יד רמה על בבא בתרא קנו:

י. המחלק נכסיו על פיו רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה אמרו לו מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנתן כבינתי לבתי והיא של שנים עשר מנה ומתה וקיימו את דבריה אמר להם בני רוכל תקברם אמם וחכמים אומרי' בשבת דבריו קיימים מפני שאין יכול לכתוב אבל לא בחול ר"י אומר בשבת אמרו קל וחומר בחול. מתני' איכא לאוקומה אליבא דהלכתא בין במחלק נכסיו בין בדשייר, בין דפריש מחמת מיתה בין דלא פריש, כיון דמסוכן הוא כפריש מחמת מיתה דמי, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא (כתובות נה,א) כר"ש שמורה במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי, והכא במסוכן קא מיירי כדקתני בהדייא. ואם נפשך לומר דברי הכל היא, משכחת לה במחלק כל נכסיו, אי נמי במצוה מחמת מיתה ואע"ג דשייר. מיהו צריכינן לברורי דכי פליג רבי אליעזר ורבנן הכא (כמאן) [במאן] דאקני למי שאינו ראוי ליורשו, כגון אחר במקום בת ובת במקום בן, אבל למי שראוי ליורשו כגון בן בין הבנים ובת בין הבנות ואח בין האחים, אפילו רבי אליעזר מודה, כדתניא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קל,ב) אבא חנן אומר משום רבי אליעזר מה ת"ל לא יוכל לבכר לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאביו להנחיל למי שירצה בלשון ירושה, אלמא מדאורייתא כירושה דמיא ובאמירה בעלמא סגיא ליה. כי פליגי למי שאינו ראוי ליורשו דלא מדאורייתא היא, דכי כתיב ביום הנחילו את בניו דמשמע למי שירצה מבניו, בבן בין הבנים משמע דראוי ליורשו הוא, אבל במי שאין ראוי ליורשו לא. ובהא פליגי, רבי אליעזר סבר כיון דלאו מדאורייתא היא ולאו כירושה דמיא ולא מהני בה לשון ירושה אלא לשון מתנה כמתנת בריא דמיא ולא מקניא אלא בחד מאנפא הקנאה דמתנת בריא, נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, והוא הדין לחליפין ומילתא דאיתא במטלטלי לא קתני, ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. ולאו לאפוקי שאר אנפי קתני אלא למעוטי כסף ושטר וחזקה דאיירי בהו גבי מקרקעי קאתי, והכי קאמר, אין נקנין אלא במשיכה וכיוצא בה מאנפי דשיכי במטלטל י. ורבנן סברי אע"ג דמדאורייתא לא קניא באמירה תקינו רבנן דליקני באמירה משום צעריה דשכיב מרע דלא לצרכיה חד מאנפי הקנאה, כי היכי דלא לצטער שמא תטרף דעתו עליו, כדבעינן למימר קמן. ודוקא במצוה מחמת מיתה, ואע"ג דשייר, אי נמי בכותב כל נכסיו דסתמיה מחמת מיתה יהיב. ודוקא נמי הוא דמית מיגו מרעיה מקמי דלהדר ביה כדכתיבנא לעיל.

והא דאמן של בני רוכל צואה מחמת מיתה הואי, אי נמי במסוכנת דכמצוה מחמת מיתה דמי, דאי לאו הכי לא הוה מיקנייא באמירה, דהא כבינתה בלחוד הוא דיהבה, והויא לה מתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קניין אלא היכא דהוי מצוה מחמת מיתה. והא דקא לייט להו רבי אליעזר לבני רוכל, הכי קאמר, ראויין היו שימותו בחיי אמן משום דרשעים בממונם הוו, ואמטול הכי קנסוהו רבנן ואפקעוה לממונא מיניהו שלא כדין, דקימא לן הפקר ב"ד הפקר.

והא דתנן וחכמים אומרים בשבת דבריו קיימים מפני שאינו יכול לכתוב אבל לא בחול, רבי אליעזר היא כדמיברר בגמרא לקמן דמודה רבי אליעזר דגבי מי שאינו ראוי ליורשו נמי תקינו ליה רבנן לשכיב מרע לאקנויי באמירה. מיהו הני מילי בשבת דאינו יכול לכתוב, אבל בחול כיון דיכול לכתוב ולהקנות בכסף ובשטר ובחזקה לא תקינו רבנן לאקנויי באמירה גרידתא. רבי יהושע אומר בשבת אמרו ק"ו בחול, דהשתא בשבת שאינו יכול לכתוב מצי לאקנויי באמירה ולא אמרי' כיון דאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו, בחול דיכול לכתוב והוה ליה ראוי לבילה לא כן שכן שאין בילה מעכבת בו. וקיימא לן רבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כרבי יהושע, ותו דסוגיא דגמרא כר' יהושע אזיל:

יא. (נמצא) [כיוצא] בו זכין לקטן ואין זכין לגדול* רבי יהושע אומר לקטן [אמרו] קל וחומר לגדול. מדקתני כיוצא בו שמע מינה דהאי פלוגתא דקטן וגדול בפלוגתא דשבת וגדול שייכא, וכי היכי דאתברר דהתם ר' אליעזר הוא דמפליג בין חול לשבת הא נמי רבי אליעזר היא דקסבר זכין לקטן לפי שאינו יכול או שאינו יודע לזכות לעצמו, ואין זכין לגדול שיכול לזכות לעצמו. ורבי אליעזר לטעמיה. ורבי יהושע לטעמיה, דסבר לקטן אמרו ואע"ג דאין יכול לזכות לעצמו והוה ליה ראוי לבילה ואין בילה מעכבת בו. וקימא לן בהא נמי כרבי יהושע, חדא דר' אליעזר ורבי יהושע הלכה כר' יהושע, ועוד דסוגיין בעלמא דזכין לגדול:

קנח. והא דתנן המחלק נכסיו על פיו רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה, תניא אמר להם רבי אליעזר לחכמים מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים והיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנן במתנה אמרו לו אין לך תקנה עד שתיתנם על גבי קרקע הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים ואמר צפונו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות ודרומו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות אמרו לו משם ראיה מרוני בריא היה. אבל שכיב מרע באמירה בעלמא מצי מקני. והא דאמרינן צפונו לפלוני ודרומו לפלוני, לאו למימר דמאן דמקני אגב ארעא לא קני עד דמסיים ליה לקרקע דמקני ליה אגביה, דהא ודאי קני, ואפי' גופיה של קרקע נמי קני לא שיד הקונה על התחתונה ומצי יהיב ליה מזיבורית שבנכסיו, אלא הכא היינו טעמא דאצטריך לסיומי משום דהאי גברא למפלגינהו לנכסיה הוה קא בעי, ובדין הוא דאי הוה מקני להו לכלהו לחד גברא לא הוה צריך לסיומיה לקרקע כדאמרן, אלא כיון דקא בעי לאקנויינהו לכמה אינשי אגב ארעא ואצטריך לאקנויי מההוא קרקע פורתא פורתא לכל חד מיניהו, כי היכי לאקנויינהו למטלטלי נהליה אגביה, אצטריך לסיומיה לקרקע דאקני ליה לכל חד מינייהו כי היכי דלא ליתו לאנצויי עלויה, דלא לימא האי מהאי גיסא אקני ליה והאי מהאי גיסא אקני ליה. ואסיקנא בפירקא קמא דקידושין (כז,א) דלאו בהאי לישנא בלחוד אקני להו, דהא בענן דלימא ליה קני לך האי קרקע ואגביה קני לך הנך מטלטלי, והאי תנא שיורי שייר בלישנא כדברירנא התם:

קנט. והא דתנן בני רוכל תקברם אמם מאי טעמא קא לייט להו אמר רב יהודה אמר שמואל מקימי כובין בכרם היו, וכובין מיני קוצים הם כדכתיב (בראשית ג,יח) וקוץ ודרדר ומתרגמינן וכובין ואטדין, ורבי אליעזר לטעמיה דתנן המקיים קוצים בכרם רבי אליעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש אלא דבר שכמוהו מקימין. וקימא לן כרבנן. מיהו שמעינן מדרבי אליעזר דמאן דמקים כלאים בכרם שרי למלטייה ולמקנסיה אפי' בדינא אחרינא, דהא רבי אליעזר קא לייט להו לבני רוכל וקסבר דהאי דקיימו דברי אמן קנסא הוא דקנסינהו והפקר ב"ד הפקר:

קס. א"ר לוי קונין משכיב מרע ואפי' בשבת ולא ליחוש לדברי רבי אליעזר שמא תטרף דעתו עליו. מאי קונין משכיב מרע, קונין נכסים באמירה משכיב מרע ואפילו בשבת, ואין צריך לומר בחול, כרבי יהושע דאמר בשבת (בקל) [וקל] וחומר לחול. ולא ליחוש לדברי ר' אליעזר דמצריך חד מאנפי הקנאה גזירה שמא תטרף דעתו עליו. כלומר דאי מטרחינן ליה לאקנויי בחד מאנפי הקנאה טריחא ליה מילתא ומיטרפא דעתיה. דבר אחר, דאי מצרכת ליה חד מאנפי הקנאה אפשר דלא מזדמן ליה מאן דידע למקנא מיניה ואדהכי והכי מיטרפא דעתיה ולא מצי לאקנויי. והיינו דאמרינן בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קמז,ב) מתנת שכיב מרע דקנא באמירה בעלמא מדרבנן בעלמא היא גזירה שמא תטרף דעתו עליו. וקימא לן כרבי לוי, דמסקנא דשמעתא הוא ופסקא דהלכתא הוא: