יד רמה על בבא בתרא כז:

קטז. ת"ש ר' עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייבת בפיאה ובכורים ובוידוי הכא במאי עסקינן בדחיטי דיקא נמי דקתני כל שהוא ש"מ. והשתא דליתא לדעולא אפילו בדאילן נמי משכחת לה, ואפילו סמוך למצר:

קיז. ת"ש אילן מקצתו בארץ ומקצתו חוצה לארץ טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי ר' רשב"ג אומר הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור ע"כ ל"פ אלא לגבי גדל בפטור דמר סבר יש ברירה ומר סבר אין ברירה אבל גדל בחיוב מיהת חייב. ואע"ג דיניק ממקום פטור בתר דוכתא דקאי בגויה שדינן ליה, קשיא לעולא. ופריק הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא. בין שני עיקריו, דלא ינקי מדוכתא דהדדי. אי הכי מאי טעמיה דר'. (ופרקינן) דאמר טבל וחולין מעורבין. ופריק דהדרי ערבי במאי קא מיפלגי מר סבר אוירא מבלבל ומר סבר האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. וקי"ל כר' מחברו.

ברם צריך [את למידע] דאע"ג דכי אצטריכינן לאוקומה דמפסיק צונמא לטעמיה דעולא הוא על כרחיך לא מתוקמא מתניתין אלא בהכי, דהא אסיקנא בהדיא בגיטין בפרק המביא גט תנינא (כב,א) גבי עציץ נקוב עקרו בארץ וגופו בח"ל דבדאשרוש בארץ כ"ע לא פליגי דאזלינן בתר שרשין, ומקשינן עלה ובדאשרוש לא פליגי והא תניא אילן מקצתו בארץ כו', ואצטרי' לאוקומא דמפסיק צונמא וכגון דהדרי ערבי, והתם ברירנא בירור יפה. אבל היכא דלא מפסיק צונמא דכ"ע אפילו גדל בפטור טבל וחולין מעורבין זה בזה. ואע"ג דקי"ל כר' יוחנן, הני מילי לענין בכורים דבגזלה תליא מילתא, וכיון דעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ ליכא גזל ומארצך קרינא ביה, אבל לגבי מעשר על כרחיך חייב, דלא אהני יהושע לאפקועי חיובא דמעשר מיניה, דהא אפי' הוי כוליה קרקע דחד גברא טבל וחולין מעורבין זה בזה נינהו:

קיח. כי אתא רבין א"ר יוחנן אחד אילן הסמוך למיצר ואחד אילן הנוטה לשדה חבירו מביא וקורא שעל מנת כן אילן הנוטה לשדה חבירו מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. וקימא לן כותיה, והוא הדין לענין דינא בתר עיקרו אזלינן:

כא. אילן שהוא נוטה לשדה חבירו קוצץ מלא המרדע על גבי המחרישה ובחרוב ובשקמה כנגד המשקולת בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת. טעמא דהאי מתני' משום הזיקא דענפים הוא דמעכבי ליה לחורש להרים את המרדע שהוא מלמד הבקר כשהוא צריך להכותם להנהיגם לחרישה, ולפיכך צריך לקוץ מהן כלפי קרקע כדי שישאר פנוי מן הקרקע ולמעלה כמלא גובה המרדע כשמעמיד אותו על גבי המחרישה, דקים להו לרבנן דכי מגבה ליה חורש למרדע לממחינהו לתורי לא צריך לאגבוהיה טפי מן הכין. ובחרוב ובשקמה שענפיהן מרובין ומעובין ורוב הצל קשה אפילו לבית הבעל קוצץ כנגד חוט המשקולת של בנאין שהאבר תלוי בו ומכוונין בו את הבנין שלא יהא נוטה לכאן ולכאן, שרואין כאלו חוט זה תלוי על גבי המצר מראש האילן ועד הקרקע בכיוון וקוצץ כל מה שהוא יוצא מן החוט ולחוץ. בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת, שאפילו צל מועט קשה [ל]בית השלחין. אבא שאול אומר כל אילן סרק, שאינו עושה פירות, כנגד המשקולת, ואפי' בשדה הבעל, שלא חסו לקוץ מלא המרדע בלבד אלא באילן שהוא עושה פירות. ואסיקנא דאבא שאול ארישא קאי, דקתני קוצץ מלא המרדע על גבי המחרישה בין אילן מאכל בין אילן סרק לבד מחרוב ושקמה דדיניהו כנגד המשקולת, ומדלא מפיק מכל אילני סרק אלא שקמה מכלל דשאר אילני סרק לבד משקמה מלוא המרדע בלבד, ואתא אבא שאול למימר דכל אילן סרק כנגד המשקולת. וקיימא לן כסתם משנה.

ושמעינן מינה דאחד מבני מבוי שרצה להוציא בו זיזין למעלה מגמל ורוכבו מוציא ואין חבירו מעכב עליו, דכיון דמבוי לא קאי למבנא ביה מיד בקרקעיתו אלא למיעל ולמיפק מיניה הוא דקאי, לא יכיל לעכובי אחבריה היכא דבעי לאשתמושי באוירא דמבוי אלא היכא דמעכיב עליה תשמישתיה דמבוי, אבל היכא דלא מעכיב עליה תשמישתיה דמבוי מצי מפיק, דהא אילן הנוטה לשדה חבירו דנפקי ענפים דידיה לרשותא דחבריה ולית ליה לבעל השדה למיקץ אלא מלא המרדע על גבי המחרישה, מאי טעמא לאו משום דתשמישתא דשדה לא קיימא אלא לחרישה וזריעה, כל היכא דמעכבי ענפים עליה חד אנפאמצרכי חרישה וזריעה מצי קאיץ, וכל היכא דלא מעכיב עליה מידי מצרכי חרישה לא מצי קאיץ, ואף ע"ג דכוליה שדה מתהומא ועד רקיעא דמרה היא. ותנן נמי באידך מתני' (כו,א) כי האי גוונא היו שרשין יוצאין לתוך שדה חברו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה, הא(י) טפי לא קאיץ אלא היכא דחפר בורות שיחין ומערות, דהני נמי צורך עבודת השדה נינהו, דאי לאו הכי לא מצי קאיץ ואע"ג דארעא דנפשיה היא, וכל שכן מבוי, דכולהו כי הדדי נינהו. ותנן נמי אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו, ודינא דמבוי כדינא דרשות הרבים הוא להאי מילתא, דתרוייהו לא קיימי אלא לתשמישא דהוי למטה מגמל ורוכבו:

קיט. והא דתנן אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת, אסיקנא דארישא קאי. דקאמר תנא קמא בחרוב ובשקמה כנגד המשקולת, הא שאר אילנות מלא המרדע ותו לא, ואתא אבא שאול למימר דכל אילן סרק כנגד המשקולת. וקי"ל כתנא קמא. אבל לענין סופא דקתני בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת, אפילו אבא שאול מודי דליכא לפלוגי בין אילן סרק לאילן מאכל, דתניא בית השלחין אבא שאול אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני שהצל רע לבית השלחין. אלמא דברי הכל היא:

כב. אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו רבי יהודה אומר טעון פשתן או זמורות רבי שמעון אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה. ומסקנא דשיעורא דרבנן נפיש מדרבי יהודה, דרבי יהודה אמר לך משום גמל ורוכבו אפשר דגחין וחליף ולא מיתזק, ורבנן סברי דזימנין דטריד ולא רמי אדעתיה ומיתזק. וקיימא לן כרבנן דאמרי כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו ולא סגיא להו בגמל טעון פשתן או חבילי זמורות. והוא הדין גבי זיזין, לא שנא גבי רשות הרבים ולא שנא גבי (מגוי) [מבוי] דתשמישתא דתרוייהו למטה מגמל ורוכבו היא. והא דאמר רבי שמעון כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה פרישנא מפני אהל הטומאה שמא יעבור תחתיו ויאהיל על העוברין עמו. וליתא לדר' שמעון:

קכ. הרי אמרו אילן הנוטה לרה"ר קוצץ כדי דיהא הגמל עובר ברוכבו ולא חיישינן דילמא גדלי ענפין לקמיה מאן תנא דבנזקין בתר השתא אזלינן אמר רבי שמעון בן לקיש במחלוקת שנויה ור"א היא דתנן אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות ור' אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. ולא חיישינן דילמא מיפחית לקמיה ר' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן התם זימנין דמיפחית ולאו אדעתיה הכא קמא קמא דגדיל קא קייץ ליה. אשתכח השתא דכל היכא דכי נפיש היזיקא חזי ליה אזלינן בתר השתא, וכל היכא דלא חזי אזלינן בתר היזיקא דלקמיה ומנעינן ליה:

קכא. והא דתנן אילן הנוטה לרה"ר קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו ר' יהודה אומר טעון פשתן או זמורות איבעיא להו שיעורא דר' יהודה נפיש או דילמא שיעורא דרבנן נפיש. ואסיקנא פשיטא דשיעורא דרבנן נפיש דאי ס"ד שיעורא דרבי יהודה נפיש שיעורא דרבי יהודה לרבנן מאי עבדי ליה. הא בעי לאעבורי מהתם גמל טעון פשתן או זמורות ולא יכלי. ומקשינן אלא מאי שיעורא דרבנן נפיש אי הכי לרבי יהודה שיעורא דרבנן מאי עביד ליה. הא בעי רוכב גמל למעבר מהתם ולא יכיל. ומפרקי' אפשר דגחין חליף. וש"מ דרבנן לא סגיא להו בהכי. וקי"ל כותיהו:

קכב. והא דתנן ר' שמעון אומר כל האילן כנגד משקולת מפני הטומאה תנא מפני אהל הטומאה. דילמא איכא התם כזית מן המת תחת האילן ונמצא האילן מאהיל על העוברין תחתיו ומטמאין באהל. ודייקינן פשיטא מפני הטומאה תנן מהו דתימא דילמא אגב חביבותא דענפים אתו עורבים ויתבי עלייהו, וזימנין דמייתי עורב טומאה בפומיה ושדי התם ומטמי להו לעוברים במגע, דסגיא בדחלולא בעלמא, להעמיד שם צורת אדם כדי שיראו העוברים ויברחו, קמ"ל. מפני אהל הטומאה כדפרשינן. ולית הלכתא כר' שמעון, דברייתא לפרושי טעמא דרבי שמעון קא אתיא וסתמא כרבי שמעון, וקיימא לן סתם ברייתא ומחלוקת דמתני' לית הלכתא כסתם ברייתא, הדרינן לפלוגתא דמתני' ויחיד ורבים הלכה כרבים:

הדרן עלך פרק לא יחפור: