יד רמה על בבא בתרא יז.

א. לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת של כובסין אלא אם כן הרחיק [מ]כותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. ומסקנא (דלהלן ע"ב) מכותל בורו שנינו, שנמצא שהרחיק הראשון חלל בורו מן המצר שלשה טפחים שהן כותל לבורו, וכיון שהרחיק השני שלשה נמצא מרחיק חלל בורו מחלל בורו של חבירו ששה טפחים. וסד בסיד, מאי טעמא, דמתונתא קשי לכותל וכל שכן הני דנפישי בהו מי א. ולא תימא הני מילי לרבנן דאמרי על המזיק להרחיק את עצמו ואפילו במידי דלאו גיריה, אלא אפילו לרבי יוסי דאמר כל היכא דלאו גיריה על הניזק להרחיק את עצמו, והני מיא לאו גיריה דבורו של חבירו נינהו ולאו גיריה דכותל בורו נינהו ולאו גרמא דגיריה נינהו. לא מיבעיא עיקר חפירה דגיריה הוא דכל מרא ומרא דקא מחי קא מרפי לה לארעיה, אלא אפי' מיא נמי גיריה נינהו, דשלשה טפחים הסמוכין לכותל בורו של חבירו אשתעבודי משתעבדי ליה לכותל הבור, דומיא דארבע אמות הסמוכין לכותל חצר לענין דושא (להלן בבא בתרא כב,ב). והכי נמי מסתברא דמשום היזקא דמיא (דמי) הוא, דאי לא תימא הכי תינח הרחקת ג' טפחים דשייך בה טעמא דמרפי ליה לכותל בורו דחבריה, אלא וסד בסיד נמי (לימא) [למה] ליה, אלא על כרחיך דלא לבלעו מיא בשלשה טפחים הסמוכים לכותל בורו של חבירו הו א. והאי דאמרינן טעמא גבי הבא לסמוך בצד המצר (להלן ע"ב) משום דאמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעאי ולא קאמרינן טעמא משום דשלשה טפחים הסמוכין לכותל בורו של חבירו הוא והאי דאמרינן משתעבדי ליה לבור, משום דאכתי ליתי לבור, מידי דהוה לענין דושא (לכל כמא) [דכל כמה] דליכא כותל לא מנעינן לה לחבריה למסמך כותל בצד המצר. והוא הדין לשאר נזיקין דתנן בהאי מתניתין דלא הוו גיריה ולא גרמא דגיריה מטעמא דשלשה טפחים הסמוכין לכותל נינהו, דכוליה פירקין מודה ביה רבי יוסי לבר מהנך תרתי מתניתא דמשרה ואילן דפליגי בהו בהדיא כדבעינן למימר קמן (כב,ב סי' עח):

ב. מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו ג' טפחים או סד בסיד. מאי טעמא דהבלא קשי לכותל. וסלעים דליכא הבלא משום דאידי דמסגו עליהו מחו ביה בכותל וסתרי ליה, וכיון דסד בסיד ליכא למיחש דסיד מגין:

ג. מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים. טעמא דזרעים מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח (כדלקמן בבא בתרא יט,ב). ואין צריך לומר למחרישה. מי רגלים, אי בעי תימא משום מתונתא ואי בעי תימא משום הבלא. ודוקא בכותל לבנים כדבעינן למימר קמן (יט,ב). והני מילי במשתין אי נמי בשופכין דלפי שעה הוא, אבל בביב של מי רגלים או בגומא של מי רגלים דתדירי לא סגיא ליה בשלשה טפחים בלחוד אלא צריך נמי למיסד בסיד, דומיא דנברכת של כובסין ואמת המים וזבל ומלח, דהשתא התם דליכא אלא חד היזקא דמתונתא לחודיה בעי שלשה טפחים וסד בסיד, היכא דאיכא מתונתא והבלא לא כל שכן. אלא ודאי ש"מ דכי האי גוונא וסד בסיד נמי בעי, לא שנא בכותל לבנים ולא שנא בכותל אבנים. דכי מפליג בברייתא (להלן שם) בין כותל לבנים לכותל אבנים, במשתין אי נמי בשופכין דלפי שעה, במדירין לא שנא הכי ולא שנא הכי שלשה טפחים וסד בסיד בעי דמה לי לבנים מה לי אבנים הא קא עיילי מיא ביני ארכא, אלא ודאי שמע מינה כדברירנא:

ד. מרחיקין את הרחים שלשה מן השכב שהן ארבע מן הרכב ואת התנור שלשה מן הכליא שהן ארבעה מן מן השפה. מאי קאמר, הכי קאמר, מרחיקין את הרחים מן הכותל שלשה טפחים מן השכב שהוא רחים התחתונה, שהם ארבעה מן הרכב שהיא רחים העליונה, לפי שהשכב יתר על הרכב טפח אחד לכל רוח. וטעמא מאי מרחיקין, משום טריא (כדלקמן בבא בתרא יח,א) דהיינו נדנוד הכותל. ואת התנור מן הכותל שלשה מן הכליא שהיא בנין התנור, שהן ארבעה מן השפה דכליא דתנור טפח, וטעמא מאי משום הבלא (שם):