יד רמה על בבא בתרא לט:

קא. מחאה בכמה רבי חייא בר אבא אמ"ר [יוחנן] מחאה בפני שנים רבי אבהו אמ"ר יוחנן מחאה בפני שלשה. ואמרינן לימא בדרבה בר רב הונא קא מפלגי דאמר רבה בר רב הונא כל מילתא דמתאמרה באפי בי תלתא לית בה משום לישנא בישא. לגלויה, דמאן דאמר בפני שנים אלמא מצו סהדי לגלויה למחזיק לית ליה דרבה בר רב רב הונא ומ"ד בפני שלשה אית ליה דרבה בר רב הונא. ואסיקנא דכו"ע אית להו דרבה ב"ר הונא ודכ"ע מחאה שלא בפניו הוה מחאה ובהא קא מיפלגי מאן דאמר בפני שנים קסבר סהדותא בעינן, ולאו למימרא דבעי לשויינהו עליה סהדי דקא ממחי באנפיהו, דהא משמעתיה דרב זביד לא משמע הכי, אלא לממסרה למילתא נהליהו בתורת מחאה כעין עדות [ד]מסתמא דעתיה לגלויה למחזיק, ואפילו בפני שנים נמי מצי לגלויה ולית בה משום לישנא בישא, דהא אדעתא דהכי קא ממחי באנפוהי. ומאן דאמר בפני שלשה קא סבר גילוי מילתא בלחוד בעינן. כלומר דלא בעינן עד דמסר לה למילתא ניהליהו בתורת מחאה כעין עדות, אלא כיון דמגלי לה למילתא לאינשי אפילו בתורת שיחה בעלמא תו לא צריך, הלכך דוקא בפני שלשה דלית בה משום לישנא בישא לגלויה, אבל בפני שנים כיון דלא מסר לה למילתא נהליהו בתורת עדות אית בה משום לישנא בישא לגלויה ולא הויא מחאה. וקיימא לן כמאן דאמר בפני שנים, דהא רבא אמר רב נחמן קאי כוותיה כדבעינן למימר קמן. והשתא דקיימא לן מחאה בפני שנים וקיימא לן נמי מחאה שלא בפניו הויא, מחאה ש"מ סהדותא בעינן, דבעינן דלמסרה למילתא קמייהו בתורת מחאה כעין עדות, ואי לא לא הויא מחאה:

קב. גידל בר מניומי הויא ליה ההיא מחיתא למחויי אזל ואשכחינהו לרב הונא ולחייא בר רב ולרב חלקיה בר טובי מחא קמיהו לשנה הדר אתא ממחי קמיהו אמרי ליה לא צריכא הכי אמר רב כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך ואיכא דאמרי אמר ליה חייא בר רב תנינא כיון שמיחה פעם ראשונה שוב אינו צריך. האי מעשה דגידל בר מניומי דמחי באפי תלתא, לרווחא דמילתא הוא דעבד, ולא ילפינן מינה דבעינן תלתא. והני תרי לישני דאתאמרו בה חד טעמא נינהו ולא פליגי אלא בלישנא, מר מתני שנה ראשונה ומר מתני פעם ראשונה, מר אמר לה משמא דרב ומר אמר לה משמא דסתם מתניתא.

אמר ריש לקיש משום בר קפרא וצריך למחות בסוף כל שלש ושלש. כלומר, דכי אמר רב כיון שמיחה פעם ראשונה שוב אינו צריך, להנך שלש שנים קאמר, ולאפוקי מדגידל בר מניומי דסבר [דצריך] למחויי בכל שתא ושתא, מיהו צריך למחות בסוף כל שלש ושלש, כי היכי דלא לשלמו ליה שלש שנים בלא מחאה, דאי אכלה שלש שנים רצופות בלא מחאה קיימא ליה חזקה בגויהו, דמדלא מחי בהני תלת שני בתרייתא מוכחא מילתא דהך מחאה דמעיקרא לית בה מששא ומעיקרא שיקרא קטעין, ואמטול הכי לא אזדהר מחזיק בשטריה. והוא הדין היכא דמיחה בתחילת כל שלש ושלש שפיר דמי, דהא לא שלמי ליה שלש שנים בלא מחאה, אלא ריש לקיש עצה טובה קמ"ל, דאי מחי בתחילת כל שלש נפישי להו מחאות דב"ד שני בעי שתי מחאות, דכי מחי מעיקרא בתחילת שלש ראשונות צריך למחויי בתחילת שנה רביעית דלא ליחלפו להו בין מחאה למחאה שלש שנים שלימות, ואי מחי זימנא קמייתא בסוף שלש אפילו בחמש שני נמי בחדא מחאה דסוף שלש סגיא דהא לא שלמן להו שלש שנים גביה בלא מחאה.

תהי בה ר' יוחנן וכי גזלן יש לו חזקה. ומתמהינן גזלן ס"ד. אימת איתחזק האי גברא בגזלנות דלא תהוי ליה חזקה, אלא אימא כגזלן יש לו חזקה. כלומר מי שהוא חשוב כגזלן מחמת דמחו ביה בעלים ושוויוהו כגזלן דקאמרי פלניא גזלנא הוא דקאכיל לה לארעאי בגזלנותא ולמחר תבענא ליה בדינא, היכא תהוי לה חזקה, אפילו קיימא בידיה כמה שנים בלא מחאה תסגי ליה במחאה קמייתא דשווייה כגזלן.

הדין הוא מאי דאשכחן בהאי עניינא בנוסחי דגמרא דילן. ולפום הני נוסחי משמע דהלכתא כרבי יוחנן, דכל היכא דפליגי ריש לקיש ור' יוחנן הלכתא כרבי יוחנן לבר מהנהו תלת. מיהו חזינא להו לרבנן קשישי דהוו גרסי בהאי שמעתתא מילתא דליתא בנוסחי דידן, דהוו גרסי אמר רבא הלכתא צריך למחות בסוף כל שלש ושלש, והא מילתא אשכחן לה בהלכות גדולות דמר רב שמעון קיארא ז"ל (ב"ב עמ' ) ובסוף מקח וממכר דרבינו האיי גאון (דיני החזקות ענין יג), ואף רבינו יוסף הלוי ן' מיגאש אייתי מינה ראיה בפירושא דיליה. וכיון דתליא [ב]אשלי רברבי חיישינן למימריהו ותלינן טיעותא בנוסחי דילן. ואף רבינו יצחק אלפאסי ז"ל פסק דצריך למחות בסוף כל שלש ושלש, מיהו משמע דלא הוה גריס לה להא דרבא, מדאייתי לה לדריש לקיש ולא אייתי לה להא דרבא. ולא תיקשי לן פלוגתא דריש לקיש ור"י, דשאני הכא דריש לקיש משום בר קפרא קאמר לה, והויא לה פלוגתא דבר קפרא ור"י ולאו פלוגתא דר"ל ור"י היא:

קג. תני בר קפרא ערער וחזר וערער וחזר וערער אם מחמת טענה הראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה. ומשכחת לה בין שערער בתחלת שלש ראשונות וחזר וערער בתחלת שלש אמצעיות וחזר וערער בתחלת שלש אחרונות, בין שערער בסוף שלש וחזר וערער בסוף שלש, דאם מחמת טענה הראשונה ערער, דבכולהו מחאות דיליה הוה קאמר דמגזל גזלוה מיניה אי נמי דמשכנה גביה אי נמי באריס הורדתיו, מחאותיו מחאות, ואין למחזיק חזקה עד שיאכלנה שלש שנים בלא מחאה. ואם לאו, כגון ששינה בטענותיו, בראשונה בא בטענת גזלנות ובשניה בטענת משכנותה ובשלישי בטענת אריסות, אי נמי איפכא, כיון דשאני מערער טענתיה תרי זמני איתחזק ליה בשקרנותא ויכיל מחזיק למימר כיון דחזאי דשני טענתיה בשנייה ובשלישית אתברר גבאי דליכא מששא בפומיה ותו לא אזדהרי בשטריה. מיהו היכא דערער בתחלת שלש ראשונות ובתחלת שלש אמצעיות ובתחלת שלש אחרונות קיימא ליה חזקה בג' אמצעיות, דהא מקמי דשלמן איתברר דשאני בטענתיה תרי זימני ותו לא אזדהר מחזיק בשטריה. אבל היכא דערער בסוף שלש ראשונות ובסוף שלש אמצעיות ובסוף שלש אחרונות, אע"ג דשני בטענתיה תרי זימני לא קיימא ליה חזקה למחזיק אלא בשלש אחרונות דאיתחזק בהו מערער בשקרנותא, ואע"ג דמחא בגויהו, דיכיל מחזיק למימר כיון דחזאי דהוה משני טענתיה בשניות ובשלישיות אתברר גבאי דלא הוה מששא בפומיה ולא אזדהרי בשטריה בתר הכי טפי. מידי דהוה אתלת שני קמיתא דכי חלפי תלת שני בלא מחאה קאמרינן דתו לא מזדהר בשטר זה ואע"ג דתבעוה ביומא קמא דלאחר שלש יכיל למימר שטרא הוה לי ואירכס, הכא נמי כיון דאתברר ליה בתרי זימני [ד]הוה משני בטענתיה תו לא אזדהר בשטריה. אבל ראשונות ואמצעיות כיון דאכתי לא אתחזק ערער בשקרנותא ואכתי הוה רמיא מילתא עליה דמחזיק לאזדהורי בשטריה לא קיימא ליה למחזיק חזקה בגוייהו. ומסתברא דאפילו לרבי יוחנן דאמר כיון שמיחה פעם ראשונה שוב אינו צריך, איתא להא מתני', דמצי לאוקומה כגון דלא מחי מחמת גזלנות אלא לבסוף. מיהו אליבא דהלכתא לא שנא הכי ולא שנא הכי כל היכא דשני בטענתיה תרי זימני, בין שמיחה בתחילת כל שלש ושלש בין שמיחה בסוף כל שלש ושלש, כיון דחשבינן ליה למחאה שלישית כמאן דליתה קיימא ליה חזקה בתלת שני דבתר ההוא יומא דמחאה שנייה כדפרישנא טעמא לעיל.

מיהו [הני מילי] דוקא היכא דמוכחא מילתא מגו מחאות אחרונות דעקר להו לקמיאתא מעיקריהו לגמרי, דבכל חדא מאחרונות קא טעין דמעיקרא כי נחית לה מחזיק בתורת ההיא מילתא דקא טעין השתא בעידן מחיתיה קא נחית לה. אבל היכא דלא מוכחא מילתא מכל חדא מיניהו דעקר להו לקמיאתא אלא דנחית לה השתא בתורת ההיא מילתא דקא טעין השתא בעידן מחיתיה, כל חדא מיניהו לשני חזקה דידה מחאה מעלייתא היא, דאטו מי לא עביד איניש דמחית אריסא לארעיה תלת שני ובתר הכין ממשכין ליה גביה תלת שני ובתר דאכיל לה שני משכנתיה איפשר דכביש ליה לשטר משכנתיה ובעי למגזלה וטעין לקוחה היא בידי כי מעשה דפרדיסא, ומאי אית ליה למרי ארעא למעבד, אלא למחויי בכל תלת שני מיניהו מחמת ההוא אנפא דאחתיה למחזיק בהנהו תלת שני לגו ארעא, ואי אמרת דכי האי גוונא נמי בעי למחויי מחמת טענה הראשונה, אשתכח דלא עבדו ליה רבנן תקנתא אלא בטענתא דשיקרא. אלא לאו ש"מ דכי האי גוונא כי טעין בכל מחאה ומחאה לשעתא טענתא באנפא נפשא מחאה מעליתא היא ואיבעי ליה למחזיק לאזדהורי בשטריה ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה. ואפילו היכא דמחי מעיקרא מחמת דנחית לה בגזלנותא והדר קא מחי בתר הכי דנחית לה השתא באריסותא או במשכנתא מחאתו מחאה, ולא אמרינן ליה עד השתא חשבת ליה בגזלנותא והשתא מחתת ליה לגוה במשכנתא או באריסותא בלא סהדי כדאמרינן בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ ו,א) גבי טלית, דשאני מטלטלי דכיון דאית להו חזקה לאלתר אם איתא דמעיקרא הוה בעי למגזלה מיניה לא הוה מוגר לה ניהליה השתא בלא סהדי, אבל הכא קרקע הוא ולא קיימא ביה חזקה אלא בתלת שני בלא מחאה והא מחה כדאיבעי ליה, אטו משום דלא שקר במחיתיה נפסדה לארעיה מיניה.

הדין הוא מחוורתא דדינא בהאי עניינא לפום נוסחי דידן דאשכחן בהו בהאי מתניתא דבר קפרא ערער וחזר וערער וחזר וערער, דמשמע דלא מתחזק בשקרנותא עד דמשני טענתיה תרי זימני, דאלו קמיתא לית בה שינויא. ורבינו יצחק בעל הלכות ז"ל ורבינו יוסף הלוי ן' מיגאש ז"ל תלמידיה נמי הכי הוו גרסי. אבל רבינו חננאל ז"ל ורבינו שמואל הצרפתי ז"ל לא הוו גרסי בה בהא מתניתא אלא ערער וחזר וערער אם מחמת טענה הראשונה ערער יש לו חזקה ואם לאו אין לו חזקה, דמשמע דאע"ג דלא שני בטענתיה אלא חדא זימנא אתחזק בשקרנותא ובטלה לה מחאה שנייה וקיימא ליה חזקה למחזיק בתלת שני דבתר מחאה קמייתא מהנהו טעמי דפרשינן אליבא דהך גירסא קמא, והוא דעקר לה במחאה שנייה לטענתיה קמיתא מעיקרא כדפרשינן. ומסתברא כי האי גירסא בתרא, דמכדי משום דשני טענתיה הוא, מה לי חדא זימנא מה לי תרי זימני, אימור דאמרינן בתרי זימני הויא חזקה לאחזוקי גופא אבל לאכחושי טענתא או לאורועה, אי מיתכחשא או מיתרעה בחדא זימנא מתכחשא במאה זימני ואי לא מיתכחשא בחדא זימנא לא מיתכחשא במאה זימני. ואפילו הכי לא מכרעא לן מילתא למעבד בה מעשה, ומספיקא לא מפקינן לה לארעא מחזקתיה דמריה קמא עד דמשני טענתיה תרי זימני כי טעמא דגירסא קמא: