יד רמה על בבא בתרא קנה.

לימא איפוך נמי תיובתא דבני ברק ולימא איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן. ומהדרינן אי משום הא לא תיפוך תיובתא, אלא רבי יוחנן הוא דמותיב ליה לריש לקיש, והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר היינו דמשכחת לה דנחתי לקוחות לנכסי, כדקתני בהדיא וערערו בני משפחה לומר קטן היה בשעת מיתה, אלמא נכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי ואתו בני משפחה קא מערערי. ותו מדאמר להו אי אתם רשאין לנוולו ואשתוק, בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר ולא צריך מידי אחרינא, היינו דמשכחת ליה דנחתי לקוחות לנכסי דקימו שטריהו ונחתו לנכסיהו. אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים, ואע"ג דאקיים שטריהו נמי אי מייתו סהדי דגדול הוה מחתינן להו לנכסי ואי לא לא מחתינן להו לנכסי, היכי משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסי. אי דאייתו סהדי דגדול הוה, האי בדיקה מאי עבידתיה, אלא לאו דלא אתו סהדי דגדול הוה, ואם כן היכי משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסי דאצטריכו בני משפחה למבדקיה ולברורי דקטן הוא. וכי תימא כגון דנחתי שלא על פי ב"ד, הא קיימא לן קרקע בחזקת בעליה קיימת, דאלקוחות רמיא לאייתויי סהדי דגדול הוה.

אמר ליה מודינא לך בערער דבני משפחה דלאו ערעור הוא מאי קאמרי קטן הוה חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול. כלומר אימור דאמרי אנא ראיה בעדים גבי שכיב מרע וכיוצא בו, דשטרא לית ביה ראיה אי בריא הוה ואי שכיב מרע הוה, וכי אמר שכיב מרע הייתי לאו לאורועי סהדותא דסהדי דשטרא קאתי, ואמטול הכי מהימן, ומקבל מתנה הוא דבעי איתויי ראיה דבריא הוה. אבל הכא גבי ערעור דבני משפחה מודינא לך דלאו ערעור הוא, מאי טעמא, (לאודועי) [לאורועי] סהדותא דשטרא קא אתו, מאי קאמרי, קטן הוה, חזקה אין העדים חותמין על השטר של מכר אלא אם כן נעשה המוכר גדול, הילכך מסתמא נמי כיון דחתימי אשטר זביני כמאן דאסהידו ביה דגדול הוה דמי ומכי מקיים ליה לוקח לשטריה מחתינן ליה לנכסי, ומאן דטעין דקטן הוה עליו להביא ראיה.

וקיימא לן כי האי טעמא דריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, דסוגיין בפרק דיני ממונות (סנהדרין כט,ב) כוותיה. וכבר ברירנא ליה להאי דינא לעיל בירור יפה. [בבא בתרא ו]הני מילי גבי המוכר נכסיו ומת וערערו יורשיו לומר קטן הוא בשעת מכירה, דאי מקיים לוקח שטריה מוקמינן להו לנכסי בחזקתיה. אבל הנותן נכסיו במתנה סתם, הוא אומר שכיב מרע הייתי ומקבל מתנה אומר בריא היה, קימא לן כרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה, ואליבא דרב הונא דאמר ראיה בעדים. ופלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דאפיכנא ואסיקנא דרבי יוחנן ראיה בקיום השטר קאמר לא סמכינן עלה למפסק הלכה כרבי יוחנן דאמר ראיה בקיום השטר. חדא דשינויא דחיקא הוא וסוגיין בכי האי גוונא דלא סמכינן אשינויא. ואי משום (דקימא) [דקשיא] לן דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, לא דחקינן לאפוכא פלוגתא דאיכא למימר דהדר ביה רבי יוחנן מההיא דקאמר מעיקרא קמיה רביה. ועוד דאפי' כשתמצא לומר דכי אפיכנא לפלוגתייהו דוקא אפיכנא ליכא למסמך עלה. חדא דהא רבה ואביי דבתראי אינון קא הוו בה וקא מסקי לה כמאן דאמר ראיה בעדים כדברירנא לעיל.

ועוד דרבי יוחנן גופיה אפילו תימא דבעיקר פלוגתיה ראיה בקיום השטר קאמר, על כרחיך הא הדר ביה מינה, מדאמר ליה לריש לקיש שאני אומר מודה בשטר שכתבו דברי הכל אין צריך לקיימו, והא טעמא ודאי לא מתוקם אלא לטעמא דמאן דאמר ראיה בעדים, דאי למאן דאמר בקיום השטר היא אומרת דברי הכל אין צריך לקימו. אלא לאו ש"מ דרבי יוחנן ראיה בעדים סבירא ליה. וכי תימא דילמא ההיא נמי ריש לקיש אמרה, לא ס"ד, חדא דבהדיא אמרי דאפילו למאן דמפיך לה לפלוגתיהו לא מפיך תיובתיהו. ועוד מדאמר ליה דבר זה אלעזר אמרו ש"מ דרבי יוחנן הוא דקאמר הכי, דתלי ליה לטיעותא ברבי אלעזר תלמידיה, דאלו ריש לקיש לאו רביה דרבי אלעזר הוה. ועוד מדאמר רבי זירא אם יכפור רבי יוחנן ברבי אלעזר תלמידו יכפור ברבי ינאי רבו, שמע מינה דהאי מימרא דרבי יוחנן הוה, דאלו ריש לקיש לא הוה רבי אלעזר תלמידיה ולא רבי ינאי רביה.

וש"מ מהאי מימרא דרבי יוחנן ראיה בעדים סבירא ליה. וקיימא לן בהא כוותיה. מיהו לענין מודה בשטר שכתבו לית הלכתא כוותיה, דסוגיין בעלמא לאו הכין כדבעינן לברורי לקמן. וכן הא דמפכינן לה לפלוגתא דרבי מאיר ורבנן בין במתניתין בין בבריתא לא סמכינן עלה. חדא דלא סוגיא דגמרא קא מפיך לה אלא רבי זירא הוא דמפיך לה לאוקומי טעמא דרבינו יוסף דמוקים לה למשנת בר קפרא לרבנן, וסוגייא דגמרא לית ליה האי סברא. תדע דהא אפיכנא נמי למתני' דרבי מאיר לרבנן ודרבנן לרבי מאיר וקם ליה טעמיהו דרבנן דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואפי' עדים נמי לא מהימני לאורועי שטרא, דהא אפיכנא נמי לברייתא דאין נאמנין לפסלו ואוקימנא הכי אין נאמנין לפסלו לרבנן ור"מ אומר נאמנין, וסוגיין בעלמא לאו הכי. חדא דאם כן קמא לה סתם מתני' דכתובות דלא כרבנן, דתנן (שם יח,ב) העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסין היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים. ועוד דסוגיין התם כמאן דאמר גבי עדים מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, דאסיקנא התם כי אתו לקמן אמרינן להו קיימו שטריכו וחותו לדינא, ואי איתיה להאי סוגייא דשמעתין דקא מפכינן לה למתניתין דהכא ומוקמינן לה לטעמיה דרבי מאיר דסבירא ליה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אלמא נתבע גופיה נאמן לאורועי שטרא, כל שכן עדים דאלימי לאורועי שטרא. הילכך צריכת נמי לאפוכי פלוגתא דרבנן ורבי מאיר בברייתא גבי עדים, למימרא דרבי מאיר סבר נאמנין לפסלו ורבנן סברי אין נאמנין וקימא לה סתמא דמתניתין דלא כרבנן. תדע נמי דאפי' למאן דאפיך לה לפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש מקמיה שמעתיה דרבי ינאי, צריך למימר דרבי יוחנן לא מפיך לה דפלוגתא דתנאי, דאם כן היכי מייתי ליה לר' ינאי ראיה ממתני' דצריך לקיימו, והא אמרת דרבי מאיר הוא דאמר ראיה בקיום השטר, ואדפשיט מדרבי מאיר דצריך לקיימו ליפשוט מדרבנן דאין צריך לקיימו. אלא ודאי ש"מ דהני כולהי אוקמאתא פריכתא נינהי ולא סמכינן עלייהי.

הילכך זו ששנויה במשנת בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהוא שלו וקרא עליו ערער לומר שלי היא והוציא זה את אונו לומר שמכרתה לי או שנתת לי במתנה אם אמר איני מכיר בשטר זה מעולם יתקיים השטר בחותמיו ואם אמר שטר פסים הוא שטר אמנה הוא או שמכרתי לך ולא נתת לי את הדמים אם יש עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר השטר, שמעת מינה דאע"ג דלא איתקיים שטרא אלא מפומיה דהאי ערער דהא טוען ביה שטר פסים הוא שטר מתנה הוא, אינו צריך לקיימו מפי אחרים והלך אחר השטר, ומאן דטעין ביה ריעותא עליו להביא ראיה, אלמא מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו, על כרחיך רבי מאיר היא, ולא כרבינו יוסף דמוקים לה אליבא דרבנן, דהא מתניתא איפכא תניא אין נאמנין לפסלו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנין, וש"מ דהא דבר קפרא לרבי מאיר היא. ולית הלכתא כותיה. חדא דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דהא תנן סתמא בפרק האשה שנתאלמנה כרבנן, וקיימא לן סתמא דמתני' ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתני'. הילכך לא מיבעייא למאן דשביק לה לבריתא כדאיתא דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים, אלא אפילו למאן דמפיך לה נמי אין נאמנין לפסלו רבי מאיר אומר נאמנין דקימא לן סתם מתני' כרבי מאיר הלכתא כסתם מתני'.

ועוד דהא סוגיא דגמרא התם נמי דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואפי' גבי בעל דין, דאע"ג דמודה בשטריה דבעל דיניה מיהו קא טעין ביה טענתא דמבטיל לה לשטרא מאנפא אחרינא, טענתיה טענתא. דסוגיין בכולי תלמודין הפה שאסר הוא הפה שהתיר לא שנא גבי עדים ולא שנא גבי בעל דין. והא דמתמהינן הכא אי עדים אלימי מרעי שטרא איהו כל כמיניה, ליתה, דהא אסקה רב נחמן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט,א) מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, דאמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו אמר ליה רב נחמן גנבא גנובי לימא לך אי סבירא לך כרבי מאיר אימא הלכה כרבי מאיר, אמר ליה ומר היכי סבירא ליה, אמר ליה כי אתו לקמן אמרינן להו קיימו שטריכו וחותו לדינא. דשמעת מינה דשמעתיה דרב נחמן במודה בשטר שכתבו קיימא דצריך לקיימו, ולישנא דמודה בשטר שכתבו לשון יחיד משמע ולא לשון רבים, ועל כרחיך אלוה משמע ולאו אעדים. ועוד דכל היכא דמשכחת האי לישנא דמודה בשטר שכתבו בגמרא לא משכחת ליה אלא גבי בעל דין כדאשכחן בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ ז,א) גבי שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי היא ונפל ממני ומצאתו ולוה אומר שלך הוא ופרעתיו לך דפליגי בה ר' ורשב"ג ואוקימנא לפלוגתיהו במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והכא נמי גבי משנת בר קפרא וגבי שמעתיה דרבי ינאי א"ר בהכי קא מיירי. והוא הדין נמי התם גבי פלוגתא דרב הונא ורב נחמן בהודאת לוה קאי.

ועוד דכי מעיינת בה שפיר משכחת דהאי דדחינן הכא אי עדים אלימי מרעי שטרא איהו כל כמיניה, ליתה, דמאי שנא עדים ומאי שנא לוה. אי משום דעדים תרי נינהו ורחמנא אמר על פי שנים עדים, הא גבי עד אומר תנאי ועד אומר אין תנאי (כתובות יט,ב) דאמר רב פפא תרויהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דקאמר תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים, מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אי הכי אפילו תרויהו נמי, כלומר אי חשבת ליה כמאן דאסהיד מעיקרא בלא תנאי אפי' תרויהו נמי כי אמרי תנאי היו דברינו לא (לממנינהו) [להמנינהו] דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אלא אמרינן הני .דח למעק[ר] סהדותיהו קא אתו, כלומר וכיון דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר מהני למעקר סהדותייהו, חד נמי למעקר סהדותיה קאתי וכיון דאין כתב ידו יוצא ממקום אחר מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכיון דחד נמי מהימן מהאי טעמא ממילא שמעתא דבעל דין גופיה.

ועוד בר מכל דין ומכל דין כד מעינת בה בשמעתין משכחת דכולהו הני אמוראי סבירא להו דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. דהא בין לרב חסדא בין לרבה בר רב הונא בין לריש לקיש אליבא דלישנא קמא, בין לרבי ינאי בין לרבי בין לר"י דמסיע ליה ממתני' דמוקמי לה כולהו למתניתין דקתני המוציא מחבירו עליו הראיה ראיה בקיום השטר, כולהו סבירא להו דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, דהא כולהו מוקמי ליה לטעמיהו דרבנן בהכין. ואפי' הנך אמוראי דסבירא להו ראיה בעדים לא פליגי עליהו אלא משום דסבירא להו דלא בקיום השטר בלחוד תליא מילתא, דאפילו היכא דמיקיים שטרא בעדים נמי צריך מקבל מתנה לאייתויי עדים דנותן בריא הוה, ואי לא מייתי סהדי כי אמר אידך שכיב מרע הייתי מהימן. אבל בעלמא דתליא מילתא בקיום השטר כולי עלמא מודו דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והרי אתברר לך דכולהו הני אמוראי סבירא להו דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, וליכא מאן דסבירא ליה דאין צריך לקיימו אלא רבי יוחנן למאי דמוקים לה למשנת בר קפרא לדברי הכל. וכבר ברירנא דרבים פליגי עליה ובתראי נמי פליגי עליה. והוא הדין לרבי זירא דמפיך לה לפלוגתא דרבי מאיר ורבנן. וכבר ברירנא דההוא מימרא שינויא בעלמא הוא וליכא למיסמך עלויה.

נקיטינן השתא, דלא שנא עידי השטר ולא שנא חד מיניהו ולא שנא בעל דין גופיה, היכא דלא מיקיים שטרא אלא מפומיהו מהימניה לאורועי לשטרא, דמודה בשטר שכתבו צריך בעליו לקיימו מפי אחרים ואי לא מהימן ההוא דמודי ביה לאורועיה מאנפא אחרינא, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. לבר מעדים היכא דבעו אורועי באנפא דמשוו נפשייהו רשעים דלא מהימני. הילכך כל היכא דתליא מילתא בקיום השטר לחודיה, כגון טענת פרעון וטענת שטר אמנה ושטר פסים וטענת קטן היה המוכר בשעת מכירה אי נמי שמכרתיה לך ולא נתת לי את הדמים וכיוצא בהן, אע"ג דמודה ביה בעל דין בשטרא, כיון דלא מקיים אלא מפומיה כי טעין פרוע הוא אי נמי שטר פסים הוא או שטר אמנה הוא אי נמי קטן היה המוכר בשעת מכירה אי נמי שמכרתיה לך ולא נתת לי את הדמים וכיוצא בהן מהימן. ואין צריך לומר היכא דאמר איני מכיר בשטר זה מעולם. הילכך אי מקיים ליה מריה מפי אחרים מגבינן ביה ואי לא נתבע מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

והני מילי בטענה דתליא מילתא בקיום השטר לחודיה, אבל טענה דלא תליא בקיום השטר לחודיה כגון מתנה דלא כתיב בה שכיב מרע ולא בריא הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היה, כיון דקימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה ומאי ראיה ראיה בעדים שהיה הנותן בריא, כיון דמייתי עדים שהיה בריא לא שנא נתקיים השטר מפי אחרים ולא שנא מפי הנתבע מוקמינן להו לנכסיה בחזקתיה דמקבל מתנה, ולא אמרינן מגו דאי בעי אמר דשטרא זייפא הוא כי אמר שכיב מרע הייתי מהימן, דכיון דאיכא סהדי דבריא היה הוה ליה מה לי לשקר במקום עדים ומה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן.

הילכך לענין מי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהיא שלו וקרא עליו ערער לומר שלי היא והוציא הלה את אונו שמכרת לי או שנתת לי במתנה, דקאמרינן דבין שאמר איני מכיר בשטר זה מעולם כיון שאמר שטר פסים הוא שטר אמנה הוא או שמכרתה לי ולא נתת לי את הדמים, אם יש עדים שהוא מזוייף או שטר פסים או שטר אמנה או שמכר לו ומסר לו השטר עד שלא נתן לו את הדמים, אף על פי שנתקיים השטר בחותמיו הלך אחר עדים, דלא מבעיא גבי מזוייף ופסים ואמנה דחספא בעלמא ניהו אלא אפילו גבי מכר לו ולא נתן לו את הדמים, אע"ג דלא ידעי אי יהיב ליה דמי בתר הכי או לא, כיון דמסהדי דכי מסר ליה שטרא אכתי לא יהיב ליה דמי ואדעתא דיהיב ליה דמי בתר הכי הוא דמסר ליה, אשתכח דלא קני לוקח בהאי שטרא ולא מידי ואכתי ארעא בחזקת מוכר קיימא, ולוקח דקא טעין דיהיב ליה דמי בתר הכי הוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה. ואם אין עדים למערער יתקיים השטר בחותמיו, ואי מקיים ליה לוקח בחותמיו מוקמינן לה בידיה, (או) [ואי] לא אע"ג דמיקיים מפומיה דהאי מערער דקא טעין ביה ריעותא, כגון טענת פסים ואמנה ושלא נתן לו את הדמים, הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דקימא לן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו.

והני מילי דלא אכלה לוקח שני חזקה, אי נמי אכלה ומחי ביה מוכר בסוף כל שלש ושלש, אבל היכא דאכלה שני חזקה בלא מחאה, אע"ג דלא איקיים שטרא נמי מוקמינן לה בידיה. ודוקא דלית ליה למערער סהדי לבטוליה לשטרא, אבל אית ליה סהדי לבטולי לשטרא אע"ג דאכלה לוקח שני חזקה נמי לא מוקמינן לה בידיה. דתניא בתוספתא (ב"ב פ"ב ה"א) האוכל שדה מחמת אונו פסולה אינה חזקה. ובהדיא גרסינן נמי בפרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קסט,ב) הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר ואינו נידון בחזקה דברי רבי רשב"ג אומר אף בחזקה. וקיימא לן כרבי. ואף רבי לא אמר אלא לברר, דשמעת מינה דאי אתברר דשטר פסול הוא לא מהניא ליה חזקה ולא מידי כדבעינן לברורה התם. והדין נותן, דהא עיקר חזקה (דטעמא) [מטעמא] דטפי מתלת שני לא מזדהר איניש בשטריה הוא דאתיא, והכא כיון דאתברר דמכח שטר פסול קא אתיא לא עדיפא משטרא דאתיא מחמתיה:

קלח. איתמר בן מאימתי מוכר בנכסי אביו אמר רבא א"ר נחמן מבן שמונה עשרה ורב הונא בר חנינא א"ר נחמן מבן עשרים שנה. וקי"ל כותיה. והוא דאיתי שערות. ואי קשיא לך דרבא אדרבא, הכא אמר רבא מבן שמונה עשרה, והתם בפ' האומר התקבל גט זה לאשתי (גיטין סה,א) קאמר רבא עד שיהא בן עשרים שנה, לא קשיא, הא דידיה הא דרביה, דשמעתא דהכא משמיה דר"נ קאמר לה וליה לא סבירא ליה.