יד רמה על בבא בתרא כח:

יז. אמר ר' יוחנן שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים מניין לחזקה שהיא שלש שנים משור המועד מה שור המועד כיון שנגח שלש נגיחות נפק ליה מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד הכא נמי כיון דאכלה תלת שנין נפקא ליה מחזקת מוכר וקמא לה בחזקת לוקח אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב נזק שלם הכא נמי עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה דמחזיק. ומהדרינן הכי השתא התם מכי נגח שלש נגיחות הוה ליה מועד ואידך נגיחה רביעית כי לא נגח לה מאי משלם הכא כיון דאכלה שלש שנים קיימא ליה ברשותיה. מיהא שמעינן דשור המועד לא מיחייב נזק שלם אלא מנגיחה רביעית ואילך:

יח. ולרבי מאיר דאמר ריחק נגיחותיו לג' ימים חייב קירב נגיחותיו ביום אחד לא כל שכן אכל תלתא פירי בחד יומא כגון צלף דאית ביה קפריסין ועלין ואביונות וכל חד מינייהו חשוב לאכילה כפרי בפני עצמו תהוי חזקה. ומהדרינן דומיא דשור המועד בעינן מה שור המועד בעידנא דאיתא להאי נגיחה ליתא להאי נגיחה הכא נמי בעידנא דאיתיה להאי פירא ליתיה להאי פירא. לאפוקי צלף דכי איתיה לאביונות כולהו שכיחי בהדיה. ומקשינן תו, בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה, אכל תלתא פירי בתלתא יומי כגון תאנה היכא דבעידנא דגמר בישולא דהא לא גמר בישולא דהא, חדא גמרא האידנא וחדא גמרה למחר וחדא ליומא דבתריה, דדמי לנגיחות דשור המועד, תהוי חזקה. ומהדרינן התם נמי פירא מיהת איתיה בהדי הדדי ומגמר הוא דקא גמר ואזיל למחר וליומא אחרא, ולא דמי לשור המועד דבעידנא דאיתיה להאי נגיחה ליתיה להאי נגיחה כלל.

ומקשינן תו אכל תלתא פירי בתלתין יומין כגון אספסתא דקדחא בעשרה יומי וגזז ונתן לפני בהמתו וחזרה וקדחא בעשרה יומי וגאיז ואכיל עד תלתא זימני, דבעידנא דאיתיה לההוא פירא דאכל בעשרה יומי קמאי ליתיה להך דאכל בהנך עשרה יומי אחריני, תהוי חזקה. ומהדרינן היכי דמי אי דקא קדח ואכל קדח ואכל משמט [הוא] דקא שמיט ואכיל. דלא שביק ליה עד דגמר פירא, ולאו אכילה דקיימא בה חזקה היא.

ושמעינן מינה לרבנן דבעו שלש שנים דהיכא דשמיט ואכיל שמיט ואכיל ולא שביק לה עד דגמר פירא לא הויחזקה, דכעין גניבה בעלמא דמי, אי נמי משום דלא קעביד דרך הנאתן ולאו אכילה גמורה היא:

יט. ודייקינן תו אכל תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא להוי חזקה. ומהדרינן מאן הולכי אושא רבי ישמעאל לרבי ישמעאל הכי נמי דתנן א"ר ישמעאל בד"א בשדה הלבן אבל בשדה האילן אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קיציו הרי אלו שלש שנים. ושמעינן מינה דהא דקתני רבי ישמעאל אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קיציו הרי אלו שלש שנים בדאכלינהו להני תלתא פירי בחדא שתא קאי, ובדלא אפיקו בהדי הדדי, דומיא דשור המועד. ורבנן פליגי עליה וקסברי דאידי ואידי שלש שנים בעינן, והיינו דקתני שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום, כדבעינן למימר קמן (לו,ב):

כ. ודייקינן לרבנן מאי. כלומר לרבנן דבעו שלש שנים מאי טעמיהו. אמר רב יוסף אמר קרא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על אחת עשרה. כלומר שהרי נביא עומד בתשע שנים של צדקיהו ומזהיר על אחת עשרה שנים לצדקיהו שהיתה שנת החרבן, כלומר שהרי נביא עומד בשנה תשיעית ומזהיר לכתוב שטר על מקנת שדה ולהזהר בו עד החרבן שנגזר להיות בשנת אחת עשרה שהיא סוף שנה שלישית למקנת השדה, והיינו דכתיב (ירמיה לב,יד) למען יעמדו ימים רבים ללמדך שעדיין השדה צריכה לשטר עד החורבן. ואלו לא היתה החזקה מתקיימת בשתי שנים לא היה הנביא צריך להזהיר על השטר להזהר בו עד החרבן. ואלו לא היתה החזקה מתקיימת בשנים שקודם החרבן לא היתה כתיבת השטר מועלת כלום, שכל השטרות בשנות החרבן בחזקת אבודין הן, אלא להכי אזהרינהו אשטרא משום דבציר מהנך תלת שני לא קימא ליה ללוקח חזקה. ואע"ג דהנך תלת שני לאו שלימות הוו, שדה הבעל הואי, ושדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום.

ומנא תימרא דנביא בתשע הוה קאי, דתניא בסדר עולם (פרק כו) באותו הפרק שאמר לו הקב"ה לירמיהו הנה חנמאל בו סמך מלך בבל אל ירושלים, וסמיכת מלך בבל אל ירושלים שנה תשיעית הואי כדכתיב בסוף ירמיהו (נב,ד) ויהי בשנה התשיעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבוכדנצר מלך בבל וכל חילו על ירושלים וגו' ותבא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו. וההיא דכתיב (שם לב,א) הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת השם בשנה העשירית וגו', וכתיב בתריה ואז חיל מלך בבל צרים על ירושלים, לאו תחילת סמיכה הואי, אלא שבתשיעית התחיל לסמוך והיו צרים עליה והולכין עד אחת עשרה והרי עשירית בכלל. ודבור שהיה עמו בעשירי לאו אענינא דחנמאל קאי אלא אדבור שני קאי דכתיב (שם לג,א) ויהי דבר ה' אל ירמיהו שנית והוא עודנו עצור, אבל דבור דחנמאל בשנה תשיעית הוה. והכי קאמר קרא, הדבר אשר היה אל ירמיהו בשנה העשירית והוא כלוא בחצר המטרה, והתחיל לפרש על מה כלאוהו שם, והדר כתיב (שם לב,ו) ויאמר ירמיהו, כלומר וכבר אמר ירמיהו [קודם] לכן בתשיעית היה דבר ה' אלי לאמר כו' ענינא עד קרא דשדות בכסף יקנו. והכי קאמר, כיון שאתם עתידים ליגאל ולשוב כאן אין לכם להמנע עכשיו מלקנות שדות, אלא שדות בכסף יקנו וגומר. ואחר כך התחיל לפרש דבור שהיה עמו בעשירית, והיינו דכתיב ויהי דבר ה' אל ירמיהו שנית.

א"ל אביי ודילמא כי אזהרינהו למכתב שטרי בתשיעית לאו משום דלא קיימא להו חזקה בבציר מתלת שני אלא עצה טובה לרווחא דמילתא דלא לצטריך לעידי חזקה, אי נמי דלא תהני ליה למוכר מחאה.