יד רמה על בבא בתרא לא:

מ. זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה. כלומר הנך שני חזקה גופיהו. אמר רב נחמן אוקי אכילתה להדי אכילתה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא א"ל רבא והא עדות מוכחשת היא. ודינא [הוא] דחזינן להו כמאן דליכא סהדי לחד מינייהו וארעא היכא דקימא תיקום, ואי נמי לא קימא בידא דחד מיניהו כל דאלים גבר. א"ל נהי דאתכחוש באכילתה באבהתא מי איתכחוש. וקימא לן כרב נחמן בדיניה. ועוד דרבא בהאי מעשה תלמיד הוה יתיב קמיה דרב נחמן, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב.

מיהא שמעינן דכי אמרינן שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אוקי ממונא בחזקת מריה היכא דקאי ברשותא דחד מינייהו אי נמי כל דאלים גבר [היכא] דלא קאי בחזקתא דחד מינייהו, הני מילי היכא דאתכחוש בכולה מילתא, אבל היכא דלא אתכחוש בכולה מילתא, חזינן ליה דההוא מקצת דאתכחוש בגויה כמאן דלא אסהיד ביה חד מינייהו כלל, ושאר סהדותא דלא אתכחוש בגוה חזינן לה כמאן דאסהידו בה לחודה, ואי אית בה כדי לזכויי בה לחד מינייהו מזכינן ליה ומוקמינן ליה לממונא בידיה, ואי לא חזינן להו כמאן דלית ליה ראיה לחד מיניהו, ואי קאי ממונא בחזקתיה דחד מיניהו מוקמינן לה בידיה ואי לא כל דאלים גבר. ושמעינן נמי מיהא דכי אמרינן ארעא היכא דקימא תיקום אי נמי כל דאלים גבר, היכא דשוו זכואתיהו להדדי, אי נמי היכא דלית ליה זכואתא לחד מינייהו כלל, דאי קימא ארעא בידא דחד מיניהו מוקמינן לה בידיה, דהא ליכא ראיה לאפוקה מיניה, ואי נמי אפקה האיך מידיה באונס ולא כלום הוא ומוקמינן לה בחזקת ההוא דהוה קימא בידיה מעיקרא. ואי לא קימא ארעא בידא דחד מינייהו כל דאלים גבר. אבל היכא דאית ליה לחד מינייהו ראיה דזכותיה טפי מחבריה אע"ג דקימא בידא דהאיך מפקינן לה מיניה ומוקמינן לה בידא דהאי דאלימא זכותיה טפי. והוא דהויא ראיה גמורה למפסק דינא אפומא:

מא. לימא בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא קא מיפלגי דאתמר שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי. במאי קא מיפלגי, רב הונא סבר אע"ג דאכחישו אהדדי וברירא מילתא דחדא כת מיניהי שקרנית היא ופסולה היא דהא אסהידא בשיקרא, נהי דלא מקבלינן לה לסהדותא דחד מיניהו בהא מילתא דאתכחוש בגוה דאמאן מיניהו נסמוך, אבל בעדות אחרת כשרות. ולאו לאסהודי בהדי הדדי דהא חדא מיניהי פסולה היא וקימא לן (מכות ה,ב) מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ומניין אפי' הן מאה ת"ל עדים, אלא זו באה בפ"ע ומעידה בעדות שניה וזו באה בפני עצמה ומעידה בעדות אחרת, דאע"ג דודאי דחד מיניהי פסולה היא כיון דלא ידעינן הי מיניהי הויא פסולה כל חדא מיניהי כי אתיא בפנ"ע מוקמינן לה בחזקת כשרות כדמעיקרא ואימור היא ניהי הכת הכשירה דאוקי גברי אחזקיהו. ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי, כיון דודאי חדא מיניהי שקרנית היא ופסולה היא, כל חדא מיניהי ספק פסולה היא ולא מקבלינן סהדותא ספק פסולה ומפקינן ממונא מספיקא.

לימא רב נחמן דאמר כרב הונא דמכשר להו בעדות אחרת, והא נמי לגבי סהדותא דאבהתא כעדות אחרת דמיא, ורבא דפסיל להו לגמרי כרב חסדא. ואסיקנא אליבא דרב חסדא כ"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דרב הונא רב נחמן כרב הונא ורבא ע"כ לא קאמר רב הונא התם אלא בעדות אחרת דלא אתכחוש בגוה כלל אבל באותה עדות שהוכחשו בה לא. כגון סהדותא דאכילתא ואבהתא דעדות אחת נינהי ותרויהי לאוקומה להאי ארעא בידא דהאי גברא קא אתיאן, ועוד דתרויהי בבת אחת אסהידו בגויהו בבי דינא, אע"ג דלא אתכחוש אלא במקצת כמאן דאתכחוש בכולה דמי דהא איתרעא לה עדות. וש"מ דהלכתא כרב הונא, דהא אסיקנא אליבא דרב חסדא כ"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דרב הונא, אלמא כרב הונא סבירא לן:

מב. הדר אייתי האיך סהדי דאבהתיה היא אמר רב נחמן אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה. כלומר אנן אחתיניה לגויה ואנן מסקינן ליה מינה, ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. שמעינן מינה דמאן דמייתי ראיה ואפיק בה קרקע מידא דחבריה בדינא והדר אייתי חבריה ראיה אחריתי דמכחשא לה לההיא ראיה דידיה, לא אמרי' כיון דהני סהדי מכחשי אהדדי תיקום ארעא בידא דמאן דקימא השתא, אלא כיון דמעיקרא הוה קימא ארעא בידא דהאיך קמא מוקמינן לה בידיה. דהא אלו הויא ליה מעיקרא האי ראיה דאייתי לבסוף לא הוה מפקינן לה לארעא מיניה, [אלא] מחמת דלא הוו ליה סהדי, וכיון דאייתי השתא סהדי דינא הוא דמהדרינן לה ניהליה.

אבל היכא דלא הוה קיימא ארעא מעיקרא בידא דחד מינייהו, אלא ערעורי הוא דקא מערערי מעיקרא עילויה, זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ודאכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה, ואחתיניה לההוא דאייתי סהדי דאבהתיה היא, בהא ודאי לא מפקינן לה מהאיך קמא כי היכי דלהוי דינא כמאן דאתכחוש סהדי מעיקרא וקי"ל כל דאלים גבר, דלא מפקינא ארעא בעדות מוכחשת אלא היכא דהוה קיימא בחזקתיה דאידך מעיקרא מחמת סהדי דאייתי חבריה וכי אייתי איהו נמי סהדי אנן מהדרינן לה לחזקתיה מעיקרא, אבל היכא דלא הוה קיימא מעיקרא בחזקה דתרי מיניהו, כיון דכי אחתוה בי דינא לחד מינייהו לגוה כדין אחתוה דהא אכתי לא אייתי חבריה סהדי, אע"ג דהדר חבריה בתר הכי ואייתי סהדי דאכחשינהו לקמאי לא מפקינן לה מההוא דאחתיניה לגוה, דלא יהא אלא דקדים קמא ונחית לגוה מנפשיה, מי הוה מפקינן לה מיניה בעדות מוכחשת, אם כן דינא דכל דאלים גבר מאי אהני ליה, וכל שכן השתא דכי נחית לגוה אפומא דבי דינא הוא דנחית, כי אחתוה לגוה כדין אחתוה ובעדות מוכחשת לא מפקינא לה מינה.

אבל ודאי אי אלים האי בתרא ואזל אפקיה לקמא מינה, דינא הוא דשבקינן להו כל דאלים גבר, דהשתא ודאי עדות מוכחשת היא ולא מחתינן ולא מסקינן בעדות מוכחשת. ואע"ג דאחתוה בי דינא לקמא בגוה לא מהני ליה השתא לאוקומה לארעא בחזקתיה ולאחותיה לגוה זימנא אחריתי בעדות מוכחשת, דכי עבדינן הכי היכא דלא ידעינן מאן אחתיה מעיקרא לגוה ולא מחמת מאי נחית לגוה, דמסתמא אימור מחמת מרה קמא נחית לגוה, ובעדות מוכחשת לא מפקינן לה מיניה, אבל היכא דידיעא מילתא דכי נחית לגוה מחמת דאכתי לא אתכחוש סהדי דיליה הוא דנחית, לא מהניא לאוקומה לחזקתיה אלא לענין דלא מפקינן ליה מיניה בעדות מוכחשת, אבל לאהדוריה לגוה בעדות מוכחשת לא מהדרינן, אלא שבקינן להו וכל דאלים גבר. וכן הלכה:

מג. מתיב רבא ואיתימא ר' זירא שנים אומרים מת ושנים לא מת שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ר' מנחם בר' יוסי אומר תצא אמר ר' מנחם בר' יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ נשאת אבל אם נשאת ואח"כ באו עדים הרי זו לא תצא. ולא אמרינן כיון דאלו אתו עדים מעיקרא תצא השתא נמי תצא, ודלא כרב נחמן. אמר ליה אנא סברי למעבד בה עובדא השתא דאותיבתן את ואותבן רב המנונא מסורא לא עבידנא בה עובדא. ואפילו הכי לית הלכתא כר' מנחם בר' יוסי, דהא רב נחמן פליג עליה ועבד עובדא לבסוף כשמעתיה וסלקא שמעתא כוותיה. הילכך אי הוה סבירא לן דכי באו עדים ואח"כ נשאת תצא אפילו נשאת ואח"כ באו עדים נמי תצא, אלא אנן כת"ק סבירא לן דאפילו באו עדים ואח"כ נשאת הרי זו לא תצא, והוא שנשאת לאחד מעידיה ובאומרת בריא לי שמת בריא לי שגרשני, כדאוקימנא בפ' האשה שנתאלמנה (כתובות כב,ב):