יד רמה על בבא בתרא קסה:

נו. והא דתנן פשוט שכתוב בו עד אחד פסול פשיטא אמר אביי לא נצרכה אלא דאפילו לעד אחד בכתב ועד אחד על פה דפסול דלא מצטרפי. אמימר אכשר בעד אחד בכתב ועד אחד על פה אמר ליה רב אשי לאמימר הא דאביי מאי א"ל לא שמיעא, כלומר לא סבירא, לי אלא קשיא מתני' דאצטריך לאשמועינן דפשוט שכתוב בו עד [אחד] פסול. ופריק מתני' לאו בעד אחד בכתב ועד אחד על פה קאי אלא בעד אחד גרידא קאי, ודקא קשיא לך פשיטא, הא קמ"ל דשנים במקושר כעד אחד בפשוט מה התם פיסולא דאורייתא [אף הכא נמי פיסולא דאורייתא]. תדע דשלחו ליה חבריה לר' ירמיה עד אחד בכתב ועד אחד על פה מהו שיצטרפו. אליבא דתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה לא תבעי לך דאפילו שנים בכתב ושנים על פה אין מצטרפין. כלומר דאפי' שנים בכתב, אחד חתום בשטר זה ואחד חתום בשטר אחר, אי נמי שנים על פה, זה מעיד בפני הלוהו מנה בניסן וזה מעיד בפני הלוה מנה באייר, אין מצטרפין. וכיון דאפי' שניהן בכתב או שניהן על פה היכי דלא מסהדי תרויהו אחד מנה אין מצטרפין, כל שכן עד אחד בכתב ועד אחד על פה. כי תבעי לך אליבא דרבי יהושע בן קרחה מאי שנים בכתב או שנים על פה הוא דמצטרפין אבל אחד בכתב ואחד על פה לא מצטרפי או דילמא לא שנא. שלח להו אני איני כדאי מה ששלחתם לי אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו. וכן הלכתא. והני מילי בממונא, אבל באיסורא כגון גיטי נשים ושחרורי עבדים, כגון גט שאין עליו אלא עד אחד ומסרו לה בפני עד אחד פסול. ואמימר נמי כי אכשר בגיטי ממון אכשר, אבל בגיטי נשים ושחרורי עבדים לא. מאי טעמא, או כולו בעדי חתימה או כולו בעידי מסירה, והא דמיא לההוא דאמרינן בריש המביא גט תנינא (גיטין טו,א) או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים.

ואי קשיא לך הא דאמרי' הכא דשנים במקושר פיסולא דאורייתא, והא אסיקנא (לעיל בבא בתרא קס,ב) דגט מקושר גופיה תקנתא דרבנן הוא, לא תיקשי לך, דאע"ג דאמרינן הכא דשנים במקושר פיסולא דאורייתא, לאו למימרא דמקושר דאורייתא, אלא משום דעיקר גט מקושר מדרבנן בעלמא הוא, דאי מדאורייתא שטר שעדיו מאחוריו ולא כלום הוא, דלא עדיף מהיכא דחתמו עדים בראש הדף והוה ליה כשטר שאין עליו עדים, ורבנן הוא דתקון לאחתומי עדיו מאחוריו, וכיון דתקון רבנן למחתם מאחוריו ממילא הוה ליה כמאן דחתמו מתוכו מקום שראוי לחתום בו. דמידי הוא טעמא אלא למהוי חתמות ידי עדים בדוכתא דמתברר דלאסהודי אשטרא הוא דחתימי, וכי תקינו רבנן לאכשורי בעדיו מאחוריו, היכא דחתמי עליה שלשה דלא שני ממטבע שטבעו חכמים במקושר, אבל היכא דלא חתמו עליה אלא שנים הוה ליה כפשוט שחתמו עדיו מאחוריו דפסיל מדאורייתא. ואיפרק קושיין כהוגן:

נז. א"ל רב אשי לאמימר אתון הכי מתניתו לה להא דשלחו חבריה לר' ירמיה, אנן הכי מתנינן לה דשלחו ליה חבריה לרבי ירמיה שנים שהעידו אחד בב"ד זה ואחד בב"ד זה מהו שיבא ב"ד אצל ב"ד ויצטרפו. אליבא דתנא קמא דר' נתן לא תיבעי לך דאפילו בחד בי דינא נמי כי אסהידו זה שלא בפני זה לא מצטרפי כי תבעי לך אליבא דרבי נתן מאי בחד בי דינא הוא דמצטרפי אבל בתרי בי דיני לא מצטרפי או דילמא לא שנא. שלח להו כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו. וכן הלכתא:

נח. מר בר חייא אמר הכי שלחו ליה שנים שהעידו בב"ד [זה] (וה)וחזרו והעידו בב"ד אחר מהו שיבוא אחד מכל ב"ד וב"ד ויצטרפו. אליבא דר' יהושע בן קרחה לא מבעי לך השתא עדים מצטרפין דיאני מיבעיא כי תיבעי לך אליבא דתנא קמא מאי עדים הוא דלא מצרפינן אבל דיאני מצרפינן או דילמא לא שנא שלח להו להו אני איני כדאי מה שאתם שלחתם לי אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו. ואפילו לתנא קמא, ואין צריך לומר אליבא דרבי יהושע בן קרחה דקימא לן כוותיה. וכן הלכתא:

נט. רבינא אמר הכי שלחו ליה שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן צריכין למכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי או לא שלח להו צריכי למכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי. וכן הלכתא. וה"מ דלית ביה משמעותא דבי תלתא, אבל אי אית ביה משמעותא דבי תלתא כשרין לא צריך, כדמיברר בכתובות בפ' האשה שנתאלמנה (כב,א). וכי תימא אם כן למה לי למכתב וחד ליתוהי, הא אמרת כל היכא דאית ביה משמעותא דבי תלתא לא בעי טפי, הכא במאי עסקינן דכתביה לקיומיה ולא כתבי ביה לישנא דמשמע דבי תלתא הוו בשעת קיום, וכי מטו למחתם עלויה לא אתרמי להו למחתם עד דמית חד מיניהו. דאי כתבי ביה במותב תלתא תלתא ולא כתבי חד ליתוהי, אמרי' דילמא בשעת קיום חד מיניהו פסול או קרוב הוה ולא אתכשר אלא בתר דקבלוה לסהדותא דסהדי דאיקיים שטרא מפומייהו, ואמטול הכי לא חתימי עליה אלא תרי דלא לתברר פיסוליה דההוא פיסול ותבטיל אשרתא. ואמטול הכי צריך למכתב ביה וחד ליתוהי, לברורי דהאי דלא חתימי עליה בי תלתא לאו משום פיסולא דחד מיניהו הוא אלא משום דמית ליה. אבל היכא דכתיב ביה מעיקרא בי דינא וכתיב ביה לישנא דבי תלתא דמוכחא מילתא דבשעת קיום תלתא כשרין הוו, דהא כתיב ביה בי דינא, ובית דין דהוו כולהו כשרין משמע, דאי הוי חד מיניהו קרוב או פסול לאו בית דין נינהו. ואי משום בית דין חצוף הא כתיב ביה לישנא דבי תלתא אע"ג דלא כתיב וחד לתוהי שפיר דאמי:

ג. כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא עשרים כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעים תלתין אין לו אלא מנה. כללו של דבר הלך אחר הפחות שבלשונות, לפיכך אם כתוב בו זוזין [מאה] דאינון סלעין עשרין אין לו אלא עשרים סלע שהן שמונים זוז, שהסלע ארבעה דינרין. ואם כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין תלתין שהן מאה ועשרים זוז, אין לו אלא מנה שהוא מאה זוז, וכן כל כיוצא בו:

ד. כסף זוזין דאינון ונמחקו אין פחות משנים כסף סלעים דאינון ונמחקו אין פחות משתים דרכונות דאינון ונמחקו אין פחות משתים. כלומר אם היה כתוב בו כסף זוזין דאינון כך וכך, ונמחק מקום המנין, אין פחות משני זוזין, דכיון דכתיב ביה זוזין אי נמי דכתיב ביה דאינון, לשון רבים משמע ואין פחות משנים. וכן אם היה כתוב בו כסף סלעים דאינון כך וכך, ונמחק מקום המנין, אין פחות משתים, דאין סלעים פחות משתי סלעים. דרכונות דאינון כך וכך ונמחק מקום המנין, אין פחות משתי דרכונות, דאין דרכונות פחות משתים.

מיהא מתניתין שמעינן דהיכא דאשתכח מחקא באמצע שטרא ואתברר מאי דכתיב קמיה ומאי דכתיב בתריה, ודוכתא דמחקא לא אתברר מאי הוה כתיב ביה אלא לפום עניינא דשטרא דכתיב מקמי ודכתיב מבתריה, לא אמרינן דילמא ענינא באנפי נפשיה הוה כתיב ביה דפסיל ליה לשטרא, אלא זיל בתר ענינא דקמיה וענינא דבתריה, ואי מתברר לפום עניינא דקמיה ובתריה מאי ניהו ענינא דהוה כתיב בהאי מחקא, כגון דהדין ענינא דהוה כתיב אמחקא בענינא דקמיה דאכתי לא שלים ענינא דקמיה, זיל בתר ענינא דקמיה וחזינן מאי דהוה חזי למכתב אמחקא לאשלומי ביה ענינא דמקמיה לפום מאי דרגילין ביה בשאר שטריה דכותיה לפחות שבלשונות. וצריך נמי לאזדהורי דלהוי ההוא ענינא דחזי לאשלומי ביה ענינא קמא כשיעור מקום המחק לפום רוחא דכתב דשאר שטרא דסמיך למחקא או לפום דוחקיה לא פחות ולא יותר.

ודיקינן להא מילתא מדקתני כסף זוזין דאינון ונמחקו אין פחות משנים, ואמאי, כיון דנמחקו לימא דילמא הכי הוה כתיב ביה כסף זוזי דאינון נחשא, אי נמי דאינון סיגין, אי נמי כסף זוזי דאינון פרועין ולית ליה ולא מידי. אלא משום דכיון דמוכחא מילתא לפום ענינא דמקמי מקום המחק דהיינו כסף זוזי דאינון (במקום) [דמקום] המחק לא הוה כתיב ביה אלא סכום המנין, ודאי סכום המנין בלחוד הוה כתיב ביה ויד בעל השטר על התחתונה ואין פחות משנים מההוא מטבע דמיפרט בשטרא. והא דתניא (לקמן) [לעיל (בבא בתרא קסד,א)] הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול, התם דלא מוכחא מילתא דהא כוליה שטרא הוא דהוה אמחקא וליכא מידי דמוכח עלויה מאי (בו) הוה כתיב עלויה מקמיה דאמחיק:

ה. כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחד התחתון אם כן למה כותבין את העליון שאם תמחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון. ואע"ג דקיימא לן בעלמא הלך אחד הפחות שבלשונות, הני מילי היכא דאמר להו לתרי לישני גבי הדדי, כגון מדה בחבל הן חסר הן יתר, וכגון אסת(ב)רא מאה מעי, וכגון בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש, דאיכא למימר מהדר קא הדר ביה ותפוש לשון אחרון ואיכא למימר פרושי קא מפרש ודעתיה (דלישנא) [אלישנא] קמא, הלכך הלך אחד הפחות שבלשונות. אבל היכא דמרחקי מהדדי, דליכא למימר פרושי קא מפרש, הלך אחר התחתון. דאי סלקא דעתך מתני' בן ננס היא דאמר תפוש לשון אחרון, אבל לרבנן הלך אחר הפחות שבלשונות, אי הכי רישא דקתני זוזין מאה דאינון סלעין תלתין אין לו אלא מנה, אמאי אין לו אלא מנה, לימא תפוש לשון אחרון ומאה ועשרין זוזי אית לי ה. אלא לאו משום דאזלינן אחר הפחות שבלשונות. ואפי' הכי היכא דכתיב ביה למעלה מנה ולמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון. אם כן למה כותבין את העליון, שאם תמחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון:

ס. ת"ר כסף אין פחות מדינר כסף. כלומר שטר שכתוב בו כסף סתם אין פחות מדינר כסף. כסף דינרין ודינרין כסף אין פחות משני דינרין כסף כסף בדינרי אין פחות משני דינרין זהב כסף. כלומר אין פחות מכסף שוה שני דינרי זהב. ודוקא דכתיב ביה כסף בדינרי בלא נו"ן, אבל כתיב בדינרין בנו"ן בדינרי כספא משמע ולית ליה אלא כספא שוה שני דינרי כסף כדמברר לקמן.

אמר מר כסף אין פחות מדינר כסף. ומקשינן עלה ואימא נסכא א"ר אלעזר דכתיב ביה מטבע. מכלל דאי לא כתיב ביה מטבע יהיב ליה נסאכא כפחות שבלשונות דהיינו שוה פרוטה. ומקשינן תו ואימא פריטי. וכיון דכתיב כסף סתם יהיב ליה חדא פרוטה. ומפרקינן באתרא דלא סאגו פריטי דכספא. וש"מ דבאתרא דסאגו פריטי דכספא, אף ע"ג דכתיב ביה מטבע נמי לא יהיב ליה טפי מחדא פרוטה דכספא דמקריא מעה (ממש) [משש] מעה בדינר. ואי איכא מטבע אחרינא דכספא דבציר ממעה, כגון פונדיונין ואיסרין וכיוצא בהן, באתרא דעבדי להו דכספא לא יהיב ליה אלא בפחות שבמטבעות של כסף, דיד בעל השטר על התחתונה.

וראיה להא מילתא מההיא דגרסינן בפרק שני דייני גזילות (כתובות קי,ב) כתוב בו כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו, ומקשינן ואימא נסכא, ואוקימנא דכתיב ביה מטבע, ומקשינן תו ואימא פריטי, ופרקי' פריטי דכספא לא עבדי אינשי. והשתא נחזי אנן, אי אמרת בשלמא דהני פריטי דגט פשוט מעות אינון משש מעה כסף בדינר, היינו דיהיב ליה דינר, דהא אתרא דלא סגו ביה מעי דכספא הוא, ועל כרחיך ליכא מטבע כסף דבציר מדינר ונפיש (ממאה) [ממעה], וכיון דאפיקתיה ממעה אוקמיה אדינר. אלא אי אמרת דהני פריטי דקאמרינן אחד משמונה באיסר אינון, נהי דאפיקתיה מפריטי ליתיב ליה מעה כסף, דיד בעל השטר על התחתונה, דמעה נמי מקריא כסף, כדתנן (ב"מ מט,ב) האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, ותנן נמי (שבועות לח,ב) הטענה שתי כסף. ובאתרא דסאגו ביה פונדיונין ואיסרי דכספא ליתיב ליה בפחות שבהן. ועוד א"כ קשיאן (ב)מתניאתא אהדדי. הכא קתני אין פחות מדינר כסף, והתם קתני מה שירצה לוה מגבהו, אלמא לא יהיב לה אלא פחות שבמטבעות של כסף.

אלא ודאי ש"מ דכי קא מקשי' הכא ואימא פריטין, ומפרקינן באתרא דלא סאגו פריטי דכספא, לאו אסתם פריטי קאמרינן, דמשמע אחד משמונה באיסר האטלקי, אלא אפריטי דכספא קאמרי', כגון מעין וכיוצא בהן, דכל טיבעא דבציר מדינר פריטי מקרי. תדע דהא פריטי דנחשא נמי זימנין דמקרו פריטי כדתניא (קידושין ב,א) פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי, וזימנין דמקרו מעין כדאמרי בי רב אסתירא מאה מעי, והנך מעין ודאי פריטי דנחשא אינון, דהוו להו תשעין ושיתא באסתירא דהוא סלע מדינה דהוי פלגא דזוזא, ותניא שש מעה כסף דינר, נמצאו שלש מעין בחצי דינר שהוא סלע מדינה, ומעה שני פונדיונין, נמצאו ששה פונדיונין בסלע מדינה, פונדיון שני איסרין, נמצאו שנים עשר איסרין בסלע מדינה, ואיסר שמונה פרוטות, נמצאו תשעים וששה פרוטות בסלע מדינה, וקרי להו מעין. וכי היכי דמקריאן פריטי דנחשא פריטי ומקריאן נמי מעין (הם), הכי נמי מעי דכספא זימנין דמיקריאן מעין וזימנין דמקריאן פריטי. דיקא נמי דהכא קא אמרינן באתרא דלא סאגו פריטי דכספא, דמשמע דאיכא אתרואתא דסאגו, והתם קא פסיק ואמר פריטי דכספא לא עבדי אינשי. אי אמרת בשלמא הני פריטי דהכא מעין וכיוצא בהן נינהו, והנך פריטי דהתם אחד משמונה באיסר האטלקי נינהו ניחא, אלא אי אמרת כי הדדי נינהו קשיאן אהדדי, אלא לאו ש"מ כדפרשינן.

הילכך היכא דכתיב ביה כסף מטבע, או באתרא דסאגו ביה פריטי דכספא הוא, כגון מעין וכיוצא בהן, יהיב ליה כפחות שבמטבעות של כסף היוצאין באותו מקום, והיינו דקתאני התם מה שירצה לוה מגבהו. אבל כסף אחד משמונה באיסר לא יהיב ליה, (באחד) [דאחד] משמונה באיסר לא עבדי אינשי כסף צרוף אלא דמערבי ליה לכספא בהדי נחשא, וכסף סתם כסף מזוקק משמע. והיינו דאמרינן התם פריטי דכספא לא עבדי אינשי. ואי אתרא דלא סאגו ביה מעין של כסף ניהו, לא יהיב ליה פחות מדינר כסף כדקתני הכא בהדיא. וכן הילכתא: