יד רמה על בבא בתרא קעא.

א"ל לא שמעה ולא הדר ביה. כלומר לא שמעה, ואי נמי הוה שמעה לא הוה הדר ביה. בשלמא בי דינא אלימי לאפקועי ממונא אלא עדים שעשו שליחותם היאך חוזרין ועושין שליחותם. ומתמהנן עלה ולא והאמר רב יהודה אמר רב כותבין אפילו עשרה שטרות על שדה אחת. רב יוסף אמר ההיא בשטר מתנה. רבה אמר אפי' תימא בשטר מכר בשטר שאין בו אחריות. ולית הלכתא כוותיה דרב, משום דרב לטעמיה אזל דסבירא ליה דאין כותבין שובר, ואמטול הכי לית ליה דר' יוסי דאמר יכתוב שובר. וכר' יהודה נמי לית ליה דקסבר בית דין הוא דאלימי למכתב שטר אחר ומזמן ראשון, אבל עדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן. וכיון דאיברירא מילתא לקמן דכותבין שובר, לא שנא אפלגא ולא שנא אכולה ממילא שמעת דליתה להא דרב.

ושמעינן מאידך דרב דכותבין אפי' עשרה שטרות על שדה אחת. ודוקא בשטר שאין בו אחריות, לא שנא אבד חד וכתבי אחרינא ואי אבד הדר כתבי אחרינא וכן אפי' עד עשרה, ולא שנא דכתבי להו כולהו בהדי הדדי, כיון דלית ביה אחריות חד דינא הוא. ודוקא בשטר שאין בו אחריות, כגון שטר מתנה, א"נ בשטר מכר והוא דפריש ביה דלא קביל עילויה אחריות. אבל שטר שיש בו אחריות א"נ בשטר מכר ואפי' בסתמיה, כיון דקי"ל אחריות טעות סופר הוא אין כותבין. ולא מיבעיא היכא דאיכא למיחש דילמא טריף והדר טריף, אלא אפי' היכא דפרעיה מקצת וקרעיה לשטרא קמא אין כותבין שטר אחר מזמן ראשון, דעדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן, דבהא ודאי הלכתא כוותיה דרב. מיהו אי איתרמי כה"ג כותבין שובר. ובהא לית הלכתא כרב דאמר אין כותבין שובר. וה"ה לשטר מכר ואפי' בסתמא, דשייך ביה אחריות. ואע"ג דקרעוה לשטרא קמא דליכא למיחש דילמא טריף והדר טריף לית להו רשותא למכתב זימנא אחריתי, דעדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן. מידי דהוה אשט"ח דאע"ג דקרעוה לקמא נמי לא מצו כתבי מהאי טעמא.

ומאי שנא משטר מתנה וכיוצא בו, התם כי הדרי כתבי לאו שעבודא דשייך גבי בעל דין קא כתבי אלא סהדותא דשייכא גבי ארעא גופה קא כתבי, וכיון דאפי' היכא דלא יהיב להו רשותא למכתב ולא קנו מיניה אלא דאודי קמיהו מצו כתבי, כי היכי דכתבי חדא זימנא מצו כתבי כמה זימני. אבל שטרא דאית ביה אחריות נכסים דלית להו רשותא למכתב אלא ברשותיה עדים שעשו שליחותן אינן חוזרין ועושין שליחותן, דלחד זימנא שוינהו שלוחין לטפי לא שוינהו שלוחין. ואם נפשך לומר דאפי' גבי הודאת קרקע נמי מסתמא כי כתבי שליחותיה קא עבדי, דכי אודי קמיהו במילתא דלית ליה פסידא בכתיבת השטר אדעתא דכתבי לה לאודיתיה הוא דאודי, מיהו כל מילתא דמעיקרא לית ליה פסידא למיכתב בה כמה שטרי בהדי הדדי כגון הודאת קרקע ומתנה ומכר לענין גופה של קרקע, כי יהיב להו רשותא מעיקרא אפי' לכמה זימני נמי יהיב להו רשותא, וכל מילתא דאית ליה פסידא למכתב בה תרי שטרי בהדי הדדי כגון שטרא דשייך ביה אחריות נכסים מעיקרא לא יהיב להו רשותא למכתב ליה אלא חדא זימנא ועדים שעשו שליחותן אינן חוזרין ועושין שליחותן. ואפי' היכא דאיקרע שטרא קמא, דלית ליה פסידא, דמעיקרא לא אסיק לוה או מוכר אדעתיה דמצטריך ב"ח או לוקח למעבד ליה שטרא אחרינא ולחד זימנא שוינהו שלוחין לתרי לא שוינהו שלוחין:

קב. מאי בריתא דתניא הרי שהיה נושה בו אלף זוז ופרע מהם חמש מאות זוז עדים מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר שטר זה יהא מונח במקומו אלא יכתבו שובר ומפני שני דברים כותבין שובר אחד כדי שיכוף לפרעו ואחד כדי שיגבה מזמן ראשון. והא ר' יהודה נמי מזמן ראשון קאמר הכי אמר ליה רבי יוסי לר' יהודה אי מזמן ראשון קאמרת פליגנא עלך בחדא. כלומר מחד טעמא כדי שיכוף לפרעו, ואי מזמן שני קאמרת פליגנא עלך בתרתי. כלומר מתרי טעמי, חדא כדי שיכוף לפרעו, ועוד כדי שיגבה מזמן ראשון. וקימא לן כרבי יוסי כדבעינן למימר קמן:

קג. ת"ר שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר (מואחר) [מאוחר] הוא וכשר דברי יהודה ור' יוסי פוסל א"ל ר' יהודה והלא מעשה בא לפניך בצפורי והכשרת אמר לו כשהכשרתי בזה הכשרתי והא ר' יהודה נמי בזה קאמר כשר.

א"ר פדת הכל מודים כשהוזקקנו לעונתו של שטר ונמצאת עונתו מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי ששטר מאוחר הוא וכשר. ולא תימא הני מילי בשטר שיש בו קנין דאיכא למימר דילמא בשבת או ביוה"כ קנו מיניה וכתבוה לשטרא בתר הכין וקבעוה לזימניה ביומא דקנו ביה מיניה כדאמר להו רב הונא לספריה לקמן. ואע"ג דאיסור שבות מיהא איכא, כיון דאיסורא דרבנן הוא לא מיפסלי ביה סהדי אלא לבתר הכרזה, מידי דהוה אגזלן דרבנן. אלא אפי' בשטר שאין בו קנין נמי כשר, דעל כרחיך מדאצטריך תנא למתלי במאוחר שמע מינה בשטר שאין בו קנין עסיקינן, דזימנין דכתיב ביה אכתיבת אשטר קאי, ואפ"ה כשר ולא אמרינן דילמא בשבת או ביום הכפורים חתימי ביה כמא דכתיב בשטרא ומכי אתחילו למחתם ביה פסולין הוו וכי גמרא לה חתימה בפסלות גמרה לה משום מחללי שבתות ויוה"כ, אלא אימור מקמי הכין חתימי ביה ואחרוה לזימניה וכתבי ביה בשטרא דבשבת הבאה או ביום כפורים הבא איכתיב.

וטעמא מאי, חדא דהני סהדי עד השתא בחזקת כשרות הוו ומספיקא לא פסלינן להו, הילכך כל היכא דאיכא למתלי בהו אנפא דכשרות תלינן ולא פסלינן להו לסהדי ולא לשטרא. ועוד דאמאן סמכת דבשבת או ביום הכפורים חתימי ביה, אחתמות ידיהו, הא קי"ל דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים את עצמו רשע. הילכך על כרחיך איכא למתלי במאוחר וכשר. והא דמיא לההיא דתניא בגמרא דפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לב,א) שטר שכתוב זמנו באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין על השטר הזה והלא אותו היום עמנו הייתם מקום פלוני השטר כשר והעדים כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו. אלמא מספיקא לא תלינן ריעותא בשטרא. וכי אמרינן יד בעל השטר על התחתונה, היכא דמקרי ספיקא במשמעות לישניה דשטרא, דלא עקרינן ליה לשטרא מעיקרא לגמרי, אבל היכא (דמעיקרא) [דמיעקרא] שטרא לגמרי לא אמרינן. ואי משום דנפיק מיניה חורבא, ליכא למיחש, דכי איכא למיחש הכי במאוחר דעלמא דלא ברירא מילתא מגופיה דשטרא דמאוחר הוא כדבענן למימר קמן, אבל הכא כיון דמוכחא מילתא מגופיה דשטרא דלאו בזמניה אכתיב אלא מאוחר הוא לא נפיק מיניה חורבא.