יד רמה על בבא בתרא כ.

ודייקינן תו האי חבית היכי דמיא. בשלמא קופה לא קשיא לן דכיון דכלי עץ היא ומיטמא מגבו כדמוכח בפרשת שרצים אע"ג דפומא לבר נמי לא חיצא, אלא חבית תיקשי לך האי חבית היכי דמיא, אי דפומא לבר היא גופה תיחוץ אלא דפומא לגאו כלפי הבית שהטומאה בתוכו. ואי בעית תימא בחבית של מתכת. דכלי מתכות מיטמא מגבו. אבל של חרש ופומה לבר היא גופה חיצא, מ"ט דאין כלי חרש מטמא מגבו, ואפילו באהל דכתיב (במדבר יט,טו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא, ה(ו)א יש צמיד פתיל עליו טהור, ובכלי חרש משתעי דאשמעינן ביה קרא גבי שרצים דלא מיטמא אלא מתוכו דכתיב (ויקרא יא,לג) וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו ואמטול הכי חייץ.

ודוקא בכלי שאין עומד לינטל למלאכה הראויה לו, כגון חבית מלאה גרוגרות המונחות בחלון דלאו עומדת לינטל היא, דלמאי חזיא לאנוחי בה מידי, כיון דיחדה להני גרוגרות דמנחי בגוה והרי הוא משמש כיוצא בה עם חציצתו לא חיישינן דילמא משני לה למידי אחרינא. ומשום (סידרא) [סירכא] דגרוגרות גופייהו ליכא למיחש, דלא מיבעיא כשהתריפו דלא חזיאן ליה אלא אפילו כשלא התריפו כיון דלאו אורחיה לטלטולי אגב גרוגרות כל כמה דאיתיניהו לגרוגרות בגוה חיצא דלא מטלטל לה. אבל כלי חרש הראוי לינטל למלאכה הראויה לו, כגון שאין משמש כיוצא בה עם חציצתו או שראוי לינטל לצורך מה שבתוכו אינו חוצץ, דכיון דעומד לינטל לצורך עצמו או לצורך מה שבתוכו כנטול דמי. ואי בעי תימא טעמא דחבית דכיון דאינה ראויה אלא למלאכה שיכולה לשמש במקומה עם חציצתה לאו עומדת לינטל היא ולאו כנטול דמיא. ולפום הדין טעמא אפילו ריקנית נמי כל היכא דפומה לבר חיצא, מיהו מדיוקא דשמעתין לא יכלינן למילף אלא במליאה דומיא דחבית דשמעתין. תדע דשאני לן בין חבית כי האי גוונא לכלי חרש דעלמא, מדמקשינן (להלן ע"ב) אמתני' דלקמן דמודים בכלי חרש סתמא כלי חרש חזיא ליה ואצטריכנן לאוקומא במנוקב, ואלו הכא גבי חבית מליאה גרוגרות קא דייקינן אי דפומה לבר היא גופה תיחוץ ולא קא מפרקינן כיון דחזיא ליה לא חיצא, אלא אצטריכינן לאוקומה דפומה לגאו אי נמי בחבית של מתכת, ש"מ. והוא הדין דהוה יכיל לאוקומה נמי בחבית של עץ, דכלי עץ נמי מיטמא מאחוריו כדברירנא לעיל, ודיקא נמי מדקשיא לן חבית ולא קשיא לן קופה, והאי דנקט של מתכת רבותא קמ"ל דאפילו של מתכת דחמירא טומאה דידה דרחמנא אמר חרב הוא כחלל וסד"א דמטמאה להו להני פירות שהתריפו ולא חיצי, קמ"ל דלא מיטמאו כדברירנא:

מג. ושמעינן מיהא דאפילו דבר הראוי לחוץ בפני הטומאה והניחו בחלון, אם היה ראוי לינטל לצורך עצמו או לצורך מה שבתוכו הרי הוא כנטול ואינו חוצץ. אבל אם לא היה ראוי ליטול לצורך עצמו ולא לצורך מה שבתוכו כגון חבית מליאה מים או פירות ופיה לחוץ חוצצת. ואפילו בדבר שראוי ליטלו לצורך עצמו, הני מילי היכא דראוי לבעלים לדבר המצוי ברוב העתים, אבל דבר שאינו ראוי לבעלים אלא לדבר שאינו מצוי ברוב העתים, כיון דלא שכיח אסוחי מסח דעתיה מיניה וחייץ בפני הטומאה, מדמקשינן הכא גבי תבן חזי להסק גדול ומפרקינן הסק גדול לא שכיח:

מד. מיתיבי עשבין שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאיליהן בחלון ומטלניות שאין בהן ג' אצבעות על שלש והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה והעוף ששכן בחלון וגוי שישב בחלון ובן שמונה המונח בחלון והמלח וכלי חרש וספר תורה כולן ממעטין בחלון אבל השלג והברד והגליד והכפור והמים כולן אינן ממעטין בחלון. ומקמי דמותבינן תיובתא מיהא מתניתא צריכינן לפרושי פשטה ולברורי טעמיה והדר מותבינן תיובתא מינה. טעמא דהא מתניתא דכל דבר שאינו מקבל טומאה מן התורה ואינו עומד להתמעט מאליו חוצץ, וכל דבר המקבל טומאה או שעומד להתמעט מאליו והולך אינו חוצץ. לפיכך עשבים שהניחן בחלון או שעלו מאיליהן כיון דלא מקבלי טומאה כלל, דאפי' למאי דס"ד מעיקרא דבדחזו לבהמתו עסקי' כיון דמאכל בהמה בלחוד נינהו ולא מקבלי טומאה ממעטי. ומטלניות שאין בהן שלש על שלש דטהורין מכל הטומאות דלאו בגד נינהו ממעטי, אבל היכא דאית בהו שלש אצבעות על שלש אצבעות אע"פ שטהורין מן המדרס טמאין בטומאת מת ואמטול הכי לא ממעטי. ואע"ג דתנן שלש על שלש שהתקינו לפקוק בו את המרחץ כו', ומסקנא דאי זרקו לאשפה דברי הכל טהור הניחו בקופסא דברי הכל טמא לא נחלקו אלא שתלאו במגוד או שהניחו אחורי הדלת, והדר ביה רבי עקיבא לגבי רבי יהושע ובין שתלאו במגוד בין שהניחו אחורי הדלת לאו מוכן הוא וטהור, וכל שכן הכא דכי פקק בו את החלון כמי שפקק בו את המרחץ דמי. שאני הכא דמעיקרא לאו למפקקיה לחלון בגויהו אנחינהו התם אלא לאצנועינהו הוא דאנחינהו התם וכמונחין בקופסא דמו, ואמטול הכי לא ממעטי אלא היכא דלית בהו שלש על שלש.

והאבר והבשר המדולדלין שנחתכו אלא שמעורין בגידין במקצת ותלויין מן הבהמה והחיה שעומדין בצד החלון והאבר והבשר מונחין בחלון. ומיירי כשלא הוכשרו, דאע"ג דתנן בפרק העור והרוטב (חולין קכז,א) דמטמאו טומאת אוכלין הא קתני התם דצריכין הכשר. והעוף ששכן בחלון, דלא שייכא ביה טומאה. וגוי שישב בחלון, דלא מקבל טומאה, דאלו ישראל כיון דמקבל טומאה לא חייץ. ובן שמונה המונח בחלון, דכיון דלא כלו לו חדשיו לאו בר קיימא הוא וכנפל דמי. ובישראל קאי, דאי בגוי מאי אירייא בן שמונה אפילו בן תשעה נמי, אלא לאו בישראל ומשום דלא כלו לו חדשיו דלא מקבל טומאה. וכי תימא מה נפשך, אי חי הוא מקבל טומאה ואי מת הוא הוא גופיה טמויי מטמי, דלא גרע מנפל שלא נתקשרו איבריו בגידים שהנזיר מגלח על מגעו ועל משאו ועל אהלו כדאיתא בפ' כהן גדול ונזיר (נזיר נ,א), חי הוא וסופו למות, הלכך לגבי טומאה לא כחי דמי לקבולי טומאה ולא כמת דמי לטמויי, כחי לא דמי דהא לא בא לכלל קימא וכמת לא דמי דאדם אין מטמא עד שתצא נפשו כדאיתא בפרק קמא דאהילות (מ"ו) ויליף לה בספרי (חקת קכה) מדכתיב אשר ימות מגיד הכתוב שאינו מטמא עד שעה שימות.

ומלח נמי ממעט דלאו בר קבולי טומאה הוא. וכלי חרש דפומיה לבר. ודוקא כלי חרש דאין מיטמא מאחוריו, אבל שאר כלים דמיטמאין אפילו מאחוריהן לא חיצי. וספר תורה נמי חייץ דלא מקבל טומאה דלאו מנא הוא. ואע"ג דמטמא את הידים ופוסל את התרומה גזירה דרבנן היא כדאיתא בפרק קמא דשבת (יד,א) גבי שמונה עשר דבר.

אבל השלג והברד הגליד והכפור והמים כולן אין ממעטין בחלון. וגליד וכפור שניהן מין קרח הן, דהא תרוייהו מתרגמינן גלידא, אלא שהכפור דק מן הקרח דכתיב (שמות טז,יד) דק ככפור על הארץ וכתיב נמי (תהלים קמז,טז) כפור כאפר יפזר, וגבי קרח כתיב (שם,יז) משליך קרחו כפתים. וגבי מים נמי כשקפאו ברוב הצנה קאי. וטעמא דכולהו משום דלאיתמוסי קיימי וכמאן דאיתמסו להו דמי, דאי מטעמא דמקבלי טומאה ליכא למימר, דאפילו למאן דאמר טומאת משקין לטמא עצמן דאורייתא, הני מילי במשקין הנגרים, אבל מים שקפאו לא מקבלי טומאה אלא במחשבה. ואיכא מאן דמוקים לה במים הנגרים המונחין בכלי המקבל טומאה ומשום דאין יכולין לעמוד בפני עצמן. הדין הוא פשטה דהא מתניתא וכולהי הני קושיי ודוקיי דדייקינן עלה בגמ' לאותובי לשמואל מינה נינהי.

דייקינן עלה עשבים חזו לבהמתו. וש"מ דמידי דחזי ליה נמי כי מבטיל ליה בטיל וחייץ בפני הטומאה, וקשיא לשמואל. ואוקימנא בארזפתא. והוא סם המות דבהמה דלא חזי לבהמתו. ויש אומרים עשב מר דלא חזי ליה. אבל היכא דחזו לבהמתו לא חייצי דדעתיה עילויהו. והוא הדין לגבי עשבים דקתני או שעלו מאליהן בחלון דחייצי, לא משכחת לה אלא בדלא חזו ליה ולא לבהמתו, אבל היכא דחזו אפילו לבהמתו לא חייצי. ומקשינן תו או שעלו מאליהן כיון דקשו לכותל שקיל להו אמר רבה בכותל חורבה. דלא איכפת ליה בהזיקיה רב יוסף אמר אפילו תימא בכותל ישוב ובבאין חוץ משלשה לכותל.

דלא קשו ליה לכותל אבל בכותל ישוב היכא דאתו בתוך שלשה לכותל לא חייצי, דכיון דקשו ליה לכותל שקיל להו וכל העומד לינטל כנטול דמי.

ומקשינן תו ומטלניות שאין בהן שלש על שלש חזיאן ליה לניגוב ידים. ואוקימנא (דמנטפא) [דמיטנפא]. ומקשינן חזיא לאומנא. לקנוחי בה דם הקזה. ואוקימנא ברשקא אי ברשקא שאין בהן ד' טפחים על ארבעה טפחים מיבעי ליה. דהיינו שיעוריה דשק לענין טומאה, אלא אימא כעין שקא. כלומר שקשות כשק. אבל היכא דלא מיטנפן לא חייצי, ואפילו היכא דמיטנפן נמי דוקא דקשו כעין שקא, אבל היכא דרכיכי לא חייצי דכיון דחזו ליה לניגוב ידים אי נמי לאומנא דעתיה עילויהו. והוא הדין נמי בשק שאין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים היכא דמיטנף דחייץ כדמשמע מהכא בהדיא.

ומקשינן תו והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה בהמה ערקא ואזלא. ואוקימנא בקשורה. דאי לאו הכי לא חיצא, דכיון דאפשר דערקא ואזלא כמאן דערקא ואזלא דמיא. ומקשינן שחיט לה. ואוקימנה בטמאה. אבל טהורה לא חיצא. ומקשינן מזבין לה לגוי. ואוקימנא בכחושה. אבל שמנה לא חיצא, דכיון דחזיא לזבונה לגוי כמאן דליתא התם דמיא. ומסתברא דהוא הדין בטהורה ושמנה היכא דהויא שבת או יום הכפורים דלא שחיט לה ולא מזבן לה, מידי דהוה אבן שמונה המונח בחלון כדבעינן למימר קמן. וכי תימא שאני הכא דחזיא לחולה שיש בו סכנה, כיון דלא שכיח לא חיישינן ליה, מידי דהוה אהסק גדול (לעיל בבא בתרא יט,ב). והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי אפילו טמאה נמי זימנין דמתרמי חולה שיש בו סכנה דחזיא ליה, אלא כיון דלא שכיח לא חיישינן. ומקשינן תו אהאי אבר ובשר המדולדלין פסיק ושדי ליה לכלבים. ופרקינן כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד.

ושמעינן מינה דכל דבר שהבעלים חסין עליו ליטלו וליהנות בו, היכא דלא מקבל טומאה וליכא למיחש דילמא עריק ואזיל חייץ בפני הטומאה, מידי דהוה אאבר והבשר המדולדלין.

ומקשינן תו ועוף ששכן בחלון פרח ואזיל. ואוקימנא בקשור. דאי לאו הכי לא חייץ, דאע"ג דקאי התם כמאן דפרח ואזיל ליה דמי. ומקשינן שחיט ליה. ואוקימנא בטמא. דאי לאו הכי לא חייץ משום דדעתיה עילויה למשחטיה ולמיכליה וכמאן דליתיה התם. ומקשי' מזבין ליה לגוי. ואוקימנא בקלניתא. דלא חזיא לאכילה ואפילו לגוי מחמת דכחישא יתר מדאי, אבל שאר עופות דחזו לאכילה ואפילו לגוי לא חיצי. ומקשינן יהיב ליה לינוקא. למיחך ביה. ואוקימנא במסרטא. דלא חזיא לינוקא, דאי לאו הכי לא חיצא. ומתמהינן קלניתא לא מסרטא אלא אימא כעין קלניתא. דלא חזיא לאכילה כלל והוא דמסרטא. והוא הדין נמי בטהור ושמן היכא דהויא שבת אי נמי יה"כ דלא שחיט ליה ולא מזבין ליה כדאמרינן לעיל, ודוקא בקשור ובמסרט.

ומקשינן תו וגוי שישב בחלון קאי ואזיל. ואוקימנא בכפות. דאי לאו הכי לא חייץ דכמאן דקם ואזל ליה דמי. ומקשינן אתי חבריה ושרי ליה. ואוקימנא בחבושי מלכות. דלא שרי ליה משום אימת מלכות, דאי לאו הכי לא חייץ. וכי תימא בחבושי מלכות נמי מירצי מלכא ושארו ליה, איכא לאוקומה דקביע ליה זימנא דמקמי דשלים זימניה ודאי לא שארו ליה, דאי אמרה מלכותא עקרנא טורי עקרת ולא הדרא ביה (כדלעיל בבא בתרא ג,ב) ומידי דלא שכיח הוא. ודוקא גוי דלא מקבל טומאה, אבל ישראל כיון דמקבל טומאה לא חייץ בפני הטומאה. ומקשינן תו ובן שמונה המונח בחלון אתיא אימיה דריא ליה. ואוקימנא בשבת דאסיר לטלטוליה כדתניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. כלומר מפני סכנת האם ברוב החלב שבדדיה. ואמרי לה מפני סכנת הבן דאפי' לחיי שעה נמי חיישינן. וש"מ דוקא בישראל אבל גוי אפילו בשבת לא חייץ דחיישינן דילמא אתייא אימיה ודריא ליה.

ושמעינן מינה דגבי האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה דאוקימנא בטמאה וכחושה הוא הדין דאפילו בטהורה ושמנה היכא דהוי שבת או יום הכפורים חייץ, דלא שחיט לה ולא מזבן לה, ודוקא בקשורה. והוא הדין נמי בעוף ששכן בחלון, ודוקא נמי בקשור ובמסרט.

ומקשינן תו מלח חזיא ליה. ואוקימנא במרירתא. ומקשינן תו חזיא לעורות. ואוקימנא דאית בה קוצי. דאי לאו הכי לא חייץ דכיון דחזי ליה כמאן דשקליה דמי. ואי שבת ויום הכפורים אע"ג דלית בה קוצי נמי חיצא דליכא: