יד רמה על בבא בתרא ל:

לג. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך אמר ליה את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי ואת לאו מינאי זבינתה א"ל אין אם כן לאו בעל דברים דידי את אמר רבא דינא קאמר ליה. וקימא לן כרבא. ולא מיבעיא היכא דאית ליה לתובע סהדי דהאי ארעא דידיה היא, אלא אפילו היכא (דאית) [דלית] ליה לתובע סהדי דדידיה היא, אלא מגו אודיתיה דנתבע הוא דידעינן לה, לא אמרינן בכי הא הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דכיון דמודי ליה דהאי ארעא דהאי תובע היא הוה ליה ודאי, והאי דטעין דמפלניא זבינתיה דאמר לי דזבנה מינך הוה ליה ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ואיכא נוסחי דלית בהו א"ל אין, אלא הכי אית בהו, את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי היא ואת מינאי לא זבינתה זיל לאו בעל דברים דידי את אמר רבא דינא קאמר ליה. וטעמא דמילתא להדין נוסחא בתראה, דכיון דא"ל תובע הכי ושתק ליה נתבע, שתיקה כי האי גוונא כיון דבבית דין היא כהודאה דמיא. אבל היכא דטעין נתבע אנא לא ידענא דארעא דידך הואי אלא מפומיה דההוא פלניא דאמר לי דזבנא מינך, בכה"ג הא ודאי אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דספק וספק הוא, וכיון דלית ליה לתובע סהדי דהאי ארעא דידיה הוא דינא הוא להימוניה לנתבע.

ומנא תימרא דהכא בדליכא סהדי דהאי ארעא דהאי תובע היא עסקינן, מדקאמר ליה את לאו קא מודית לי דהאי ארעא דידי היא, דשמעת מינה דלא הויא ליה לתובע ראיה דדידיה הוא אלא מיגו אודיתיה דנתבע.

והני מילי היכא דלית ליה לנתבע ראיה דאכלי שני חזקה, דאם כן הוה דינא דאע"ג דאית ליה לתובע ראיה דדידיה הוה, אי אית ליה לנתבע ראיה דדר בה ההוא דמקמיה אפי' חד יומא מוקמינן לה בידיה, ואע"ג דלא טעין טענת בריא דזבנה חד מינייהו מהאי תובע, דקימא לן טוענין ליורש טוענין ללוקח כדבעינן למימר קמן (מא,ב), ורבא נמי אית ליה האי סברא מדמבעיא לן לקמן (שם) נראה בו מאי אמר אביי היא היא רבא אמר עביד איניש דסאיר ולא זבין, מכלל דאי דר ביה אפי' רבא מודי.

הלכך אי אית ליה לתובע ראיה דהאי ארעא דידיה הוה שלא מחמת הודאת הנתבע, חזינן, אי אכלה נתבע שני חזקה ואית ליה נמי ראיה דקימא בידיה דההוא דמקמיה אפי' חד יומא, אי נמי אכלה ההוא דמקמיה שני חזקה, ואידי ואידי דאית ליה ראיה להאי דזבנה מהאיך דאכלה שני חזקה או דדר ביה חד יומא, אע"ג דלא ידע אי זבנה ההוא דמקמיה מהאי תובע ואי לא זבנה, מוקמינן לה בידא דלוקח, דקימא לן טוענין ליורש טוענין ללוקח. וכ"ש היכא דאכלה האי לוקח שני חזקה וקא טעין קמאי דידי זבנה מינך ההוא דזבנה נהלי בתר הכין, דמהימן משום מגו, ואע"ג דלית ליה ראיה דזבנה מההוא דמקמיה, ואע"ג דלא דר בה ההוא דמקמיה כלל. ואי לית ליה ראיה בחד מהני אנפי דאמרן, דינא הוא דמפקינן לה מיניה ומוקמינן לה בידא דתובע.

ואי לית ליה ראיה לתובע דדידיה הוא אלא מחמת אודיתיה דנתבע דקאמר מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך, חזינן, אי משמע מאודיתיה דהאי נתבע דידע דהאי ארעא דתובע הואי מאנפא אחרינא דלאו מפומיה דמוכר דאמר ליה דזבניה מיניה כדאמרן, ולית ליה ללוקח עידי חזקה לאוקומה לארעא בידיה לפום הנך אנפי דברירנא ולא ראיה אחריתי, מפקינן לה מיניה, דהוה ליה טענת תובע ודאי ונתבע ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. ואי לא משמע הכין מאודיתיה דנתבע, אלא דקא טעין אנא לא ידענא דאידך הואי אלא מפומיה דההוא דזבנה נהלי והוא גופיה אמר ליה דזבנה מינך, אע"ג דלא אכלה האי לוקח ולא ההוא דמקמיה שני חזקה ולית ליה נמי ראיה דזבין מיניה, הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דספק וספק הוא וספק מוציא מידי ספק כדברירנא לעיל:

לד. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבנתיה ואכלתיה שני חזקה אמר ליה פלניא גזלנא הוא אמר ליה והא אית לי סהדי דאתאי ואימלכי בך ואמרת לי זיל זבין אמר ליה דאמרית השני נוח לי והראשון קשה ממנו אמר רבא דינא קאמר ליה. ודוקא היכא דאתברר דההוא פלניא גזלנא הוא דלא קיימא ליה חזקה, דכי היכי דלא קימא ליה חזקה לדיליה מאן דזבין מיניה נמי לא קיימא ליה חזקה, כדאמרינן לקמן (בבא בתרא מז,א) גבי בן גזלן דלא קיימא ליה חזקה.

ודייקינן כמאן כאדמון דתנן העורר על השדה והוא חתום עליה עד אדמון אומר השני נוח לי והראשון קשה ממנו וחכמים אומרים אבד את זכותו ואסיקנא אפי' תימא רבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא בחותם דקא עביד מעשה אבל דיבורא עביד איניש דמיקרי ואמר. ושמעינן מינה דליתא להא דאדמון, חדא מדמתמהינן עליה דרבא כמאן כאדמון ואצטריך רבא לאוקומי טעמיה אליבא דרבנן ולא קאמר אין כאדמון וסבירא לן כוותיה.

ושמעינן מינה דכל היכא דלא עביד מעשה לא איבד את זכותו, אבל אי טרח ואזיל וסייעיה בזביניה, אע"ג דלא חתם, כיון דעבד מעשה איבד את זכותו:

לה. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבינתה ואכלתה שני חזקה א"ל והא אית לי סהדי דאתית לגבאי באורתא ואמרת לי זבנה ניהלי. ואי דידך היא למה לך למזבנה מינאי. אמר ליה דאמינא אזבון דינאי אמר רבא עביד איניש דזבין דיניה. וקיימא לן כרבא דלא בטלה זכותיה דאיניש בהכי:

לו. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתה ואכלתיה שני חזקה אמר ליה והא נקיטנא שטרא דזבינא לי מיניה הא ארבע שני אמר ליה מי סברת שני חזקה תלת שני קאמינא שני חזקה טובא קאמינא אמר רבא עביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה. דשני דקיימא ליה חזקה בגויה קאמר ליה, ואכתי בטענתיה קמייתא קאי. וכל שכן היכא דאמר ליה מי סברת תלת שני דבתר זביני דידך קאמינא, אנא תלת שני דמקמי זביני דידך קאמינא, דלא קא הדר ביה מטענתיה קמייתא כלל, אלא רבא לפום טענתיה דמחזיק הוא דאצטריכא ליה, דאפילו לטענתיה דמחזיק דאכלה שני חזקה טובא, מיניהו מקמי זביניה דתובע ומיניהו בתר הכין, טוען וחוזר וטוען, דעביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה וחדא טענה היא.

וה"מ דאכלה שבע שני. דהא בתלת שני קמייתא דמקמי זביני דמרי שטרא בלחוד הוא דקיימא ליה חזקה, דאלו הנך בתרייתא כיון דליכא ראיה דאכלינהו מחזיק אחרינא לא איכפת לן בגווייהו בין אכלינהו האי מחזיק בין לא אכלינהו, אלא לטענתיה דמחזיק קאמרי', דהני מילי היכא דטעין דאכלה שבע שני, ואע"ג דלא מייתי ראיה אלא בתלת שני קמיאתא, דכיון דתרויהו מכח חד מוכר קאתו כי היכי דמהניא ליה למחזיק האי חזקה דתלת שני קמיתא גבי מוכר גופיה דהא איכא בהדה טענת בריא (הם), הכי נמי מהניא גבי מארי שטרא דזאבין מיניה בתר חזקתיה דמחזיק, דכי זאבין ליה למארי שטרא בתר הכי מידי דלאו דידיה זאבין ליה.