יד רמה על בבא בתרא קנד.

קלה. והא דתנן לא כתב בה שכיב מרע הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרין בריא היה הוא צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי ר"מ וחכ"א הממע"ה ראיה במאי רב הונא אמר ראיה בעדים. דאפילו אקיים שטר המתנה בחותמיו נכסי בחזקת נותן קימי כדמעיקרא, ועל המקבל להביא ראיה בעדים דהוה הנותן בריא בשעת נתינה. ור"מ סבר דאפילו לא אקיים שטרא אלא מפומיה דנותן נכסי בחזקת מקבל קימי ונותן דבעי לאורועיה בטענת שכיב מרע הייתי בעי לאיתויי ראיה דהוה שכיב מרע. ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר. דהיכא דנתקיים השטר בחותמיו כולי עלמא מודו דנכסי בחזקת מקבל מתנה קימי, ונותן דטעין ביה בשטרא ריעותא הוה ליה מוציא ועליו הראיה שהיה שכיב מרע. כי פליגי היכא דלא אקיים שטרא אלא מפומיה דנותן, דרבי מאיר סבר אע"ג דלא אקיים אלא מפומיה דנותן איקיים ליה וקמו כלהו נכסי בחזקת מקבל ונותן בעי לאיתויי ראיה דהוה שכיב מרע, ורבנן סברי נכסי בחזקת נותן קימי ומקבל הו"ל מוציא ועליו ראיה בקיום השטר בחותמיו או בעדים שהיה בריא. ורב חסדא ורבה בר רב הונא אנפא דפליגי ביה אדרב הונא נקוט, דאלו ראיה בעדים כ"ע מודו דמהניא. הדין הוא עיקר פלוגתייהו, מיהו עיקר טעמא דפליג ביה קא מפרש בגמ' ואזיל.

רב הונא אמר ראיה בעדים קא מפלגי [ר"מ] ורבנן בפלוגתא דרבי יעקב ורבי נתן ור"מ דאמר הוא צריך להביא ראיה שהיה ש"מ כרבי נתן, דאמר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע, דכיון דהשתא בריא הוא אוקמיה אחזקה דהשתא, הילכך אפי' היכא דלא אקיים שטרא אלא מפומיה דנותן כר"מ כמאן דאקיים בחותמיו דמי, דשמעינן לר"מ דקאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, דכיון דמודי ביה דכתביה אקיים ליה מפומיה ותו לא מהימן לאפוקיה מחזקיה בטענת שכיב מרע הייתי, אלא היכא דהוי השתא שכיב מרע דמסייע ליה חזקה דשעתיה. ורבנן, דאמרי הממע"ה, דאלמא על המקבל להביא ראיה בעדים שהיה הנותן בריא בשעת נתינה, כרבי יעקב. דאמר הוא מוציא מידן בלא ראיה, דאוקי ממונא בחזקת מריה קמא, והן אין מוציאין מידו אלא בראיה בעדים שהיה בריא, דאפילו נתקיים השטר בחותמיו כיון דהאי שטרא לא מתברר מיניה אי מתנת בריא היא ואי מתנת ש"מ היא, לית ביה ראיה לאפוקי ממונא מחזקת מארי קמא ואכתי בעי לאיתויי ראיה בעדים שהיה בריא לברורי מתנתיה.

ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר. וכי פליגי בדלא אקיים שטרא אלא מפומיה דנותן דטעין ביה ריעותא פליגי כדפרישנא. וקא מפלגי במודה בשטר שכתבו, אלא שטוען בו טענה שמבטלת את השטר. ואזדא רבי מאיר לטעמיה ורבנן לטעמייהו, דר"מ סבר מודה בשטר שכתבו אין בעל השטר צריך לקיימו מפי אחרים והרי הוא כמקוים ואין הנתבע נאמן לבטלו מאחר שהודה שכתבו, ואמטול הכי קא מצריך ליה ר"מ לנותן לאיתויי ראיה דש"מ הוה מאחר דאודי ביה בשטרא, ורבנן סברי מודה בשטר שכתבו צריך בעל השטר לקיימו ואי לא מקיים ליה מפי אחרים הרי הנתבע נאמן לבטלו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, והיינו דקאמרי רבנן הממע"ה בקיום השטר.

וקי"ל כרב הונא דאמר ראיה בעדים. חדא דרב חסדא ורבה בר רב הונא תלמידיה דרב הונא הוו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דהא רבה נמי כרב הונא ס"ל, ואביי נמי קבלה מיניה, דאמרי' וכן אמר רבה ראיה בעדים א"ל אביי מ"ט אלימא מדכולהי מתנאתא דבריא כתיב בהי כד הוה מהלך על רגלוהי בשוקא והא לא כתיב בה הכי שמע מינה שכיב מרע הוה אדרבא מדכולהי מתנאתא דש"מ כתיב בהו כד קציר ורמי בערסיה והא לא כתיב בה שמע מינה בריא הוה אהדר ליה רבה איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מארי. והאי טעמא דרבה טעמא דמסתבר הוא וכותיה עבדינן. ופלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש אע"ג דאפיכנה לקמן ואסיקנא דרבי יוחנן ראיה בקיום השטר קאמר, כדמעיינת בה שפיר משכחת דסוגיין בעלמא לאו הכין כדבעי לברורי לקמן. הילכך לגבי האידנא קי"ל כרב הונא דאמר ראיה בעדים, שאע"פ שנתקיים השטר על פי עדים צריכין בעלי המתנות להביא ראיה בעדים שהנותן בריא היה בשעת נתינה. ואי לא מייתי עדים משתבע נותן היסת דשכיב מרע הוה ומוקמינן להו לנכסיה ברשותיה. ולענין מודה בשטר שכתבו אלא שטוען בו טענה שמבטלת את השטר, קי"ל במ"ד צריך לקיימו, שצריך בעל השטר לקיימו מפי אחרים, ואי לא מקיים ליה מפי אחרים הנתבע נאמן לבטלו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר: