יד רמה על בבא בתרא קעה:

כ. המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. טעמא דהא מתני' משום דשטר אית לה קלא ולקוחות הוא דאפסוד אנפשייהו דזבני נכסי דמשתעבדי ליה לבעל חוב. ואלו עדים לית להו קלא ואפשר דלא שמעי ביה לקוחות, דאי אמרת גובה מן הלקוחות אית להו פסידא. וכל שכן כתב ידו, דאיפשר דלא ידע ביה איניש אחרינא לבד ממלוה ולוה כלל. ולא תימא הני מילי מן הלקוחות אי נמי מנכסי דמשעבדי למלוה בשטר או לכתובת אשה, אלא אפי' ממקבל מתנה נמי לא גאבי, דמתנה נמי עבדו לה רבנן תקנתא כדמיברר בפרק הניזקין (גיטין נ,ב), מאי טעמא דאי לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה מתנה, הילכך כלוקח דמי דאית ליה פסידא. ודוקא מתנת בריא, והוא הדין למתנת שכיב מרע במקצת דלאו מצוה מחמת מיתה, אבל מתנת שכיב מרע מצוה מחמת מיתה וכיוצא בה כירושה דמיא, ולא שנא מלוה בעדים ולא שנא בכתב ידו גבי מינה כדברירנא בפרק יש נוחלין:

כא. ערב היוצא לאחר חתום שטרות גובה מנכסים בני חורין ומעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין אמר לו בן ננס אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין אמר לו למה אמר לו הרי החונק את חבירו בשוק ואמר לו הנח ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו ואיזהו ערב שהוא חייב א"ל הלוהו ואני נותן לך חייב שעל מנת כן הלוהו אמר רבי ישמעאל הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות שאין מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע והרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את ר' שמעון בן ננס. הא דקתני רישא ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין, כלומר שהמלוה גובה ממנו מנכסים בני חורין, בדכתב ערב בכתב ידו דקנו מיניה אהאי ערבותא קאי, והוא דידיע דכתב ידו הוא, אלא שאין עדים חתומים עליו, דאם כן שטרא מעליא הוא אפי' ממשעבדי נמי גאבי כדבעינן לברורי לקמן, אלא לאו דלא חתימי עליה סהדי. ובהא פליגי, ר' ישמעאל סבר כיון דידיע דכתב ידו הוא לא גרע מכתב ידו דעלמא דגובה מנכסים בני חורין, ואע"ג דשלא על אמונתו הלוהו כיון דקנו מיניה משתעבד. אבל ממשעבדי לא גאבי, ואע"ג דקנו מיניה, דכיון דלא קנו מיניה בפני עדים לית ליה קלא. ובן ננס סבר לא דאמי לכתב ידו דעלמא, דאלו התם ממונא מעליא אית ליה גביה, ואלו ערב מעיקרא לא הוה ליה למלוה ממונא גביה. ואי משום דערב ליה ממונא דאית ליה גבי לוה, כיון דמעיקרא לאו על אמונתו הלוהו אשתכח דלא חסריה האי ערב ולא מידי, ואע"ג דקנו מיניה לא משתעבד. דלית ליה לבן ננס דיכיל איניש לחיובי נפשיה במידי דלא הוה מיניה חיובא גביה, כדמיברר בפרק הנושא את האשה (כתובות קב,א), דאסיקנא התם גבי פלוגתא דחייב אני לך מנה בשטר אליבא דבן ננס כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי אליבא דר' ישמעאל דס"ל דכל היכא דמשעבדי נפשיה אפי' במידי דלא הוה מיניה חיובא גביה משתעבד. והיינו דא"ל רבי ישמעאל לבן ננס למה וקא מהדר ליה בן ננס והרי החונק את חבירו בשוק לתת לו הלואתו אמר לו חבירו הנח ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו, הכא נמי גבי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות מוכחא מילתא דלאחר מתן מעות הוא דאתעביד ערב, דאי בשעת מתן מעות מקמי חיתום שטרות הוה נפיק, וכיון דלאו על אמונתו הלואהו פטור. וכיון (דכי) דלא משתעבד אליבא דבן ננס מטעמא דשלא על אמונתו הלוהו הוא, אע"ג דקנו מיניה חד דינא הוא כדברירנא טעמא אליבא דבן ננס. ואי זה הוא ערב שהוא חייב לו, אמר לו הלוהו ואני נותן לך חייב שעל אמונתו הלוהו.

ואע"ג דקלסיה רבי ישמעאל לבן ננס, ליתה לבן ננס, לא בחנוק ולא בערב היוצא לאחר חיתום שטרות, אלא היכא דלא קנו מיניה, אבל היכא דקנו מיניה אידי ואידי משתעבד כדבענן למימר קמן. ומתני' נמי דקתני גובה מנכסים בני חורין בדפריש הערב בכתב ידו דקנו מיניה קאי, והוא דידיע כתב ידו. אבל היכא דלא כתיב ביה דקנו מיניה לא משתעבד, דלא יהא אלא כעדים, הא קי"ל דערב דלאחר מתן מעות בעי קנין וקי"ל נמי כר' ישמעאל, ואי הא דר' ישמעאל בדלא כתיב ביה קנין הוא קשיא הלכתא אהילכתא. וכי תימא כגון דכתיב ביה דהוה ערב בשעת מתן מעות, אי הכי מאי טעמא דבן ננס, הא על אמונתו הלוהו וכתב ידו כעדים דמי. אלא לא מיתוקמא אלא כדפרשינן.

וכי תימא במאי אוקימתא, בדכתב ביה בכתב ידו דקנו מיניה, אי הכי ההיא דפרקינן בפ' הנושא את האשה (כתובות קב,ב) אליבא דריש לקיש עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל התם אלא דשך נפשיה בשעבודא דשטרא אבל היכא דלא שך נפשיה בשעבודא דשטרא לא, ואי דקנו מיניה משום דקנו מיניה מיבעי ליה, ולטעמיך, משום דכתב בכתב ידו מיבעי ליה, אלא מאי אית לך למימר כל היכא דלא חתימי עדים כיון דמידי דלא הוה מיחיב ביה הוא לריש לקיש כאמירה גרידתא באנפי סהדי דאמי, כי כתיב ביה דקנו מיניה נמי כמ"ד קמי סהדי דקנו מיניה דאמי, דלא עדיף מהיכא דא"ל חייב אני לך מנה בשטר דפליג ביה ריש לקיש, דמה לי בשטר מה לי בקנין:

קמד. אמר עולא דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שעבודא דאורייתא. כלומר שעבודא דמשתעבדי ליה נכסי הלוה לבעל חוב למגבא מיניהו זוזיה כמאן דקננהו משעת הלואה להכי מדאורייתא הוא, דכתיב (דברים כד,יא) יוציא אליך את העבוט החוצה, אלמא דאוריתא משתעבדי ליה מטלטליו של לוה למלוה. דאי אמרת מדאורייתא ליכא שעבוד נכסים אלא חיובא כוליה אגופיה דלוה הוא דמיחייב למפרעיה לבעל חוביה מהיכא דבאעי, אמאי מיחייב למיתב ליה משכון למלוה, ליזיל לוה גופיה וליזבין ולפרע, אלא לאו ש"מ שעבודא דאורייתא. וכי תימא דילמא כי שמעינן מהאי קרא דשעבודא דאורייתא מבני חרי, ממשעבדי מי שמעת. כי מעיינת בה שפיר אפי' ממשעבדי נמי שמעת לה, דעל כרחיך מדחייביה (דחמ') [רחמנא] למיתב משכון שמע מינה איכא שעבוד נכסים, וכיון דאיכא שעבוד נכסים כל היכא דאיתינהו משתעבדי ליה לבעל חוב.

ומה טעם אמרו מלוה על פה אינה גובה מנכסים משועבדים משום פסידא דלקוחות דלא ידעי דהויא ליה מלוה גביה ואזלי וזבני מיניה, אי הכי מלוה בשטר נמי התם אינהו דאפסוד אנפשייהו. כלומר שטר קלא אית ליה ולקוחות אינהו דאפסיד אנפשיהו. עולא לטעמיה דאמר עולא (להלן) דבר תורה בעל חוב בזיבורית דכתיב (דברים כד,יא) בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה מה דרכו של אדם להוציא פחות מה שבכלים, אלמא מדאורייתא משתעבדא ליה זיבורית לבעל חוב.

ורבה אמר דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין מאי טעמא שעבודא לאו דאורייתא. כלומר שעבוד נכסים לאו דאורייתא וכוליה חיובא עילוי לוה הוא דרמי, ואמטול הכי יהב ליה רחמנא רשותא ללוה לאפוקי ליה משכון מכל היכא דבאעי. ומה טעם אמרו בשטר גובה מנכסים משועבדים שלא תנעול דלת בפני לוין. אי הכי מלוה על פה נמי לית ליה קלא. ומי אמר רבה הכי והא אמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו. כלומר אם גבו הבנים קרקע בחובת אביהן יש לו לבכור באותו קרקע חלק בכורה וכמאן דגבייה אבוהון מחיים דמי והו"ל מוחזק, ואם גאבו מעות אין לו לבכור בהן חלק בכורה, דמטלטלי דב"ח לא משתעבדי ולאו הני מעות שבק אבוהון דהוו להו ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. ומדקאמר רבה גבו קרקע יש לו אלמא שעבודא דאורייתא, דאי לאו דאורייתא ולא זכי ביה בעל חוב אלא מעידנא דגבייה, הוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. ונהי דתקינו ליה רבנן שעבודא לב"ח שלא תנעול דלת בפני לוין, אבל לזכויי ליה לבכור מאי דלא זאכי ליה רחמנא לא תקינו, דהא לא שיכא ביה האי תקנתא.

ואסיקנא רבה טעמא דבני מערבא קאמר. דאית להו בכור נוטל פי שנים במלוה, ולטעמיהו הוא דאיכא לפלוגי בין גבו קרקע לגבו מעות, אבל לטעמא דרבה לא שנא הכי לא שנא הכי אין הבכור נוטל פי שנים דשעבודא לאו דאורייתא. ולית הלכתא גבי שעבודא כי טעמיה דרבה ולא כטעמיה דעולא כדבעינן למימר קמן. ואע"ג דאסקינהו גמרא לתרתי שמעתתא דעולא בחד טעמא וסוגיין בעלמא לענין משכוני מדאורייתא כעולא, הני מילי מיניה, אבל מיורשי ולקוחות לא אשכחן סוגיא דלימא שעבודא דאורייתא במטלטלין. ואע"ג דסבירא לן נמי דמיניה איכא שעבודא דאורייתא ליכא למשמע מינה דבכור נוטל פי שניים במלוה היכא דגאבו קרקע, דנהי דשעבודא דאורייתא, כיון דיכיל לסלוקיה מיניה בזוזי לאו מוחזק הוי ולאו בכל אשר ימצא לו קרינן ביה. וכבר אפסיקא הלכתא בהדיא (לעיל בבא בתרא קכה,ב) דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות.

ואי קשיא לך לעולא דאמר דבר תורה אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים דשעבודא דאורייתא ויליף לה מקראי, אי הכי אפי' מטלטלי נמי ליטרוף, דהא קרא דקא יליף עולא מיניה במטלטלי קאי. ובשלמא גבי לקוחות לא קשיא לך דאיכא למימר דכי היכי דחשו רבנן לפסידא דלקוחות גבי מלוה ע"פ משום דלית לה קלא הכי נמי חשו לפסידא דידהו גבי מטלטלי. ואפי' במלוה בשטר, דכיון דמטלטלי לית להו קלא זימנין דזאבין להי בשוקא ולא ידע דמאן נינהו. אלא מיורשין מיהת ליגבי. וכי תימא לדידהו נמי עבדו להו תקנתא, בשלמא גבי לקוחות דיהבי דמי שיכא תקנתא משום פסידא דידהו, אלא גבי יורשין מי שיכא תקנתא, השתא עבדינן תקנתא ליורשין דלא חסרו בה מידי ומפסדינן להו לבעלי חובות בידים דיהבי ממונא ולא קא שקלי מידי. ולא תקשי לך, דקסבר עולא דמדאורייתא ל"ש מלוה בשטר ול"ש מלוה ע"פ כי היכי דגביא מקרקעי דמשעבדי הם הכא נמי גביא מטלטלי, אפי' מן הלקוחות וכ"ש מן היורשין, ורבנן הוא דתקינו דלא ליטרוף מטלטלי מלקוחות כדפרישנא טעמא, אבל מיורשין גבי, סבר לה כרבי מאיר דאמר מטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה וכ"ש לב"ח. ולית הלכתא כותיה, דהא דקי"ל מטלטלי לב"ח לא משתעבדי אלא מחיי לוה, וכ"ש לכתובה דאפי' מחיי בעל נמי לא משתעבדי:

קמה. רב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה ע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. קסברי שעבודא לאו דאורייתא וכי תקינו רבנן שעבודא למלוה בשטר, למלוה ע"פ לא תקינו רבנן. ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו מלוה ע"פ גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות. קסברי שעבודא דאורייתא, ומתני' דקתני ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין לא קשיא להו, דאיכא למימר דכי קאמרי ר"ל ור"י דבר תורה כדעולא ומתני' קא מיירי בתקנתא דרבנן. ואשכחן ברבנן דקאני מאן דגריס הכי, ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרויהו מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות. וגירסא דיקא הוא. ולפום הדין גירסא הלכתא כר' יוחנן ור"ל כדבעינן למימר קמן:

קמו. מיתיבי החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו. כלומר החופר בור ברה"ר, ובעוד שבעל הבור עומד בתוכו נפל שם שור והרגו לבעל הבור דרך נפילתו, הרי השור פטור מן המיתה ובעליו פטורין מן הכופר, דבעל הבור גרם ליה למנפל עלויה. ולא עוד אלא שאם מת השור מחמת נפילה זו יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו דכתיב (שמות כא,לד) בעל הבור ישלם. והא הכא דמלוה ע"פ היא ואפ"ה גביא מן היורשין דקתני יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו, אלמא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואפי' מילתא דלא שיכא בה נעילת דלת בפני לוין.

א"ר אלעא אמר רב כשעמד בדין קודם שימות, ונתחייב לשלם דמי שור לבעליו, ולא הספיק לשלם עד שמת, דהעמדה בדין כשטר דמיא. ומקשינן והא הרגו קתני. אלמא בשעת נפילה הרגו. א"ר אדא בר אהבה כשעשאו טריפה. כלומר דהא הרגו דקתני לאו למימרא דקטליה ומת מיד, אלא כגון שעשאו טרפה וחיה יום או יומים עד שעמד בדין ונתחייב לשלם דמי שור לבעליו ואחר כך מת. ומקשינן והא אמר רב נחמן תאני חגא ומת וקברו. כלומר דחגא תאני לה מתני' דקתני ונפל עליו שור והרגו הכי ונפל עליו שור ומת וקברו, כלומר שמת בעל הבור בשעת נפילת השור וקברו השור, כלומר שנעשה עליו השור ככסוי קבר, אלמא לאלתר מת ולא הספיק לעמוד בדין, ואת אמרת כשעמד בדין. ומשנינן כגון דיתבי דיאני אפומא דבירא ומת השור מיד בשעת נפילה ולא הספיק בעל הבור למות שם עד שחייבוהו ב"ד לשלם דמי השור ומת תחת השור ונעשה השור עליו ככסוי קבר. ולית הלכתא ככל הני שנויי, דהא אפסיקא הלכתא לקמן דמלוה ע"פ גובה מן היורשין:

קמז. ושמעינן מיהא דאפי' גבי נזקין נמי דלא שיכא בהו נעילת דלת גובה מן היורשין ואע"ג דלא עמד בדין קודם שימות. והוא דאתברר דלא פרע. ואם עמד בדין ונתחייב גובה אפי' מן הלקוחות, דהא שמעינן מיהא דהעמדה בדין כשטר דמיא. ודוקא מלקוחות דזבני מן הנתבע לאחר העמדה בדין: