מתרמיא מילתא דפדיון שבויים ומזבני להו. והא נמי כלישנא קמא סלקא. ומקשי' אי הכי, דחיישינן לכולי האי, מאי אירייא עד דבני בי כנישתא אחריתי אפילו בנו נמי בי כנישתא אחריתי לא נסתרה להאי, דחיישינן דילמא מתרמי פדיון שבויים ומזבני ליה לאידך. א"ל דירתא לא מזבני אינשי. ומילתא דלא שכיחא היא ולא חיישי בה רבנן. והני מילי דלא חזא ביה תיוהא, כלומר כותל רעוע אבל חזא ביה סתר ובני כי הא דמר בר רב אשי חזא תיוהי בבי כנישתא דמתא מחסייא וסתריה ועיליה לפורייה בגויה ולא אפקיה מיניה עד דתקין ליה שיפכי. אי הכי בבא בן בוטא היכי אסביה עצה להורדוס למסתר בי מקדשא והאמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי אב"א תיוהא חזא ביה ואי בעית אימא שאני מלכותא דלא הדרא ביה. ושמעינן מינה דחזא ביה תיוהא אע"ג דליכא דוכתא אחרינא לצלויי סתר ובני, דהא בי מקדש לגבי קרבנות כדינא דבי כנישתא היכא דליכא דוכתא אחרינא לצלויי דמי ואפ"ה קאמרי' דהיכא דחזא ביה תיוהא סתר ובני ומדקאמרי' נמי שאני מלכותא דלא הדרא ביה, ש"מ דטעמא משום פשיעותא הוא, דאי משום דליכא דוכתא אחרינא לצלויי כי לא הדרא ביה נמי מאי הוי:

לד. הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה נתן עיניו באותה תינוקת קם קטלינהו לכולהו מראותיה ושיירה לההיא ינוקתא ההיא ינוקתא סליקא לה לאיגרא ואמרה דכל מאן דייתי ויימר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא דלא אשתייר מינייהו אלא ההיא ינוקתא וההיא ינוקתא הא נפלה ומיתה. והלכתא היא, דהא עבדו בה עובדא בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע,ב):