יד רמה על בבא בתרא קסח:

יג. מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו. מדקתני רישא מי שנמחק שטר חובו והדר קתני מעמיד עליו עדים, שמע מינה הני עדים לאו עדים שנמחק בפניהם נינהו, אלא עדים בעלמא קתני, ואע"ג דלא נמחק בפניהם, ולאחר שנמחק הוא דמעמיד עליו עדים. ולמאי, אי לאסהודי בבי דינא אמאי דהוה כתיב בשטרא, האי מעמיד עליו עדים, מביא עדיו לב"ד מיבעי ליה. ועוד האי מעמיד עליו עדים ובא לפני בית (בין) [דין], בא לפני ב"ד ומעמיד עליו עדים מבעי ליה. אלא מדקתני מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד, שמע מינה הני עדים כי מייתי להו מעיקרא לאו לאסהודי בבי דינא במילתא דהוו ידעי לה מקמי הכין הוא, אלא לאוקומינהו מעיקרא אגופיה דשטרא מקמי דאזיל לבי דינא, כגון דחייש דילמא מיתרע ביה בשטרא מילתא ביני ביני ולא יכיל לקיומיה בב"ד. הילכך את"ל דהאי מי שנמחק שטר חובו דקתני בשרישומו ניכר קאי דקי"ל דכשר, בדין הוא דקיום נמי לא באעי, אלא הכא במאי עסקינן כגון דחייש דילמא אדממטי ליה לבי דינא מימחיק טפי, (ועלי) [ועלה] קתני מעמיד עליו עדים דחזו בשרישומו ניכר ומתברר קמיהו כל מאי דכתיב ביה בשטרא, דאי נמי מימחיק שטרא לגמרי מקמי דמחוי ליה בבי דינא, מיתי הנהו סהדי דאוקי עליה לבי דינא ומסהדי קמי בי דינא דחזיוה לשטרא גביה בשהיה רשומו ניכר, ועבדי ליה קיום, איש פלוני נמחק שטרו שהיה זמנו ביום פלוני ופלוני ופלוני היו עדיו החתומין עליו, וכתבי ליה לנוסחא דשטרא מפומא דסהדי בתר דבדקי להו זה שלא בפני זה ונמצאת עדותן מכוונת. וקרעי ליה לשטרא קמא, וכתבי ליה בקיומיה דקרעוה לשטר חוב, ואי לא פסול, דילמא טריף והדר טריף.

ומאי טעמא צריך למכתב עדי השטר, דאי פסולין נינהו מייתי לוה סהדי ומרע להו. אם כתוב בו בשטר הקיום הוזקקנו לעדותן של עדים שהעידו לפנינו שראו שהיה רישומו ניכר ונתברר להם כל הכתוב בו ונמצאת עדותן מכוונת כשר ואם לאו פסול. מיהו לא משכחת לה אלא כגון דהנהו סהדי דמיקים השתא מפומייהו לא איעלם שטרא מיניהו מכי חזו דרישומו ניכר ועד שנמחק לגמרי, א"נ דמסהדי דלא פרעיה ביני ביני, דאי לאו הכי חיישינן דילמא פרעיה ביני ביני ולוה הוא דמחקיה לגמרי.

ואם תמצא לומר האי מי שנמחק שטר חובו דקתני בשאין רישומו ניכר קאי, לא משכחת לה אלא כגון שנמחק בפני עדים והן מעידים שלא היה בו מחק עד שנמחק בפניהן, אלא שאין יודעין מה שהיה כתוב בו, לפיכך מעמיד עליו עדים שמכירין את השטר ויודעין מה שהיה כתוב בו. ומפני מה מעמיד עליו עדים, להכיר עצמו של שטר עד שלא ישתנה לגמרי ולא יכירוהו, שאע"פ שיודעין שהיה בידו של זה שטר מקויים כראוי ויודעין מה שהיה כתוב בו, אי לא מסהדי דהאי הוא דאימחיק קמי הנך סהדי אחריני לא עבדינן ליה קיום, דאימור ההוא איפרועי איפרע ושקליה לוה ואזל, והאי מחוק אחרינא הוא.

ולפום הדין אנפא כיון דצריך לעדים שנמחק בפניהם, לא עבדינן ליה קיום עד דמסהדי דאימחיק באנפיהו, דההיא שעתא דאימחיק חזיוה ולא הוה ביה מחקא דמיפסיל בגויה.

והוא דהוו סהדי דבקיאי בקריאת השטר ומכירין מקום נמחק ונגרר ומטושטש, דאי לאו הכי חיישינן דילמא כי אמחיק קמיהו מחוק הוה במקום שנפסל בו מחמת דפרעיה לוה ומחקיה. ודוקא נמי דמסהדי דכי אמחיק באונס אמחיק, אבל היכא דמחקיה מלוה גופיה מדעת אי נמי אנחיה בדוכתא דידיע דמימחיק בגויה ואמחיק ובתר הכי קא בעי למעבד ליה קיום, לאו כמיניה, דאימור מיפרע פרעי, דאי לאו הכי לא הוה מחיק ליה ולא הוה עביד ליה מילתא דמימחיק בגויה, והשתא קא מיחרט וקא בעי למעבד ליה קיום כי היכי דלגבי ביה זימנא אחריתי. והוא הדין היכא דאימחיק באונס, מיהו לא הוה קאי ברשותיה דמלוה, כגון דהוה שדי בשוקא אי נמי בידא דאיניש מעלמא דלא ידיע בתורת מאי הוה נקיט ליה ואימחיק, לית להו רשותא לבי דינא למעבד ליה קיום, דכיון דלא הוה נפיק מתותי ידא דמלוה אתרע ליה, דאימור מפרע פרעיה והשתא קא בעי למגבא ביה זימנא אחריתי. לא יהא דינו של זה קל מהמוצא שטר חוב דקימא לן דאע"פ שחייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפירעון ולקינוניא. ואפי' להדין אנפא בתרא אע"פ דכתב ליה בקיומיה דאין רישומו ניכר הוה אי לא כתיב ביה דקרעוה לשטרא לא מגבינן ביה, דאכתי איכא למיחש דילמא טריף והדר טריף ודילמא הני דאסהידו דאין רשומו ניכר הוה לא הוה בריא נהוריהו ואי מתרמי ליה בי דינא אחרינא או סהדי דבריא נהוריהון טפי מהני מנכר להון רשומיה ומגבו ביה זימנא אחרינא.

והני תרי אנפי תרוייהו לעניין דינא הילכאתא נינהו. ובין לאנפא קמא ובין לאנפא בתרא לא עבדינן קיום כי האי גוונא אלא בבי דינא דגמירי דינא ובקיאי בשטרות ודרישות וחקירות. דיקא נמי דקתני ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום, ולא קתני עושה בית דין והן עושין לו קיום, כדקתני התם (גיטין כט,ב) גבי שליח הגט עושה בית דין ומשלחו, וגבי ביטול הגט נמי קתני (שם לב,א) היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו, ואלו הכא קתני בא לפני בית דין והן עושין לו קיום, דאלמא בית דין הראוי לדון בעינן. ובריתא נמי דיקא דקתני אם כתוב בו והזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת, ש"מ בבית דין שבקיאין בחקירת העדים עסיקינן. והני מילי בי דינא, אבל עדים שחתמו עליו אע"פ שנמחק בפניהם לית להו רשותא למכתב ליה שטרא אחרינא, דעדים שעשו שליחותן אינן חוזרין ועושין שליחותן, כדבעינן למימר בגמרא לקמן גבי מי שפרע מקצת חובו:

פג. הרי אמרו מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום ת"ר אי זהו קיומו אנו פלוני ופלוני הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו אם כתוב בו הוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת עדותן מקויימת גובה ואינו צריך להביא ראיה ואם לאו צריך להביא ראיה נקרע פסול נתקרע כשר נמחק או נטשטש אם רשומו ניכר כשר ואם לאו פסול. אם תמצא לומר האי מי שנמחק שטר חובו דקתני במתני' ושטר מחוק דקתני בברייתא בשרישומו ניכר קאי, משכחת לה בשהעמיד עליו עדים וראו שהיה רישומו ניכר ונתברר להם כל הכתוב בו ולא הספיק לעשות לו קיום עד שנמחק לגמרי, דמיתי הנהו סהדי דאוקי עליה לבי דינא ומסהדי קמי בי דינא דחזיוה לשטרא גביה כשהיה רישומו ניכר ועבדי ליה קיום, לא מיתוקמא אלא בדלא איעלם שטרא מעינא דסהדי מכי חזו דרישומו ניכר ועד שנמחק לגמרי, דאי לאו הכי חיישינן דילמא פרעיה ביני ביני ולוה הוא דמחקיה לגמרי כדברירנא במתני'. והא דקתני ופלוני ופלוני עדיו, לאו אעדים דמיקיים השתא מפומיהו קאמר, אלא אעדים החתומין על השטר קאמר, דצריך למכתב סהדי דשטרא בשטר קיומיה, דאיכא למיחש דילמא קרובין או פסולין נינהו, ואי לא כתיב שמיהו בשטר קיומיה לא מצי לוה לברורי דקרובין או פסולין הוו. מיהו הא דקתני אם כתוב בו הוזקקנו לעדותן של עדים, אסהדי דמיקיים מפומייהו קאמר, דאי כתיב ביה בשטר הקיום הוזקקנו לעדותן של עדים שהעידו על מה שהיה כתוב בו ונמצאת עדותן מכוונת גובה ואינו צריך להביא ראיה, כלומר הרי הוא כאלו היה השטר הראשון מקוים בידו כראוי כבתחילה עד שלא נמחק, ואם לאו צריך להביא ראיה שעדות העדים שנתקיים השטר מפיהן נכונה היתה, ואם לא הביא ראיה הרי זה כאלו אין בידו שטר כל עיקר.

והא דקתני סופא נקרע פסול כו', כולה מלתא לפרושי אנפא דמי שנמחק שטר חובו קאתיא. דאי נקרע שטר החוב קרע בית דין שלא בפני עדים, פסול ואין עושין לו קיום, דאימור מיפרע פרעיה ולוה הוא דקרעיה. ואם נתקרע כשר. ואם רצה עושין לו קיום עד שלא יקרע קרע הפוסלו. נמחק או נטשטש, אם רישומו ניכר כשר, ואם רצה לעשות לו קיום עד שלא ימחק לגמרי עושה. ואם אין רישומו נכר, פסול ואין עושין לו קיום. ומיירי כגון שלא נמחק בפני עדים, אי נמי שנמחק בפני עדים ולא ידעי מאי הוה כתיב ביה. היכי דמי נמחק והיכי דאמי נטשטש, נמחק שניטל הדיו מן הנייר מחמת זיעת היד המשמשת בו ודרכה למחוק את הדייו, אלא שפעמים שרישומו ניכר בכל האותיות מחמת שמקומו שונה משאר הנייר. ונטשטש שפשה הדיו בנייר ואין צורת האותיות נכרת, אלא שפעמים שרישומן של אותיות נכר מכלל מקום הפשיון שסביבותיהן. והיינו דאמרי' נמחק או נטשטש אם רשומו ניכר, דאיכא למימר מאי ניהו דהוה כתיב ביה כשר, ואם לאו פסול.

ואם תמצא לומר האי מי שנמחק שטר חובו ושטר מחוק דקתני בברייתא בשאין רישומו ניכר קאי, וכגן שנמחק בפני עדים והן מעידין שלא היה בו מחק עד שנמחק בפניהן, אלא שאין יודעין מה שהיה כתוב בו, לפיכך מעמיד עליו עדים שמכירין את השטר ויודעין מה שהיה כתוב [בו]. ומפני מה מעמיד עליו עדים, להכיר עצמו של שטר עד שלא ישתנה לגמרי ולא יכירוהו, שאע"פ שיודעין שהיה בידו של זה שטר מקויים כראוי ויודעין מה שהיה כתוב בו, אי לא מסהדי דהאי הוא דאימחק קמי הנך סהדי אחריני לא עבדינן ליה קיום, דאימור ההוא אפרועי אפרע ומקליה לוה ואזל והאי מחוק אחרינא הוא. ולפום הדין פירושא הא דקתני נקרע פסול נתקרע כשר ושאר ברייתא, לאו דינא דמאן דבאעי למעבד קיום לשטריה קמ"ל, דכל היכא דקתני כשר לא באעי קיום, אלא מילתא באנפי נפשה קמ"ל, דרישא אשמעינן בשנמחק ואין רישומו ניכר אלא שיש עדים שאפשר לקיימו מפיהם, והוא הדין היכא דנקרע באונס בפני עדים, וסופא אשמעינן היכא דנקרע או נמחק שלא בפני עדים וליכא למסמך אלא אגופיה דשטרא, דאי נקרע פסול, נתקרע כשר ואין צריך קיום, נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר ולא בעי קיום ואם לאו פסול ולא מהני ביה קיום.

ושמעינן מיהא מתניתא דאע"ג דקימא לן אין חוששין לב"ד טועין, הני מילי במידי דליכא למיתלא טיעותא בבית דין מחמת דשכיחא וזהירי בה דלא ליתי בה איניש לידי פסידא, אבל במידי דאיכא למיתלי טיעותא בבית דין מחמת דלא שכיחא ולא ידעי לאזדהורי בה דלא ליתי בה אינשי לידי פסידא חיישינן לבית דין טועין. דהא הכא דהאי קיום מעשה בית דין הוא, וכי לא כתיב ביה הוזקקנו לעדותם של עדים ונמצאת מכוונת צריך להביא ראיה. ומאי טעותא דאיכא למתלא בהו, דלא הוזקקו לעדותן של עדים שנתקיים על פיהם לדרשן בדרישות ובחקירות הצריכין בדבר כראוי, דהא מילתא דלא שכיחא היא. והוא הדין במילתא דתליא בסברא, דאיכא בי דינא דטעי בה דחוששין כדברירנא בכתובות בסוף פרק הנושא את האשה (כתובות קד,ב) במעשה דרבה בר שילא:

פד. היכי דמי נקרע והיכי דמי נתקרע אמר רב יאודה נקרע קרע בית דין נתקרע קרע שאינו של בית דין היכי דמי קרע ב"ד א"ר יאודה אמר רב כגון שנתקרע מקום העדים ומקום הזמן ומקום התורף. שהוא שם המלוה ושם הלוה ושם המעות, ואע"ג דלא נקרע שתי וערב. אביי אמר כגון שנקרע שתי וערב. אע"ג שלא נקרע במקומות הללו. ומסתברא דטעמא דשתי וערב משום דנקרע השטר לארבע רוחותיו. ואיכא למימר דטעמא דמילתא דכיון דבעלמא כיוצא בה פסול עשאוהו סימן פסול. והא דרב יאודה ודאביי תרויהי הלכתא נינהי דאידי ואידי קרע ב"ד הוא:

פה. הנהו ערבאי דהוו קאנסי ארעתא דאינשי אתו מראואתייהו לקמיה דאביי אמרי ליה ליחזי מר שטרין ולכתוב לן שטרא דאי מתניס חד נקיטינן חד בידן אמר להו מאי אעביד לכו דאמר רב ספרא אין כותבין שני שטרות של מכר על שדה אחת דילמא טריף והדר טריף. כדבעינן למימר קמן. הוו קא טרדי ליה אמר ליה לספריה זיל כתוב להו הוא על המחק ועדיו על הנייר דפסול אמר ליה רב אדא בר מניומי לאביי וליחוש דילמא הוי רישומו ניכר ותניא נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר. הכא נמי כי כתבי ליה מעיקרא אשטרא אבאד ומחקיה והדר ליה כתבי ליה אמחקא, ליחוש דילמא הוי רשומו דכתבא קמא ניכר, ומתברר דשטרא מעליא הוה כתיב ביה וכשר, דאי בתר מאי דהוה כתיב ביה מעיקרא קאזלת כשר, ואי בתר השתא כשר.

אמר ליה מי קאמינא שטרא מעליא אלף בית (בעל) בעלמא קאמינא. כלומר מי קאמינא דלכתוב להו מעיקרא שטרא מעליא והדר למחקיה ולכתביה לשטרא עלויה זימנא אחריתי, אל"ף בי"ת בעלמא קאמינא, דלכתוב עלה מעיקרא אלף בי"ת בעלמא והדר למחקיה ולכתוב עליה שטרא, דאי לא הוי רישומיה דאל"ף בי"ת ניכר פסול, דאימור אל"ף בי"ת בעלמא הוה כתיב ביה אי נמי מידי אחרינא ועדים לאו אהאי שטרא חתימי ואתא הוא ומחקיה לכתבא וכתיב מאי דבעי, וכל שכן (איכא) [היכא] דרישומו ניכר דאל"ף בית בעלמא הוה כתיב ביה מעיקרא דפסול.

ושמעינן מינה דאפי' היכא דמוכחא מילתא דלאו לקינוניא קא מיכוין, כגון דאנסי לה לארעא ולשטרא מיניה, ואתא לבי דינא ואחוי שטריה למכתב ליה שטרא אחרינא דמשמע מיניה דאפיק פלניא בבי דינא שטר זביני דנוסחיה כך וכך ודאיקיים ההוא שטרא באנפי בי דינא, דאי מתניס חד נקיט אחרינא בידיה, לא כתבינן ליה. ודוקא בשטר שיש בו חיוב אחריות, לא שנא שטר הלואה ולא שנא מכר, היכא דלא מפריש ביה בהאי נוסחא דלא למגבא ביה כתביה, אבל שטר מתנה וכיוצא בו אי נמי בשטר מכר חוץ מן האחריות שבו כותבין כדבענן לברורי לקמן. והאי דלא כתיב להו אביי כה"ג משום דמרואתא דשטארי לא הוה ניחא להו למכתב להו אלא נוסחא דכולה שטרא, דאי מתניס חד נקטי אחרינא בהדייהו ולא לפקע אחריותיהו מיניה דמוכר.

ומנא תימרא דמרואתא דהני שטרי למכתב להו בי דינא נוסחא דשטר זביניהו הוה בעו, דש"מ דכה"ג נמי אין כותבין, ודילמא למכתב להו שטר זביני זימנא אחריתי ולמחתם סהדי קמאי עליה הוה בעו. לא ס"ד, דאי למכתב ליה שטר זביני כדמעיקרא ולאחתומי עליה סהדי דשטרא קמא גופיהו, (לימא) [למה] להו למימר ליה לאביי לחזי מר שטרין ולכתוב לן שטרא אחרינא, אטו אביי הוה חתים מעיקרא אכולהו הנך שטרי דזביני. ועוד א"נ הוה חתים מעיקרא אשטרי קמאי, כי חזי להו לשטרי מאי הוי, אטו משום דחזי לה לחתמות ידיה הדר ומסהיד, הא ודאי אי מדכר לה לסהדותא מסהיד ואי לא לא מסהיד. וכ"ש דפשטיה דעובדא לא משמע דהוו בעו מיניה למכתב להו אלא נוסחא דשטרא דמשמע דקמו בי דינא אשטרי זביני דהנהי ארעאתא, ואפילו הכי קאמרינן דאין כותבין דילמא טריף והדר טריף. ואף על גב דלא כתבי ביה בהאי נוסחא דקרעוה לשטרא קמא ולא מצי טריף ביה, אפילו הכי אין כותבין, דכל כה"ג חיישינן לבית דין טועין דילמא טעו ומגבו ביה:

פו. ושמעינן נמי דהא דתניא הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול דוקא היכא דאיכא למימר דמעיקרא מידי אחרינא הוה כתיב עלוי האי שטרא וכי חתימי סהדי לאו אמאי דכתיבי בהאי שטרא חתימי, אבל היכא דרישומו של כתב הראשון נכר דמקמי דאמחיק לא הוה כתיב ביה השתא בתר דאמחיק כשר: